על שירי חגית גרוסמן והערה על הספר המודפס בעידן הדיגיטלי
חגית גרוסמן, תשעה שירים לשמואל, פלונית – סדרת מחזורי שירה, קונטרס מס" 1, עורך: שלמה קראוס, אפריל 2007, 24 עמ".
יפה וזכה היא שירתה של חגית גרוסמן, כתפילת אשכבה היא הנובעת מהצירוף הבלתי אפשרי, אך הרציני כל כך, שבין מכאוב עמוק לחיפוש אחר יופי בתוך הכאב ומתוכו. השהייה עם קונטרס השירים הקטן הזה משולה בעיני לשהייה עם הלַקְרִימַי (שבע הדמעות) של ג"ון דאולנד ((John Dowland, אותה יצירה עדינה ומופתית של הרנסנס המאוחר שיופיה הוא בדיסוננס המקסים שהיא יוצרת בין מקצבי ריקוד דקים לבין מלות כאב ואבלות. דיסוננס היוצר מוסיקה שגיבה. בשבילי, בכל אופן, לא מקרי הוא שבחרתי לכתוב רשימה זו כשבחדרי מתנגן מחזור האלגיות רב ההשראה והיופי הזה.
הדוברת במחזור "תשעה שירים לשמואל" מנהלת שיחת נפש מתמשכת עם אב שמת, שהיא כשיחת נפש עם עצמה, עם חייה, ועם מקומם של הזיכרון והעדות בחייה. השירים הם סוג של הדלקת נר נשמה –
במסע זה האמנתי בכל לבי שאני ישו
שהתגלגל לכאן בדמות בתך.
בזה האמנתי והצמחתי את החורף בעצמי
במאה נרות ואחת, יהודייה אני, שומרת שבת.
(פתיחת השיר "במסע", עמ" 10)
כמה נפלאות וחכמות הן השורות האלה. איזה דימוי מרובד ומורכב, וכמה פשוט ומזהיר. דימוי שככל שהוא רליוגיוזי, כך אין לו דת. למען הצלת האב מוכנה הבת להיות לשעה ישו, להאמין בכל לבה בכוח הישועה הנסי שבה. אבל היא יודעת גם לחזור אל גבולותיה האנושיים, גם אם באירוניה מרה, כאשה וכבת שכוחה הוא בנר שבידה. כוחה הוא בעצם היכולת להדליק את הנר, להפוך אותו לאש-תמיד, ללפיד – לדיבור, לדבר-שירה, כפי שנאמר גם בשיר הבא:
ונר אלוהים טרם יכבה ואבי שוכב בהיכל
להט החלב מנהיר עיניו לכדי תכלת נהר.
עם שחר נפשו נעשתה דבר חדש.
לחישת הרוח ביציאתה
נשמעה מרחק דור ממקום גופו
והפכה לדיבור
בלשוני.
(מתוך "מטאמורפוזה", עמ" 8)
הדיבור של גרוסמן, לשון שירתה, בולט/ת לא רק בתחושת השליחות המפעמת בו/ה אלא גם בדיוק ובצמצום השוכנים בצד הרצון להתרחב, להתחבר לאלוהי, למטאפיזי, לאותו מקור אור טמיר ההופך את צבע עיניו של האב (בעיני בתו) מכחול לתכלת נהר – או לתכלת רקיע.
הנשימה נעתקת למקרא שורות רבות בספר זה, ואפילו שיר כמו "תום", שבולט במבט ראשון במשחקיות הלשונית שלו, מקבל בהקשר הקריאה הכולל של הקובץ אותנטיות ריטואלית מצמררת, של טקס אבלות פרטי:
תום
תום אבי התם.
אבי התם,
תם.
עד תום תמה תמימות אבי.
תם אבי היתום
עד תום.
אבי, אבי, הנה הגיע תשרי
ואני נולדתי.
המלה הנזירית "תום" משמשת את הדוברת בניסיונה לתמצת, לפענח ואולי אף לעבד, במלה אחת, את סופיות האב, את אובדנו, כמו גם את חייו ואת טעמם שהוא, בסופו של דבר, היא. החזרה על המלה "תום" – בהוראותיה השונות כתמימות וכסיום (ולא במקרה תו"מ ומו"ת הם שורשים קרובים כל כך), וגם כיתוֹמוּת החוזרת בקובץ כמין גורליות שירשה הבת מן האב – כמוה כהשבעה, כאופן של הפחת חיים במת באמצעות המלה שייצגה אותו ביותר בחייו. מן התום הזה, מן המלה המייצגת, נולדת גם הבת. נולדת גם המשוררת, שעל ספרה זעיר הממדים אך המכיל רב אני ממליצה בחום.
ובשולי הדברים, כמה הערות ותודות, והראשונה – הערה על חשיבותו של הספר המודפס בעידן הדיגיטלי, במבט קצת אישי: לשיריה של חגית גרוסמן, כמו גם לשירתם של אחרים, התוודעתי לראשונה בבלוג שלה באתר "בננות", מאז שהצטרפתי אליו, בחצי השנה האחרונה, לאחר שנים אחדות של התנזרות מקריאת שירה (ואני מודה לחברתי היקרה יעל ישראל על שהאיצה וחיברה ביני לבין התלהבות חדשה, שכבר התבשלה לה בתוכי, לשירה). טיפין-טיפין התוודעתי אליהם, ואפילו לא באדיקות עקב קוצר הזמן המאפיין את חיי היומיום. ראיתי את יפי שיריה של גרוסמן, את זכותם, בבלוגה – אך על כוחם הממשי והמצטבר למדתי רק מהקריאה הזאת, בספר. אין הקריאה האקראית על המסך דומה לספר הפתוח שבו אפשר לדפדף הלוך ושוב, ושבו עדיין נבחנת לדעתי המחויבות לקובץ, לשירה כמכלול בעל היגיון פנימי וכהצעה תרבותית. המסך, האקראי שבו, יכול לפעמים להטעות, לכאן או לכאן. כוחו בתיווך המיידי שבו, בזמינות שלו, בעולם שהוא פותח, האנושי ובעיקר הטקסטואלי – אך יתרונו הוא גם חסרונו. במיוחד בולט הדבר בשירה, שהיא ז"אנר מטעה לענייננו כאן – היא קצרה יחסית, מהירה לקריאה, ולכן חיי המסך שלה לכאורה מובטחים, אבל במיטבה היא דורשת את ההשתהות ואת האיטיות, ואת ההליכה אחורה וקדימה בשירים באופן שהמסך אינו מאפשר.
אני מודה להוצאת פלונית על קובץ זה, שאני מבינה כי הוא פתח את סדרת ספרי השירה שלה (לצערי, את האחרים עדיין לא ראיתי) בפורמט כיס. תודה מיוחדת גם למשורר ברוך הכשרון בפני עצמו אילן ברקוביץ", שהוא גם בעל הטור "משורר בשטח" בעיתון "הארץ", על שהפנה את תשומת לבי, ברשימה שפרסם באחרונה, לספר זה שהופיע כבר בשנה שעברה. עם "תשעה שירים לשמואל" שמחתי לחרוג מהחוק הבלתי כתוב של מדור ביקורת, שעיסוקו בשוטף, להתייחס רק אל מה שזה מקרוב יצא לאור.
רשימה יפה ביותר. ואת כל כך צודקת. קריאת שירה דורשת תשומת לב ואינטימיות של דף ממשי. הקריאה מן המסך מפחיתה את החוויה, זה לא כמו שבקריאת ספר.
רשימה יפה
רשימה מקסימה תמרה.
אגב, אני דווקא מאוד בעד קריאת שירה ברשת, כי לי למשל קרה שחזרתי לשירה אחרי ששנים רבות לא קראתי שירה, רק בזכות הבלוגיה הזו. ככה שאני אסירת תודה למדיום הזה, שאלמלא הוא, לא הייתי חוזרת לקרוא שירה…. רווח שלי.
יעלה, אני שמחה על מה שאת מספרת. ואם הרשת קירבה ולו אדם אחד לשירה, דייני.
דייני או דיי?
דיי. דייני – חירות המשוררת ת. מ.
תמר, יפה האיך והמה שאת כותבת על השירה של חגית המקסימה.
תודה על כל התגובות משובבות הנפש.
תמר, קריאתך כה מעמיקה ומדוייקת. ברגישות רבה הצלחת לחדור אל נבכי האמת שבשירים. אני מודה לך שהבנת אותי.
תודה לך, חגית
הי תמר, את כותבת על שירה בכזו עדינות עד שהיא (כתיבתך) נשמעת כמו שירה אף היא.
והשירים של חגית שאיפשרת הצצה אליהם באמת מקסימים בעיניי ומיוחדים.
תודה רבה, סיגל
גילית לפני מרווח שחושפת שירתה של חגית.
תודה.