שלושת השירים הקודמים שהבאתי בסדרה זו (ראו שירים מתנגדים 1, 2, 3) ניסחו, בדרכים שיריות שונות, התנגדות עקרונית למלחמה, לשפיכות דמים ולפתרון סכסוכים פוליטיים בדרכים אלימות. שניים מהם (אבידן וגלבע) פורסמו בראשונה לאחר הנכבה של 1948 ולפני מלחמת 1967, והם זיהו באופן נבואי כמעט מצב ישראלי יסודי שיש לו כבר "קריירה" מטרידה מאוד, בלשון המעטה, של דפוס התנהגות מדינתי חוזר.
השיר שבחרתי היום עוסק באחיו התאום של מצב המלחמה המתמיד – מצב הכיבוש המתמיד. הוא מצמרר בדיוק משום שהוא משרטט סיטואציה יומיומית, כמו מינורית, שנעשית מאחורי הקלעים של החיים, במאפייה, ודן בהכנת אחד ממקורות החיים – הלחם. הנכבשים, אומר השיר, נכפים להכין את לחמו של הכובש, ויתר על כן: את החלה, סימנה של יום המנוחה היהודי, שהוא גם יום "קדוש". הנדכאות של הנכבשים מוכפלת, משום שעליהם לדעת להבדיל בין לחם חול לבין חלת קודש. הציפורים השרות המזכירות, לא במקרה, שורות מ"בעיר ההריגה" של ביאליק, מגבירות עוד יותר את החריכה של החלות בכפות, ואת חריכתו של השיר הזה בלב הקוראת.
דליה פלח
יום חמישי במאפיית אנג"ל
תַּלְמִיד תִּיכוֹן מֵרַמְאַלְלָה קוֹלֵעַ כָּל הַלַּיְלָה חַלּוֹת
בְּמַאֲפִיָּה יְהוּדִית. יָנֵץ אוֹר שִׁשִּׁי חֻלִּי שִׁבְעָתַיִם
בְּטִרְדַּת הַתְּכוּנָה לַקֹּדֶשׁ. יָבוֹא הָאוֹטוֹ שֶׁל הַמַּאֲפִיָּה
בַּעַל הַדְּלָתוֹת הָאֲטוּמוֹת, שֶׁשִּׁבֹּלֶת מְלֻכְסֶנֶת נֶחְתֶּכֶת עָלָיו כְּשֶׁהֵן נִפְתָחוֹת.
הַחַלּוֹת לוֹהֲטוֹת וְחוֹרְכוֹת אֶת כַּפּוֹתָיו. הוּא תּוֹפֵס וְזוֹרֵק, נִפְטַר מֵאַחַת
וְשׁוּב מִתְגַּלְגֶּלֶת אַחֶרֶת, מַבְרִיקָה מִבֵּיצָה, זְהֻבַּת שֻׁמְשְׁמִין.
צִפֳּרִים שָׁרוֹת מִגַּגּוֹת הָרְעָפִים וּמֵעַל מַטָּעֵי הַשְּׁקֵדִים.
הַיְלָדִים שֶׁבַּחֹפֶשׁ מְכִינִים אֲבָנִים לְחַיָּלִים הַיְּהוּדִים.
(מתוך דליה פלח, דודי השופט המחוזי דורבן, עם עובד, 1997)
אני מזכירה לקוראים: תגובות אנונימיות או בשמות מתחכמים (למשל, שמות משיעורי תנ"ך), או תגובות לא מכבדות אחרות, יימחקו. אני מבקשת לכבד את בקשתי ולהגיב רק בשם מלא ובאופן שיכבד הן את בעל התגובה עצמו, הן את האכסניה והן את השיר המובא בה. כל טוב, תמר.
שיר אנושי יפה מאוד, יש למשוררת את היכולת הזאת לתת לך כמעט לטעום מנוף שהיא מתארת
תודה על הקריאה, חני. כדאי רק לא לעשות הפרדה בין האנושי לפוליטי, הם מחוברים בשיר.