בננות - בלוגים / / חירותה של חסרת הבית (על עינה ארדל וליסה כץ במדור ביקורת השירה המיוחד לבלוג)
תמר משמר משוררת וקוראת
  • תמר משמר

      משוררת, מבקרת, חוקרת ספרות, תרבות ומגדר. עורכת. ילידת 1961.  ספרה עד כה: חיתוך דיבור (צ''''ריקובר ועיתון 77, 1989). החל ב-1979 מפרסמת שירה וביקורת בכל מוספי הספרות של העיתונות היומית, ב"עיתון 77", ב"מאזניים", ב"הליקון", ב"המעורר" ועוד. שירה "קיץ ראשון בתל-אביב" (מתוך חיתוך דיבור) הופיע באנתולוגיה של שירה ישראלית בוונצאולה, בעריכת עודד סברדליק.  עבדה שנים רבות כעורכת, בין השאר היתה שותפה בעריכת "משא" של דבר. חברת מערכת "עיתון 77". אוטודידקטית בעיקר, אך השלימה גם תארים אקדמיים: בוגרת החוג לספרות עברית והחוג לפילוסופיה, האוניברסיטה העברית, 1984. מוסמכת המכון להיסטוריה ופילוסופיה של המדעים והרעיונות, 1999. תחום המחקר: לאומיות ונשיות – רחל איתן ונתיבה בן-יהודה. מאמרים אקדמיים בתחום זה פורסמו בכתב העת "תיאוריה וביקורת". התמחתה בספרות אפרו-אמריקאית של תחילת המאה העשרים ("הארלם רנסנס"), בחוג לאנגלית, אוניברסיטת תל-אביב. בימים אלה כותבת דוקטורט בחוג לספרות עברית באוניברסיטה העברית בירושלים. מרכזת ומנחה קורסים בספרות באוניברסיטה הפתוחה, הנחתה בעבר סדנאות לכתיבה יוצרת (שירה).    

חירותה של חסרת הבית (על עינה ארדל וליסה כץ במדור ביקורת השירה המיוחד לבלוג)

 

 

חירותה של חסרת הבית

 

עינה ארדל, שירי אהבה לימים רעים, עם עובד/ שירה, 75 עמ'.

 

ספרה השני של עינה ארדל, לאחר סנדלי הדם שלי (כתר 2002), הוא מחזור שירים ללא כותרות, שאפשר לראות בו גם פואמה אפיזודלית – פואמה העשויה אפיזודות-אפיזודות, פיסות חיי הנפש המשחזרות פיסות חיים-במציאות באופן לא ליניארי. בצורתו זו הספר כמו מחקה את התימות שהוא מעמיד במרכזו – חיי משפחה ושושלות משפחתיות, שמעצם טבען הן מסתבכות ומתפצלות לקווים-ענפים לא ישרים.

השירים מקיימים שיחה פוליפונית רבת-עוצמה עם הורים מהגרים, עם בן זוג לשעבר ועם ילדיה של הדוברת, והם יוצרים מארג צפוף ואינטנסיבי של דימויים המעמידים דמות מורכבת ועשירה של "אני" שירית, נשית.

דיאלוג בולט מייצרים השירים עם דמות האם שמתה, שהזיכרון ביחס אליה מתעתע. הדוברת מחפשת דרכים "לשלוט" בדמות החמקמקה הזאת, בחייה כמו גם במותה, וכן בעובדת אובדנה. למשל, על ידי היפוך היתמות, וייחוס יתמות של האם מבתה, ולא להיפך: "עשיתי שולל וייתמתי את אמי ממני/  שהיתה יתומה גם ככה ושפתיה ריקות מאם ואב" (עמ' 34). או, למשל,על ידי העמדת שושלת של יתמות, שכמוה כמיכל בתוך מיכל, גם היא שלא על פי הסדר המקובל של הדברים: "מפני שהייתי, בלי ספק, יתומה עוד לפני שאמא מתה/ נושאת בתוכי את יתמותה כפי שנושאים תינוק/ ולא יודעים איך להניח אותו, ונזהרים על הראש,/ בסוף הוא חובק את צווארך ואוחז בשערותייך/ ואת מחייכת אליו ואל עוז רוחו" (עמ' 29).

אבל האם מייצגת בשביל הדוברת לא רק קונספציה של יתמות אלא גם, למשל, שושלת של עונג נשי שמנכיחה את עצמה כנבדלת מן העונג הגברי ומעולם הגברים: "אמי זיכרונה לברכה לא היתה צדקת, אלא אשה שידעה להנות מהחיים […] אמא שלי זיכרונה לברכה לא היתה ענייה מרודה,/ אבל כשעלתה לארץ היו לה רק מאה דולר. אחר כך עבדה […] הו, גברים,/ אתם שלא מבינים את תשוקת הנשים לקניות,/ את תשוקת הנשים העניות לבגדים,/ גברים זוללי אוברדרפט ופחדני החובות/ מתי תבינו את שורש ההנאות של הנשים/ שלא היה להן מעולם דבר משלהן, שגודלו במסדרונות ובמטבחים,/ והנה יש להן בעל וכסף וחדר שינה אבל דבר לא מכסה/ על התחושה שאין לך דבר, לכן// לקנות פרווה מלאכותית ולהחליף תחתונים/ עם החברה הכי טובה, ולמצוא כתונת לילה מסטן/ בשוק הפשפשים של מדריד" ( עמ' 32).    

שורות אלה מבססות אמנם את התשוקה הנשית כבנויה וכניזונה ממחסור, המזכיר את ההעדר  שעמו מזוהה האשה בעולם הגברי הסמלי, ובכך הן כמו מחזקות את הסטריאוטיפ הנשי. אך הן גם מפרקות סטריאוטיפ זה כשהן מוסיפות לתחושת היתמות (שמופיעה שוב בשורת הסיום של השיר זה)  את כוחה החדש של אחווה נשית הניזונה מאותו דבר פעוט ועני ודל-ערך לכאורה, כמו החלפת תחתונים עם החברה הכי טובה ומציאת בגד יקר  בשוק. בין הנשים מתקיימת אינטימיות מיוחדת, שפה של סחר חליפין שקט, פשוט ושקט, שגם מפרק את תרבות הצריכה הגברית-קפיטליסטית. לאלה נוסף בשיר עוד דבר חשוב: התייחסות מפרקת אל השושלת הגברית-אדיפלית של השירה העברית, ובעיקר – אל מיתוס האם קשת היום הביאליקאית, שהסתפקה למחייתה באנחה. שושלת העונג הנשי, הנבנית בשיר, מקבלת על ידי פירוק זה עוצמה נוספת.

המורכבות של  הזהות הנשית, הנבנית בקובץ זה, מושגת על ידי שקלול מרכיבים נוספים, חוצים, של מוצא ומעמד וגם לאומיות ("אמא שלי עלתה לארץ בגיל שמונה עשרה, כדי שלילדים שלה/ לא יגידו 'יהודי' בבית הספר" – עמ' 13), וכן על ידי מתן מקום שווה-ערך להווה הנשי ולעבר הילדתי של הדוברת. כמו כן, על ידי יצירת קול עם גוונים רבים, כואב, אבל, מיואש, אך גם תאב חיים ומתריס, כבשורות הבאות: "איפה תגורי כשלא יהיה לך יותר איפה לגור?/ אגור בפתחי הביוב, ואשתין מלפנים./ אגור על סף בית מרקחת, ויתנו לי במתנה תרופות שפג תוקפן./ אגור בארגז קרטון גדול בשוק, ובבוקר אעזור לסחוב תפוחי אדמה./ אגור בערוגת פרחים בימין משה, וכשאישן ייגע האף שלי בפרחים הזקופים, יבוא מהולנד" (עמ' 25).

כמסומן בשורות אלה, ככל שהעניות החומרית של הדוברת גדולה יותר, כך גדל ומתרחב עושר האפשרויות וגדלה חירותה להיות כל דבר שתרצה (כולל להשתין כמו גבר ולהיות סבל בשוק) בכל מקום שתרצה, מה שלא מבטל את הקושי שבלהיות חסרת בית, בודדה ויתומה.

המתחים התימטיים האלה מקבלים בשירים גם הד במערך הדימויים, המפתיעים פעמים רבות בסמיכות הנוצרת בשיר האחד בין דימויים מופשטים לגמרי לבין דימויים קונקרטיים, לכאורה מתחום שונה לגמרי, כמו למשל בפתיחה: "האסונות קרו כשלא הבחנו בהם,/ האפרסמונים כהו על העצים/ וידך נראתה לי עייפה מתמיד/ כאילו אחזה כבר בכל דבר.// הקשבת בתשומת לב למוזיקה כמו לדברי האנשים/ ובאותה איטיות תלית כביסה" (עמ' 7).

החירות של חסרת הבית להפוך כל דבר לבית היא גם חירות שירית להקביל בין אסונות לאפרסמונים, בין הקשבה למוסיקה לבין תליית כביסה. חסרת הבית מכניסה הרבה לתוך ביתה – רוחב יריעה ורוחב ראייה. זהו בית של זהות נשית מתכוננת הרואה את עצמה אל מול, אך גם על יד ובתוך, הזהות שנתן לה העולם הגברי. זוהי זהות של אשה המודעת לעצמה, ליסודות הביוגרפיים האישיים המגבילים (כיתמות האם וכחוויות השרידה והניצולות) ולקיום הנשי המגביל שעיצב בשבילה עולם גברי. המודעות מאפשרת לה לפרוץ את הגבולות.   

 

 

@המלצה נוספת, בקצרה

ליסה כץ,  שחזור, תרגם מאנגלית שחר ברם, עם עובד/ שירה, 61 עמ'.

 

גם ספרה של ליסה כץ, משוררת ששפת אמה אנגלית, מציע תפיסה לא שגרתית של נשיות, גם הוא באמצעות פואטיקה של וידוי החושפת את המורכבות של קיום נשי בעולם גברי. במרכז הקובץ עומדת חוויה של  נשיות בסכנת התפרקות, האוספת את עצמה מחדש מתוך השבר הגדול של אובדן שד ושל אופציית שחזורו, שהוא גם כשחזור חיים שלכאורה אבדו. האיסוף-מחדש נוצר על ידי מבט ישיר אל המציאות ופירוק הדימויים המקובלים של נשיות: "ראה את הצלקת,/ את המישור השטוח בחזי./ חבר את הנקודות./ לא תזכה בעוד אפשרות/ להישיר מבט אל היעדר" (עמ' 14);  "הוא  תמיד בחר בתפקיד המלט/ אני לא רציתי להיות אופליה/ וללבוש חצאית צייתנית" (עמ' 38).

 

 

 

 

 

18 תגובות

  1. תמי כץ לוריא

    תמר,
    כתוב יפה ןמעניין.
    אשמח אם תעני לי על המייל ששלחתי (קיבלת את ספרי????)

  2. תודה!
    השארת אותי קצרת-נשימה.

  3. מאד מעניין תמר, מעניינת הקריאה המבליטה את האמירה "הנשית"
    ישר כוח

  4. קראתי את שני הספרים הללו וכמובן את שתי הסיקורות-ביקורות שלך. תמר, מה שאת עושה כאן בבלוג הוא חשוב מאוד בעיניי, כי זו ביקורת אמיתית, כנה ובלתי תלויה. היא אינה תלויה באיזו מסגרת פריודית גדולה כמו עיתון יומי, והיא גם אינה תלויה בכתב עת בעל מגמה מסוימת. כלומר, עצמאות מוחלטת המגיבה על השירה העכשווית שלצערי היא נידחת למדי בשיח התרבותי. לאור הקריאה בשני הספרים והכרת שירת המשוררות הללו עוד לפני שהוציאו את ספריהן, אני יכול לכתוב לך שאת מדייקת מאוד בתיאור העולם השירי שלהן, כך התרשמתי. רני.

    • הו, גם אתה מגיב ביושר ובאומץ לכל דבר שמעניין אותך ופוגע לך בלב. גם אתה פועל בעולם השירה באופן בלתי-תלוי, וזה דבר נדיר וראוי-להערכה בעולם שבו כולם ניזונים מיחסי-ציבור שקריים, ומחליפין של מחמאות סמויות. גם לך צריך להודות.

    • תמר משמר

      תודה רבה לך, רני. איזו תגובה יפה ומחזקת! שימחת אותי, תמר

השאר תגובה ל תמר משמר ביטול תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לתמר משמר