תמר משמר משוררת וקוראת משוררת. מבקרת. חוקרת ספרות, תרבות ומגדר. עורכת
השיר שבחרתי היום הוא שירו האלמותי של אמיר גלבע המתריע על חוסר יכולתו של ציבור לראות את הגלוי לעין. הדובר, הממלא כאן תפקיד של נביא זעם ומוכיח בשער, עומד יחיד אל מול העיוורון הזה.
הנה:
אמיר גלבע
בעלטת
אִם יַרְאוּנִי אֶבֶן וְאֹמַר אֶבֶן יֹאמְרוּ אֶבֶן.
אִם יַרְאוּנִי עֵץ וְאֹמַר עֵץ יֹאמְרוּ עֵץ.
אַךְ אִם יַרְאוּנִי דָּם וְאֹמַר דָּם יֹאמְרוּ צֶבַע.
אִ ם יַ רְ א וּ נִ י דָּ ם וְ אֹ מַ ר דָּ ם יֹ א מְ ר וּ צֶ בַ ע.
(מתוך: אמיר גלבע, כל השירים, כרך א: שירים בבוקר בבוקר [1953], הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1987)
מזכיר את האימרה העממית לפיה מבלבלים בין יריקות לגשם…
וגם בישעיה נדמה לי: ויהי ביום ההוא ויקראו לחושך אור ולאור חושך וכו" (ציטוט על פי הזיכרון, ממש לא מדויק).
ואני מאחלת יום של אור ואהבה לכולם וגם גשמי נדבות, גשם של ברכות (:
גם לי יש שיר:
אִם יַרְאוּנִי ילד וְאֹמַר ילד יֹאמְרוּ
הכובש הציוני.
אִם יַרְאוּנִי תינוק וְאֹמַר תינוק יֹאמְרוּ השטן הקטן.
אַךְ אִם יַרְאוּנִי דָּם וְאֹמַר דָּם יֹאמְרוּ ברוח ודם נפדה את פלסטין.
אִ ם יַ רְ א וּ נִ י דָּ ם וְ אֹ מַ ר דָּ ם יֹ א מְ ר וּ עוד דם.
וריאנט מוצלח, ליאת!
ליאת, דומה הדבר למתבוננים באמנות מודרנית ואומרים: זה קשקוש, גם אני יכול. אני מבקשת להתייחס בכבוד אל שירו של אמיר גלבע המנוח, אחד המשוררים בעלי השיעור הקומה שמעטים כמוהו בשירה העברית, וגם אל המארחת שלו. אם אינך מסכימה עם הדברים שאני מעלה, אמרי זאת בנימוס ובטיעון מוסדר.
לתמר
נראה לי שפרשת לא נכון את תגובתה של ליאת.
ליאת לא זלזלה בשירו של אמיר גלבוע. היא רצתה להראות לך שאת אותו שיר שהבאת מתוך כוונה להראות אותו כמייצג צד מובהק של המצב הפוליטי העכשווי, אפשר להראות ולפרש בדיוק בכיוון הפוליטי ההפוך למה שחפצת.
אכן יואש.
אמיר גלבוע הוא משורר חשוב (גם אם לא קדוש שחייבים בכבודו באופן כל כך עמוק).
לא לאמיר גלבוע התכוונתי אלא לחד צדדיות הקבועה, הצפויה, הבנאלית משהו, זו שלא הביאה שירי מחאה בזמן שירו על שדרות ולא הטריחה אף אחד לשאת את דגלי פלסתין וישראל בכיכר כשרגליו של ילד קטן משדרות, נקטעו.
הצדק איתך, ליאת.
ליאת, איה הקישור שהבאת?
נמחק, כנראה בשם הסובלנות והנאורות…
כן, יש פה פרדוקס,דוקא מצד מי שמתימר להיות נאור ומפעיל כאן צנזורה פוליטית שלא היתה מבישת אףשלטון סותם פיות.
זה לא פרדוקס בכלל.
תולדות השמאל בכלל והשמאל הישראלי בפרט מלאים בדוגמאות כאלה.
רק ככה בשביל להרגיש על מה מדובר:
היחס של האינטלקטואלים המערביים לגו"רג" אורוול כשתפכח מההערצה לבריה"מ של סטאלין.
עוד יותר גרוע היה היחס לאנדרה זי"ד, שחזר מביקור בבריה"מ הסטליניסטית ולמרות שהיה מוזמן ע"י השלטון ראה מספיק כדי לפרסם גינוי מנומק לשלטון ההוא.
גם אצלנו כאן בשומר הצעיר היו תופעות דומות – אינני זוכרת את שמו של אותו פעיל של השומ"צ שבביקור אצל שמש העמים הואשם בבגידה במולדת והשומ"צ הוקיע אותו כבוגד כי ככה אמרו שם אצל שמש העמים.
התופעה ההיא ידועה באירופה בשם "בגידת האניטלקטואלים" .
כאן אצלנו כשרצו להכניס לשידורי החדשות נאומים של עראפת אחרי אוסלו שמדברים על בני קורייש ועל תכנית השלבים שלא נס ליחה לא הצליחו במשך למעלה משנה, למרות כל המאמצים – זה חיבל לעורכי החדשות באמת שלהם.
שלא לדבר על הביטוי האורווליאני "קורבנות השלום, כי הרי שלום הוא מלחמה ואמת היא שקר ובעיקר בערות היא כוח – בערות אינה בהכרח חסור השכלה, אלא בחירה סלקטיבית של עובדות והטיית המציאות על פיהן.
הגרוע בזה הוא לאוו דווקא השיפוט המוסרי אלא השיפוט המוסרי החד צדדי – מי יחלוק על כך שמצבם של ילדי עזה הוא זוועתי (אפילו גרוע אין מונים מזה של ילדי שדרות?)? הנורא הוא בכך שתגובת השמאל היא דאוס אקס מכינה לתגובת ישראל ולה בלבד.
גם אין אף פעם טיפה של גינוי לשלטון החמאס. הכיבוש אשם תמיש ואשם בכל ויש גם תירוץ מעולה – "אין לי אחריות לצד השני. יש לי אחריות לצד שלנו" .
אם כך, האם אין אחריות מוסרית למחות במשך ש ב ע שנים על פגיעה בילדים חפים מפשע? – כנראה שלא.
חדצדדיות זה בדיוק זה,ליאת,תודה,
וגם עיורון.
בן אדם אחד לא מייצג את השמאל כשם שאחד לא מיצג את הימין, ההכללות ניתנו לשוטים
אור וטוב גם לך, גבריאלה, ותודה על הקריאה.
מזעזע!