בננות - בלוגים / תמר משמר / מחאה פלוס (על שירי יודית שחר במדור ביקורת השירה המיוחד לבלוג)
תמר משמר משוררת וקוראת
  • תמר משמר

      משוררת, מבקרת, חוקרת ספרות, תרבות ומגדר. עורכת. ילידת 1961.  ספרה עד כה: חיתוך דיבור (צ''''ריקובר ועיתון 77, 1989). החל ב-1979 מפרסמת שירה וביקורת בכל מוספי הספרות של העיתונות היומית, ב"עיתון 77", ב"מאזניים", ב"הליקון", ב"המעורר" ועוד. שירה "קיץ ראשון בתל-אביב" (מתוך חיתוך דיבור) הופיע באנתולוגיה של שירה ישראלית בוונצאולה, בעריכת עודד סברדליק.  עבדה שנים רבות כעורכת, בין השאר היתה שותפה בעריכת "משא" של דבר. חברת מערכת "עיתון 77". אוטודידקטית בעיקר, אך השלימה גם תארים אקדמיים: בוגרת החוג לספרות עברית והחוג לפילוסופיה, האוניברסיטה העברית, 1984. מוסמכת המכון להיסטוריה ופילוסופיה של המדעים והרעיונות, 1999. תחום המחקר: לאומיות ונשיות – רחל איתן ונתיבה בן-יהודה. מאמרים אקדמיים בתחום זה פורסמו בכתב העת "תיאוריה וביקורת". התמחתה בספרות אפרו-אמריקאית של תחילת המאה העשרים ("הארלם רנסנס"), בחוג לאנגלית, אוניברסיטת תל-אביב. בימים אלה כותבת דוקטורט בחוג לספרות עברית באוניברסיטה העברית בירושלים. מרכזת ומנחה קורסים בספרות באוניברסיטה הפתוחה, הנחתה בעבר סדנאות לכתיבה יוצרת (שירה).    

מחאה פלוס (על שירי יודית שחר במדור ביקורת השירה המיוחד לבלוג)

 

מחאה פלוס

יודית שחר, זו אני מדברת, הוצאת בבל/ קסת, 85 עמ'. 

 

יודית שחר מביאה לשירה קול מודע לזיהוי בין נשיות למעמד, וגם לשילוב בין אלה לאותו מקום מעורבב של דת ולאומיות יהודית המייצר סוג מיוחד של פטריארכליות. קובץ שיריה הראשון מצטרף לאותה תופעה מבורכת בשירה הישראלית של השנים האחרונות, שמחברת בין עמדת השוליות של השירה בתרבות לבין הפריפריה כמרחב גיאוגרפי-תרבותי כדי ליצור דיבור שירי חדש הער לפוליטיות שלו.

זה אחד הדברים המרעננים בשירתה של שחר, שאין היא מתביישת בפוליטיות שלה. אין לה צורך לערוך הפרדה מלאכותית בין האישי לציבורי, אין לה צורך לעטות מסכה של א-פוליטיות. היא מודעת לכך שכמעט כל דיבור משמעותי שיוצא מן העט מתייחס לתרבות שבה הוא נכתב, לחברה, לכלכלה, ושהשירה אינה מקום אסתטי שמור מפני "השפעות זרות" אלא מקום שאליו נכנסים ממוגדרים, מוגזעים וצבועים בצבע העור שלנו, במבטא הדיבור ובביוגרפיה הסוציו-אקונומית שלנו לא פחות מאשר בכושרנו המילולי, בהשכלתנו ובביוגרפיה הרוחנית שלנו.

עם זאת, לומר ששירתה של שחר היא בעיקר שירת מחאה יצמצם אותה לאקט אחד מתוך מגוון של פעולות פוליטיות אפשריות. שירה פוליטית בעלת משמעות מכילה בדרך כלל מחאה פלוס. הפלוס הוא שהופך אותה מתגובה מיידית, שטוחה, לזמנה, לתגובה עמידה שהשירתיות שלה היא חלק מן הפוליטיות שלה.

שמו של הספר, למשל, "זו אני מדברת", לקוח מן השיר העז בשם זה (המופיע גם בעטיפה האחורית של הקובץ) הדן באחד המקצועות המומצאים  של הקפיטליזם המאוחר – נציגת שירות הלקוחות, הלא היא הפועלת החדשה, המופרטת, שכירת היום של התאגידים הגדולים: "שירות לקוחות שלום זו אני מדברת/ כן, במה אוכל לעזור,/ מצטערת גברת אני יודעת שהמתנת הרבה בתור/  לא, אני לא יכולה להעביר לאחראי משמרת,/  גברת, פה השיטה מדברת, אמנה, משובים על ביצועים,/ בונוסים למשאבים אנושיים מצטיינים […] זו אני מענה אנושי מדברת אלייך/ עשרים וארבע שעות ביממה שבעה ימים בשבוע/ אנחנו כאן, אמה לאמה מתחת לאדמה/ מצאת החמה עד לצאת הנשמה…" 

נציגת שירות הלקוחות נידונה על ידי השיטה הכלכלית לעבוד כנגד האינטרס המעמדי העקרוני שלה – יצירת חברה שבה אין היררכיית לקוחות ושרתים/ות – לטובת השרידה היומיומית. הדיבור השירי מאפשר לה להחצין  את מקומה הבלתי אפשרי במערכת, ויתר על כן – את השקריות של השיטה: לכאורה, לפנינו  מענה אנושי, אשה העונה בקולה החי, בשידור ישיר, לאשה אחרת, אך למעשה אין הוא שונה ממענה קולי שמלותיו מוקלטות והטקסט שלו שגור ואוטומטי ("זו אני מדברת";"במה אוכל לעזור?"). עם זאת, הדיבור השירי מנכיח גם את המימד החתרני של ההצגה-הקבועה מראש הזאת – בתוך הדיבור השגור יכולה הפועלת לפרוש בפני העולם את תנאי העסקתה הירודים, וכך האנושיות שלה, המתקוממת כנגד ניצול, יוצאת לאור מתחת לדקלום החדגוני שכפתה עליה החברה.

 האמירה הכפולה "אמה לאמה מתחת לאדמה" מחדדת אף יותר את המימד החתרני: מצד אחד, היא מבטאת את חוויית המרתף המעמדי-הנפשי, על ההשפלה הכרוכה בו, אך מצד אחר, היא מצביעה על אחווה אפשרית בין הפועלות, ואף – על סוג של אמנה מוצפנת בין הפועלת לבין הגברת, אמנה שכמו אומרת, מפי הפועלת: על אף ששתינו משני עברי הקו, פועלת וגברת, את יודעת שאנחנו משתייכות למעשה לאותו מעמד. מעמד הנשים, מעמד האמות. המעמד השלישי או הרביעי. השיר חושף כך את ההתנגשות הבסיסית שבין השיטה הקפיטליסטית לאינטרס הפמיניסטי, באשר, מעצם טבעו התחרותי, הקפיטליזם מעודד נשים להיאבק זו בזו במקום לחבור זו לזו ליצירת חברה שוויונית יותר. חשיפה זו, וההכרה בתעתוע ההבדל המעמדי פועלת/ גברת, הן שמייצרות את המשקל הפוליטי של השיר. הדיבור השירי נעשה כך שותף בעולם, נוטל אחריות על עמדתו בעולם ורואה בשירה גם פעולה במציאות.   

הפוליטיות של האמירה המעמדית-פמיניסטית מושגת, אם כן, ברטוריקה שירית מורכבת, והמודעות לאינהרנטיות הפוליטית של המבע האמנותי משביחה מבע זה. היא אף משחררת אותו ומאפשרת לו דיון ארס-פואטי ממקום לא צפוי – הקול, הדיבור, ער לעובדה שהוא ממוגדר ומסומן מעמדית, אבל, "זו אני מדברת" היא גם האני, העצמית המדברת שירה, המדובבת את השירה השתוקה של אותם אזורי חיים קשי יום שהשירה כביכול לא יפה להם.

שחר מנכיחה בשיריה גם את ה"מקור" לכל זה, את הפטריארכיה הדתית-המלוכנית המונותיאיסטית, שייצרה את אב הטיפוס של השליטה הגברית. הפטריארכיה יצרה זהות בין האב לאל, ולכן, כפירה של ממש באב היא גם כפירה באידיאה של האלוהות המונותיאיסטית, המפריכה קונצפטואלית כמעט מיסודה את האפשרות של פמיניזם דתי. נראה ששורות אלה אומרות  כמעט הכל:

אבא שלי ואלוהים

היו מעמידים אותנו בליל שבת

במסדר תפילות

ואוי לאחת האחיות

אם שינתה תנוחה, לא נזדקפה דיה

אלוהים ואבא היו מעיפים עליה בקבוק מים לא קדושים

[…]

 

בבית הכנסת אלוהים ושאר האבות

רצו אותנו יושבת מאחור,

מנפנפות מניפת תחרה מצוירת תוצרת ספרד

ממלמלות חנוקות זעה מתקתקה ואדי 'או דה קולון'

[…]

                              (מתוך "אבא שלי ואלוהים", עמ' 9)

 

      

 

          

 

56 תגובות

  1. שולמית אפפל

    מאמר חשוב במינו. תודה

  2. בהתייחס לשיר לפני אחרון המצוטט במאמר, רציתי לשאול אולי אבא של יודית ואבא שלי התפללו באותו בית כנסת ולמדו את מסדר ההעמדה מאותו אלוהים. מאמר מעורר סקרנות.

  3. הכוונת טובות אבל המאמר לא קריא ברובו. ושאלה נוספת עולה – מדוע שבים ומתייחסים לאותם שירים של יודית שחר בכל מאמרי הביקורת? יש שירים נוספים אצלה ששווים התייחסות

  4. הייתי שמח להבין מדוע היא מעוררת אנטגוניזם כזה בבלוגיה. למיטב ידיעתי כל הביקורות על הספר אומרות פה אחד שהספר חשוב וטוב, קפיצה לתגובות בפוסט שלה מראה משהו שבין אהבה והערצה לשנאה עיוורת. יש לך תשובה?

  5. מאמר מעניין, תודה תמר

  6. אהוד פדרמן

    תודה על הרצנזיה המענינית והכתובה היטב.

    עוררת בי ענין לקרוא את הספר ותבוא יודית שחר על הברכה על שירתה הפוליטית

  7. טובה גרטנר

    מענין לקרא, מעמיק את שירתה של שחר.
    כבוד גדול ליות חברה שלה פה בבננות
    להתראות טובה

  8. השירים שהבאת אכן עזי-הבעה ומרשימים מאד. השורה ההיא על האמות מתחת לאדמה מצאה חן בעיני גם בגלל מה שהזכרת במאמר, וגם בגלל משחק המלים שהיא משחקת עם ביטוי הקשור בקבורה.
    אני לא חושבת שיש איזו בעיה עם שירה פוליטית – אבל בלי קשר לשירה של יודית שחר, אני מוצאת ששלילת שירה לא-פוליטית/חברתית היא משונה. משוררים כותבים על מה שמעסיק אותם בזמן נתון, וזה יכול להיות עניינים פוליטיים וחברתיים כמו גם אמירות פרטיות לחלוטין על פחדים מהחושך או על יסורי מצפון כאלה ואחרים. אני לא חושבת שיש בזה "מסכה של א-פוליטיות". זו לא מסכה, אלא שיקוף של מצב נפשי, וזה לגמרי לגיטימי בעיני.
    שאלה לא קשורה: את פירוש המונח "להנכיח"/"הנכחה" אני לא מצליחה למצוא בשום מילון. זה תרגום של מינוח אנגלי?

  9. היי תמר, הופתעתי למצוא את דברייך כאן. הפרספקטיבה שלך מעניינת, מעניין לראות את הראיה שלך, שמחה שדברתי אלייך. שבוע טוב וכל טוב.

  10. מירי פליישר

    נהדר ותודה על הכתיבה ועל הפוקוס על יודית

  11. יעל ישראל

    מאמר מעניין מאוד, תמרה. עשית לי חשק לקרוא את כל הספר. תודה.

  12. תמר, אני מאוד אוהב את שיריה של יודית, אבל, וגם זה לא דבר חדש, אני גם מאוד אוהב את כתיבת הביקורת שלך. חדה, עניינית, מוכחת ומדויקת להפליא. בלי הרבה בולשיט והכברת מילים. ניתחת יפה את הפוליטי-האישי-המעמדי-המגדרי בשירה היפה והנגישה הזו של שחר. אני גם כן מתכוון לכתוב מאמר קצר כאן בבלוג עליה, זאת מעין אקסטנציה, הרחבה, של מה שכתבתי במעריב, תוך שימת דגש על הצד האישי יותר בשיריה של יודית שחר; אך מובן, כפי שאת מורה לנו, אצלה אי אפשר לנתק את האישי מהפוליטי-חברתי. שוב, יישר כוח. עוד הרבה כאלה. רני.

    • תודה תודה רני, חיממת את לבי. כתבת גם אתה יפה במעריב ואחכה לקרוא את ההרחבה כאן. יישר כוח לך!!

  13. אנונימוס לא קשיש

    ביקורת ראויה ומאירה על משוררת מוארת. הספר של יודית שחר זוכה לסיקורים ואהדה רחבים וחוצי "מחנות".
    זה די מפתיע, כי ספרי שירה בדרך כלל לא זוכים להתייחסות כלל, ואם כן – רק בפינות חובבות שירה.
    והנה, כאן קרה משהו אחר.
    עדיין לא הצלחתי לנסח לעצמי מהו. אין ספק שזו פריצה גדולה ושעה יפה לשירה בישראל.

  14. לא הבנתי

    הרי מדובר בספר שירה והמאמר שלך בוחר להתעלם מהמימד השירי האסתטי. נשאלת השאלה מדוע? האם נכון להתעלם מהתלכיד שהופך מקבץ שורות לשיר? הרי המאמר שלך יכול היה להיכתב באותה מידה על מסה הגיגנית או מניפסט פרטי שבמקרה נכתב בשורות קצרות. בחרת להתייחס אל הטקסט בגבולות השיח שאת מכירה, התעלמת מהפן האופנתי של המשבר הכלכלי. את לא היחידה שמתמקדת בתכנים על חשבון הצורה. כי אין צורה ולכן זו לא שירה.

    • חנה טואג

      אף אני חושבת כך הדגש הושם במיוחד על הצד הפוליטי מחאתי של השירים ופחות על הצד האישי הלירי הפיוטי אולי בגלל שקצרה היריעה מכל מקום הביקורת לא מאוזנת לדעתי

      • חנה, אם תקראי שוב את המאמר תראי שהנחת היסוד שלי היא שאין אפשרות להפריד בין האסתטי לפוליטי. הם אינהרנטיים זה לזה. תודה בכל מקרה על הקריאה

    • אויי ואיי

      צריך להיות מאוד נואש בכדי לומר שיודית לא כותבת שירה.

      • יוסי בודלר

        הכל נכון רק לא מדובר בשירה
        גם לא מטונימית
        צריך להיות ממש פסיכולוג כדי להגיד שמישהו נואש בכך שטוען שאין פה שירה

        אולי תסביר היכן פה השירה

השאר תגובה ל מירי פליישר ביטול תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות לתמר משמר