בננות - בלוגים / תמר משמר / יאיר הורביץ – משורר האור והציפור (במדור ביקורת השירה המיוחד לבלוג)
תמר משמר משוררת וקוראת
  • תמר משמר

      משוררת, מבקרת, חוקרת ספרות, תרבות ומגדר. עורכת. ילידת 1961.  ספרה עד כה: חיתוך דיבור (צ''''ריקובר ועיתון 77, 1989). החל ב-1979 מפרסמת שירה וביקורת בכל מוספי הספרות של העיתונות היומית, ב"עיתון 77", ב"מאזניים", ב"הליקון", ב"המעורר" ועוד. שירה "קיץ ראשון בתל-אביב" (מתוך חיתוך דיבור) הופיע באנתולוגיה של שירה ישראלית בוונצאולה, בעריכת עודד סברדליק.  עבדה שנים רבות כעורכת, בין השאר היתה שותפה בעריכת "משא" של דבר. חברת מערכת "עיתון 77". אוטודידקטית בעיקר, אך השלימה גם תארים אקדמיים: בוגרת החוג לספרות עברית והחוג לפילוסופיה, האוניברסיטה העברית, 1984. מוסמכת המכון להיסטוריה ופילוסופיה של המדעים והרעיונות, 1999. תחום המחקר: לאומיות ונשיות – רחל איתן ונתיבה בן-יהודה. מאמרים אקדמיים בתחום זה פורסמו בכתב העת "תיאוריה וביקורת". התמחתה בספרות אפרו-אמריקאית של תחילת המאה העשרים ("הארלם רנסנס"), בחוג לאנגלית, אוניברסיטת תל-אביב. בימים אלה כותבת דוקטורט בחוג לספרות עברית באוניברסיטה העברית בירושלים. מרכזת ומנחה קורסים בספרות באוניברסיטה הפתוחה, הנחתה בעבר סדנאות לכתיבה יוצרת (שירה).    

יאיר הורביץ – משורר האור והציפור (במדור ביקורת השירה המיוחד לבלוג)

יאיר הורביץ – משורר האור והציפור

 

יאיר הורביץ, כל השירים, הספרייה החדשה לשירה (הקיבוץ המאוחד וסימן קריאה), עורך: מנחם פרי,  438 עמ".

 

יאיר הורביץ הוא משורר האור והציפור, אלה הדימויים המרכזיים המלווים  את שירתו לכל אורכה, המתפתחים ומתגוונים בה. אך שירתו אינה מוארת במובן הפשוט של המלה, שכן שיריו רוויים חוויות קודרות של יתמות ואובדן. אפשר אולי לומר, כי שירתו של הורביץ מקיימת בתוכה אוקסימורון קבוע של חוויות קשות בתמונות רכות ושמשיות. קובץ כל השירים שלו, שהופיע באחרונה, שב ומנכיח באינטנסיביות הוויה כפולה זו.

נביט, לדוגמה, בשיר הבא:

 

אפל וממוזג

 

עַל סִפֵּי הַמַּיִם יְגוֹן הַיּוֹם כָּבֶה,

סַמָּיו וּשְׂשׂוֹנוֹ, אֶל צְרוֹר נָקוּב.

אִישׁ צְרוֹרוֹ מְעַט

קוֹרֵא מִכְּתַב  הַשֶּׁמֶשׁ עַל מִפְתָּן בֵּין חוֹל וְיָם.

יֵשׁ קוֹשֵׁת לִבּוֹ אֶל נוֹף שְׁקִיעָה,

אָפֵל וּמְמֻזָּג קוֹוֶה קְשָׁתוֹת זְרִיחָה.

                                             (עמ" 127)

 

בשיר זה מתואר אדם הצופה אל הים, והים מחזיר לו את אורו-שלו, את אקלימו הנפשי של הצופה, כמו במראה. כבר מתחילת השיר זמן ההתרחשות מעומעם: לא ברור באופן חד-משמעי אם מדובר בתחילת הלילה או בתחילת היום. שכן, הביטוי "יגון היום כבה" יכול להיקרא בשני אופנים הפוכים – כזריחה, אם "יגון היום" הוא הצד האפל של היום, כלומר הלילה, שמסתיים בהווה השיר; וכשקיעה – אם "יגון היום" הוא היום מלא היגון שמסתיים, ומפנה את מקומו ללילה (שיש לו בוודאי את יגונו שלו[1]).  כפילות זו וחוסר היציבות של הסיטואציה ממשיכים עד סוף השיר, והדבר היחיד הקבוע כאן הוא מצב הסף. הסף התולה, בעינו של הצופה, את השמש בין שמים לארץ, תולה למעשה את האדם בין שמים לארץ, בין שעת לידתו לשעת מותו, ומייצג את "עוניו" הקיומי – את חלופיותו וארעיותו ("איש צרורו מעט"), ואת בדידותו. אבל למצב הסף גם פן חיוני יותר:  הוא מאפשר ניסוח של חילופי היום והלילה ככמיהה וכגעגוע, כמעט כמשאלה, כאיווי היום בלילה וכאיווי הלילה ביום ("יש קושת לבו…/ אפל וממוזג קווה…"), כלומר כחיים עצמם כאילו היו הווה מתמשך של תשוקה.

בשיר זה כדאי לשים לב גם להתאחדות של פעולת הצפייה עם פעולת הקריאה. הצופה המתואר בשיר הוא גם קורא, הקורא את הסימנים המתעתעים של השמש.  והשיר, בצניעותו הרבה, מייצר זהות בין האדם לבין האמן, הצופה ומתבונן, כמו בחלון, אל  פנימיותו ואל הים הגדול של הקיום האנושי.

הבחירה ב"אפל וממוזג" ככותרת השיר מעניינת, משום שהיא מבליטה את הפן האפל –  בעוד שהשיר מטיל את האחריות לגוני הנפש על השמש, שהוא בעיקרו יסוד מואר. כך נוצר מתח מרתק בין  היסוד המואר בהא הידיעה, שהוא השליט בשיר, לבין מצב הצבירה הנפשי הלילי, הקדורני, הצד הפחות מואר של היסוד המואר הזה, המובלט  בכותרת. וכך, השיר בכללו צבוע בצבע היגון, גם כאשר הוא מסמן את החיים כתשוקה התלויה לצורך קיומה בשמש.

       בשיר הבא נראה ואריאציה נוספת, כמעט הפוכה (והדבר נרמז כבר בכותרת הכמעט הפוכה, הכמעט זוהרת, "עד נהרה"), של תופעה זו:

 

עד נהרה

הַשֶּׁמֶשׁ רָעֲדָה כְּלִגְיוֹן שֶׁל בַּרְבָּרִים,

שָׁבוּר שׁוֹבֵר הָלַךְ לוֹ כְּנָפַיִם עַל אֲדָמָה זַעֲזוּעַ,

חַשְׁרָה מַכְסִיפָה עָמְדָה רְאִי לְמַחֲבוֹאֵי צִפֳּרִים,

צִפֳּרִים כִּצְלִילִים מִמְצוּלַת חֶרֶשׁ

פֵּאֲרוּ אֶבְרָה חוּמָה, מְגַלְגֶּלֶת עֵינָהּ צוֹפָה רָחוֹק

וְהַמָּקוֹר כְּחֶרֶב מַכֶּה מִמֶתֶּק עִנּוּי, מִלֵּב שָׁבוּר

אֶל שְׁאוֹן שָׁמַיִם, כַּמַּיִם לְהִמוֹג עַד אֵד,

עַד נְהָרָה רוֹחֶצֶת כּוֹסוֹת שֶׁמֶשׁ.

                                               (עמ" 159)

 

בשיר זה, שהוא בעיני אחד השירים הגבישיים והיפים ביותר של הורביץ, מותכים שני הדימויים המרכזיים, האור והציפור, למהות אחת. גם כאן, כמו בשיר שקראתי לעיל, מתוארים זעזועי הנפש במונחים של אור, אור השמש.  השורה השנייה של השיר ("שבור שובר הלך לו כנפיים על אדמה זעזוע")  והשורה השלישית מלמטה ("והמקור כחרב מכה ממתק עינוי, מלב שבור") הן שתיהן הפונקטומים של השיר -  השורות הממקדות, הדוקרות, של השיר, אם לשאול מרולנד בארת", בדבריו על הצילום. שתי השורות דוקרות במקור ובכנפיים, בכנפיים השבורות ובלב השבור. ובמלים אחרות, בשורות אלה אצורה תמצית חוויית האובדן הכואבת, הדוקרת, העומדת במרכז השיר – והן מפעילות על הקורא חוויה דומה של הידקרות, שבאמצעותה הוא נכנס לעולם הרגשי של  השיר. ועדיין, רוב השיר מצטלצל בעיצורים רכים וצבוע בעדינות ובשקיפות של צבעי מים. כך שגם ביחס לשיר הקודם, וגם ביחס לעצמו, חוויית היגון כאן מרוככת, על אף שתי השורות  הדוקרות.

האופן המורכב, העדין, ובעקר המתחלף והדינמי – כפי שמשתקף בקריאת שני השירים הללו בזה אחר זה – שבו משתמש הורביץ במוטיב האור, מעלה על דעתי את ציוריו של ויליאם טרנר , הן המוארים והידועים יותר שלו, והן החומים, האפלים, הכמו-פלמיים, המוכרים אולי פחות. שני רבי-אמנים אלה חוקרים את האור, זה בציור וזה בציור-לשון, בכתיבה, ולשניהם פלטת צבעים דומה, על אף מרחק הזמן, והסגנונות, וכמובן המדיומים האמנותיים.

קולו של הורביץ – הקול המופנם, העדין, המצייר ציורים דקים בלשון, הכמו-לא-נגיש לעתים במבט ראשון – לא נשכח, כפי שנטען בהתייחסויות שונות לקובץ זה, אבל הוא לא נשמע זמן רב בפומבי. שירת הורביץ דורשת קריאה איטית, שהויה, ושפת השיר שלו דורשת הקשבה עמוקה, כמו למוסיקה קאמרית. בתרבות חסרת המנוח וחסרת הסבלנות כמו זו שלנו, הדורשת גירויים חזקים, קצרים ומתחלפים תדיר –  קול כמו זה של הורביץ בהחלט חסר. ולפיכך יפה ונחוצה היא ההנכחה המחודשת, המרוכזת הזו, של שירתו בשדה הספרות והתרבות.

עם זאת, דווקא בשל השיהוי שהקריאה בשירה זו דורשת, איני בטוחה שקובץ (כמעט) כל שירי, בכרך אחד עבה בכריכה קשה, הוא הפתרון הנכון. אם הכוונה היתה לקרב קוראים חדשים לשירת הורביץ, מקרב הדור הצעיר שלא ידע את יאיר, נראה לי כי היה נכון יותר להגיש מחדש את שיריו קבצים-קבצים – ורצוי בכריכות דקות, מקרבות ולא "מבהילות" – שאפשר להכניסם גם לתרמיל הגב או הצד ולהפוך אותם לחלק מצידת היומיום.

לעומת זאת, אם הכוונה בפרסום קובץ זה היתה להעמיד קורפוס או גוף-שירה מסודר של שירת הורביץ, כדי שיוכל לשמש ספר מרכזי לחוקריה, אזי – כפי שכבר נאמר בביקורות אחרות, מתעוררת השאלה מדוע לא הוכנסו באמת "כל השירים", כולל השירים הגנוזים שערך רפי וייכרט למשל. וכן – מדוע הוכנסו כאן גרסאות מסוימות של חלק מהשירים, ולא אחרות? וכן – מדוע שיקולי העריכה מופיעים בספר כבדרך אגב? ומדוע אין כאן אחרית דבר על שירת הורביץ, אינדקס מסודר לשירים, הערות מפורטות, ציוני דרך ביוגרפיים וביבליוגרפיה של מאמרים שנכתבו על הורביץ במשך השנים? במלים אחרות, כדאי היה להעמיד בפני החוקרים לעתיד-לבוא לפחות מהדורה חצי-אקדמית של שירת הורביץ, אם לא מהדורה אקדמית שלמה.

חבל על אי-ההכרעה הזאת באשר לקהל היעד של הקובץ. חבל, כי כינוס מהסוג הזה דורש משאבים כלכליים ואחרים רבים, והוא נעשה פעם בדור למשורר. ועם זאת, אני ממליצה לכל המתעניין בשירה, לצלול אל הזוך של שירת הורביץ הנפרש בפנינו בקובץ זה, גם אם הספר עצמו אינו מושלם. לצלול, פשוט משום שהוא כבר כאן, כדבר המשורר עצמו:

"ויאיר את יאיר שואל לאן, לאן אתה הולך יאיר/ ויאיר ליאיר משיב איני מצפה דבר ואני שמח/ שאני כאן…" (מתוך השיר "ולא רוח משם", עמ"  158).         


[1]. ומעניין להשוות בעניין זה את שירו של אברהם בן יצחק, "מלכות", הנפתח במלים: "היום ידעך בעטרתי/ יכביד הזהב על מצחי,/ שולי מעילי ישטפו על פני מעלות השיש./ מה יהמה הים בפאר יגון הערב.// בת לילה שקטי לבוא"… (בתוך אברהם בן יצחק, כל השירים, בעריכת חנן חבר, הספרייה החדשה לשירה, 1992, עמ" 15). שירו של הורביץ מתכתב לטעמי במובהק עם שיר זה, שבו ברור כי היגון קשור לערב וללילה.


—————————— 

אני מזכירה לקוראים/ות ולכותבים/ות ליידע את הוצאות הספרים על קיומו של מדור זה, כדי שישלחו לי ספרים רלוונטיים, ומזכירה למחברים/ות כי לא אוכל לקבל ספרים ישירות מהם.
לתשומת לבכם: מטבע הדברים, לא אוכל לכתוב על כל ספרי השירה היוצאים לאור, ולפיכך אני שומרת לעצמי את זכות הבחירה. תודה, תמר

 

הכתובת למשלוח:

תמר משמר

המחלקה לספרות, לשון ואמנויות

האוניברסיטה הפתוחה
רבוצקי 108

רעננה

 

48 תגובות

  1. תמר, תודה לך על הדברים שכתבת כאן ובעיקר על השאלות שהיפנת לעורכים.
    יאיר היה חבר טוב שלי , והדבריך נגעו
    ללבי. מעבר לזה לא לי כאן המקום להוסיף.

  2. תמר, תודה על הרשימה המעניינת. נהנית לקרוא.
    כפי שהגבתי ב"ספרי שירה שכדאי לפתוח" , לי כקוראת חדשה בשירתו של הורוביץ יש תחושה , גם ובעקבות הניתוח שהבאת כאן, שעולי משהו מהמבנה המסועף הזה, אשר לו את קוראת גבישי – יש משהו מפחד. וכן שמשורר יכול להיות חלש כמו ענף אבל שירה צריכה בכל זאת להיות – חזקה.

    "הַשֶּׁמֶשׁ רָעֲדָה כְּלִגְיוֹן שֶׁל בַּרְבָּרִים,
    שָׁבוּר שׁוֹבֵר הָלַךְ לוֹ כְּנָפַיִם עַל אֲדָמָה זַעֲזוּעַ."

    אני דווקא מוצאת בשורות האלה נסיון לפנות מהזעזוע והאובדן, למקור של עוצמה. נסיון שאולי, כפי שציינת, איננו מצליח.

    • איילה, תודה על הקריאה המעמיקה. כדי שאוכל להתייחס יותר במפורט לטיעון – אנא נסי להבהיר מהי בעינייך שירה חזקה, מה יכול להפוך שירה לכזאת וכד".

      • קראתי מעט משירתו של יאיר הורוביץ.
        לטעמי, שירתו של דויד אבידן היא דוגמא לשירה חזקה.גם זו של אצ"ג, גם מאיר ויזלטיר.
        אצל הורוביץ יש תחושה , שהלשון מעורפלת ושוברת , והשבירה הזו מצביעה על שבירה פנימית ועל חולשה. גם הדימויים שהוא משתמש בהם, אור וציפור נתפסים כדימויים חלשים (בניגוד לנמר אצל אבידן למשל).

        • איילה, האור והציפור הם דימויים הרווחים גם אצל ביאליק. האם גם את שירתו היית מכנה "חלשה"?

  3. תמר, היה לי מאוד מעניין לקרוא את הניתוח שלך ובעיקר לדעת את כל הדקויות שהבאת- תודה!

  4. תמר, זו ביקורת יפה. בעיקר ניתחת מאוד יפה את השירים שהבאת. אני בהחלט מסכים איתך לגבי מוטיב "האור והציפור" אצל הורביץ שסיים את חייו בספר צנום ומאוד יפה. מחזור הקרוי "ציפור כלואה". אני גם מסכים איתך שהמהדורה הזאת חסרה עין ניתוחית ונעשתה בחופזה. עם זאת, אני חייב לומר ששירת הורביץ המאוחרת, אם יש כזאת, הבן אדם מת בגיל ארבעים ושבע כמו יעקב שבתאי, היא מאוד בעייתית בעיניי. בשירתו המוקדמת יש איזה קסם מאגי פשוט שמתחבר באמת אל יגון ומוות מחד גיסא, ואל אהבה ועולם הילדות התמים מאידך גיסא ובורא מעין אגדה מודרנית. בספרים המאוחרים – נקודת השבר מבחינתי היא הספרים "פרחים למלכות מדמנה" ו"בשבתי לבדי" – הופך הורביץ, נפתל, ספרותי מאוד. אפילו מנייריסטי וסתום. אלה אותם מוטיבים, אבל הם עוברים תהליך של עידון, סובטיליות, בלתי נסבל. אני עדיין מעדיף את "סלויון" ואת "שירים ללואיס" על פני "אנטומיה של גשם" ו"יחסים ודאגה". להוציא כמובן את ספרו האחרון "ציפור כלואה".

    • תודה, רני, על התגובה המעמיקה. השיר הראשון שהבאתי הוא מ"נרקיסים למלכות מדמנה" והשני מ"סביב המים ליד הציפורים". אני לא חושבת שכל שיריו מושלמים, יש פה ושם מקומות של גלישה למנייריזמים, ולכן אגב רעיון ה"כל כתבי" הוא מראש קצת בעייתי בעיני, כספר לציבור הרחב. אבל אני לא מזהה את נקודת השבר שאתה מדבר עליה. לא כל כך ברור לי הזיהוי שאתה עושה בין מנייריזם לבין עידון. שיר יכול להיות מעודן מאוד ולא מנייריסטי. הרי אמנות עומדת על עידון

  5. תודה תמר על רשימה מעניינת.

  6. תמר קראתי בענין את המאמר, הוא כתוב קריא ובהיר. אוהבת את העדינות של הורוביץ ואת העדינות בה את קוראת אותו
    תודה

  7. תמר, תודה. אני חייב לציין שהתקשיתי לעיתים בפענוח שירתו של הורביץ. בעיקר זו המאוחרת. ואני מסכים שאחרית דבר נחוצה להבנת המפתחות של שירתו. טוב, לפחות לגבַּי.

    תודה על האור והציפור ושאר המפתחות.

    • תודה רבה, שחר-מריו. מה בשירה של הורביץ קשה להבנה לדעתך? – מעניין אותי. זה קשור לתחביר, לעולם הדימויים, למשהו אחר יסודי?

  8. היה לי מעניין ומאלף לקרוא.
    התחברתי בעיקר לשיר הראשון שהבאת, אולי משום שהוא קל יותר להבנה. אינטואיטיבית קישרתי אותו כבר בתחילתו עם שקיעה, אולי פשוט בשל הגיאוגרפיה של חוף הים התיכון במקומותינו, אולי בשל התחושה שלי ששעות הלילה הן הפוגה מ"יגון היום".
    גם בהשגות שהעלית בסוף, על אופי הספר, מצאתי עניין, ואהבתי את הציטוט שבו בחרת לסיים.

  9. תמר שלום,

    אני מעתיקה לכאן אם הדברים שכתבתי לך במייל, כמענה לתהיותייך בנוגע להחלטות העריכתיות של מנחם פרי, לטובת קוראי הבלוג שלך:

    ספר זה הוא אכן "כל השירים" – כל השירים שהורביץ החשיב כשיריו, ולא כל שירבוט-נעורים שאי-פעם פרסם ואחר-כך גנז, וביקש מפורשות שלא ישוב להתפרסם. הגרסאות המופיעות בספר הן תמיד הגרסאות המעודכנות ביותר של השירים, כלומר הגרסאות הסופיות מבחינת הורביץ. זו אינה מהדורה אקדמית לחוקרים אלא מהדורה מקיפה לאוהבי השירה, שאינם רק נערים עם תרמילים המסתפקים בקונטרס דקיק וחלקי. במלאת עשרים שנה למותו של הורביץ ראה לנכון מנחם פרי לכנס את כל שירתו של הורביץ בכרך אחד, שמאפשר היכרות מלאה עם דרכו השירית, מראשית עד אחרית. שיריו של הורביץ עומדים לעצמם, והכרך העבה-דיו אינו זקוק למשענות ולקביים. עם צאת הספר פרסמנו באתר הספריה החדשה שתי מסות מקיפות על שירתו של הורביץ, האחת מאת מנחם פרי והאחרת מאת טל ניצן, וכל מי שמבקש לקרוא על השירים ולקבל מפתחות לקריאתם יגיע למאמרים אלה בקלות יתרה. לדעתי יש טעם לפגם בכך שספר כה חשוב, שנעשה בקפידה ובאהבה, מתקבל בטענות ובתלונות על ההחלטות העריכתיות של מנחם פרי. התוצאה היא פגיעה בהפצת שירתו של הורביץ, ואת הנזק הזה יהיה קשה מאוד לתקן.

    • לתמר פלג שלום,
      1. תודה על הבהרותייך.
      2. חבל שלא ראית, כי המאמר נכתב בגישה חיובית ומתוך אהבה רבה לשירת הורביץ, ומתוך הערכה למעשה כינוס שיריו מחדש. בעניין זה אפנה גם את תשומת לבך לעובדה, שהספר הומלץ בבלוג שלי פעמיים – גם במומלצי השנה שלי, במעין פרומו למאמר הנוכחי (בפוסט "ספרי שירה שכדאי לפתוח השנה" [1]).
      3. עם זאת, אני רואה את תפקידי כמבקרת להצביע גם על חולשותיו של ספר, אם קיימות. זוהי מחויבותי למלאכתי ולקוראי.
      4. אינני מבינה את הטענה שאהבה שהושקעה בדבר מחסנת את הדבר מפני ביקורת.
      בברכת שנה טובה,
      תמר משמר

  10. תודה על הרשימה המעניינת והבהירה

השאר תגובה ל תמי קאלי ביטול תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות לתמר משמר