בננות - בלוגים / תמר משמר / יאיר הורביץ – משורר האור והציפור (במדור ביקורת השירה המיוחד לבלוג)
תמר משמר משוררת וקוראת
  • תמר משמר

      משוררת, מבקרת, חוקרת ספרות, תרבות ומגדר. עורכת. ילידת 1961.  ספרה עד כה: חיתוך דיבור (צ''''ריקובר ועיתון 77, 1989). החל ב-1979 מפרסמת שירה וביקורת בכל מוספי הספרות של העיתונות היומית, ב"עיתון 77", ב"מאזניים", ב"הליקון", ב"המעורר" ועוד. שירה "קיץ ראשון בתל-אביב" (מתוך חיתוך דיבור) הופיע באנתולוגיה של שירה ישראלית בוונצאולה, בעריכת עודד סברדליק.  עבדה שנים רבות כעורכת, בין השאר היתה שותפה בעריכת "משא" של דבר. חברת מערכת "עיתון 77". אוטודידקטית בעיקר, אך השלימה גם תארים אקדמיים: בוגרת החוג לספרות עברית והחוג לפילוסופיה, האוניברסיטה העברית, 1984. מוסמכת המכון להיסטוריה ופילוסופיה של המדעים והרעיונות, 1999. תחום המחקר: לאומיות ונשיות – רחל איתן ונתיבה בן-יהודה. מאמרים אקדמיים בתחום זה פורסמו בכתב העת "תיאוריה וביקורת". התמחתה בספרות אפרו-אמריקאית של תחילת המאה העשרים ("הארלם רנסנס"), בחוג לאנגלית, אוניברסיטת תל-אביב. בימים אלה כותבת דוקטורט בחוג לספרות עברית באוניברסיטה העברית בירושלים. מרכזת ומנחה קורסים בספרות באוניברסיטה הפתוחה, הנחתה בעבר סדנאות לכתיבה יוצרת (שירה).    

יאיר הורביץ – משורר האור והציפור (במדור ביקורת השירה המיוחד לבלוג)

יאיר הורביץ – משורר האור והציפור

 

יאיר הורביץ, כל השירים, הספרייה החדשה לשירה (הקיבוץ המאוחד וסימן קריאה), עורך: מנחם פרי,  438 עמ".

 

יאיר הורביץ הוא משורר האור והציפור, אלה הדימויים המרכזיים המלווים  את שירתו לכל אורכה, המתפתחים ומתגוונים בה. אך שירתו אינה מוארת במובן הפשוט של המלה, שכן שיריו רוויים חוויות קודרות של יתמות ואובדן. אפשר אולי לומר, כי שירתו של הורביץ מקיימת בתוכה אוקסימורון קבוע של חוויות קשות בתמונות רכות ושמשיות. קובץ כל השירים שלו, שהופיע באחרונה, שב ומנכיח באינטנסיביות הוויה כפולה זו.

נביט, לדוגמה, בשיר הבא:

 

אפל וממוזג

 

עַל סִפֵּי הַמַּיִם יְגוֹן הַיּוֹם כָּבֶה,

סַמָּיו וּשְׂשׂוֹנוֹ, אֶל צְרוֹר נָקוּב.

אִישׁ צְרוֹרוֹ מְעַט

קוֹרֵא מִכְּתַב  הַשֶּׁמֶשׁ עַל מִפְתָּן בֵּין חוֹל וְיָם.

יֵשׁ קוֹשֵׁת לִבּוֹ אֶל נוֹף שְׁקִיעָה,

אָפֵל וּמְמֻזָּג קוֹוֶה קְשָׁתוֹת זְרִיחָה.

                                             (עמ" 127)

 

בשיר זה מתואר אדם הצופה אל הים, והים מחזיר לו את אורו-שלו, את אקלימו הנפשי של הצופה, כמו במראה. כבר מתחילת השיר זמן ההתרחשות מעומעם: לא ברור באופן חד-משמעי אם מדובר בתחילת הלילה או בתחילת היום. שכן, הביטוי "יגון היום כבה" יכול להיקרא בשני אופנים הפוכים – כזריחה, אם "יגון היום" הוא הצד האפל של היום, כלומר הלילה, שמסתיים בהווה השיר; וכשקיעה – אם "יגון היום" הוא היום מלא היגון שמסתיים, ומפנה את מקומו ללילה (שיש לו בוודאי את יגונו שלו[1]).  כפילות זו וחוסר היציבות של הסיטואציה ממשיכים עד סוף השיר, והדבר היחיד הקבוע כאן הוא מצב הסף. הסף התולה, בעינו של הצופה, את השמש בין שמים לארץ, תולה למעשה את האדם בין שמים לארץ, בין שעת לידתו לשעת מותו, ומייצג את "עוניו" הקיומי – את חלופיותו וארעיותו ("איש צרורו מעט"), ואת בדידותו. אבל למצב הסף גם פן חיוני יותר:  הוא מאפשר ניסוח של חילופי היום והלילה ככמיהה וכגעגוע, כמעט כמשאלה, כאיווי היום בלילה וכאיווי הלילה ביום ("יש קושת לבו…/ אפל וממוזג קווה…"), כלומר כחיים עצמם כאילו היו הווה מתמשך של תשוקה.

בשיר זה כדאי לשים לב גם להתאחדות של פעולת הצפייה עם פעולת הקריאה. הצופה המתואר בשיר הוא גם קורא, הקורא את הסימנים המתעתעים של השמש.  והשיר, בצניעותו הרבה, מייצר זהות בין האדם לבין האמן, הצופה ומתבונן, כמו בחלון, אל  פנימיותו ואל הים הגדול של הקיום האנושי.

הבחירה ב"אפל וממוזג" ככותרת השיר מעניינת, משום שהיא מבליטה את הפן האפל –  בעוד שהשיר מטיל את האחריות לגוני הנפש על השמש, שהוא בעיקרו יסוד מואר. כך נוצר מתח מרתק בין  היסוד המואר בהא הידיעה, שהוא השליט בשיר, לבין מצב הצבירה הנפשי הלילי, הקדורני, הצד הפחות מואר של היסוד המואר הזה, המובלט  בכותרת. וכך, השיר בכללו צבוע בצבע היגון