באחרונה התוודעתי מעט, בהקשר עבודה, למשורר הצעיר אילן ברקוביץ", אך בעיקר התוודעתי לספר שיריו השני, הבשל והיפה, תפוזים (הוצאת אבן חושן, 2007). בספר זה, הראשון בטרילוגיה (השניים האחרים חרובים וחרוזים יראו אור בעתיד), ברקוביץ" מתייחס אל השירה כאל פרדס ואל השירים כאל תפוזים, וכך הוא גם ממספר אותם בספר – מתפוז ראשון ועד תפוז אחרון. סידור זה יוצר, לדעתי, מתח-קריאה מעניין משום שהוא מעניק מסגרת קונספטואלית כמו-מרסנת לתפוזים, שהם כשלעצמם עסיסיים וכמעט עולים על גדותיהם משכרון החיים המפעם בהם. הקובץ הוא למעשה שיר אהבה מתחילתו ועד סופו, המוסיקליות שלו מלאת תנופה וסוחפת, והוא גם מתכתב באופן חכם ומעודן עם טקסטים שיריים קודמים – בתוכם, של ביאליק, אלתרמן, זך, גלבע ולסקלי.
ברצוני לחלוק עמכם את שמחת הגילוי של קובץ זה.
הנה, להנאתכם:
אילן ברקוביץ"
תפוז שני
בַּדֶּרֶךְ אֵלַיִךְ הִתְלַבַּטְתִּי.
אֲנִי אוֹהֵב אוֹתָךְ אוֹ שֶׁאוּלַי סְתָם כָּךְ
כְּבָר הִתְרַגַּלְתִּי?
הַמְשׁוֹרֵר הַזַּךְ עָמַד בְּפִנַּת בַּיִת הַקָּפֶה וְאָמַר לִי בְּקוֹלוֹ הַנּוֹקֵב:
"אִם אָמְרָה לְךָ נַעֲרָתְךָ, אָז לֵךְ, אַל תְּהַסֵּס",
וּבְכָל זֹאת הִפְסַקְתִּי. לֹא הוֹסַפְתִּי וְהָלַכְתִּי.
כַּמָּה שָׁנִים אַחַר כָּךְ הֵבַנְתִּי. זֶה לֹא שֶׁהִתְרַגַּלְתִּי.
הֵבַנְתִּי שֶׁלֹּא אָהַבְתִּי.
תפוז אחד-עשר
אַרְלֶקִינוֹ שֶׁלִּי, אַל תִּצְחַק.
הַיּוֹם שָׂרַפְתִּי גֶּשֶׁר מֵהַנְּקֻדָּה שֶׁבָּהּ אֲנִי נִמְצָא
אֶל הַנְּקֻדָּה שֶׁבָּהּ נִמְצָאִים הַכּוֹכָבִים.
אֲנִי לֵיצָן?
לֵיצָנִים חוֹשְׁבִים שֶׁכֻּלָּם לֵיצָנִים.
שׁוֹפְטִים חוֹשְׁבִים שֶׁכֻּלָּם אֲשֵׁמִים.
אַרְלֶקִינוֹ שֶׁלִּי, הַקַּיִץ מַתְחִיל.
בְּכָל עֶרֶב בְּשֶׁבַע אֲנִי פּוֹתֵחַ חַלּוֹן לִכְבוֹדוֹ
וְנוֹשֵׁף בְּעָרְפָּהּ שֶׁל אֲהוּבָתִי.
הִיא מְגַרְגֶּרֶת. בְּזִקְנָתָה נְשִׁיפָתִי תִּהְיֶה מְגֻחֶכֶת.
אוּלַי אֵיזֶה קֶמֶט יָזוּז.
תפוז עשרים ושלושה
יָפָה הִיא שׁוֹכְבָה בְּמִטָּתִי
וַאֲנִי לֹא אֲגַלֶּה לָהּ אֶת צְלִילֵי הַפַּרְדֵּסִים הַשּׁוֹתְקִים,
אֶת תְּנוּפַת הָרוּחַ בֶּעָלִים
וְאֶת הַיָּמִים שֶׁהִסְתַּכַּלְתִּי בְּעֵינֶיהָ וְרָאִיתִי אֶת מוֹתִי.
התפוז האחרון ממש מופלא!!!
מסכימה אתך, אילנה. תודה, תמר
כל הכבוד לך תמר על העלאת השירים. מדובר כאן במשורר של אמת, בעל נפש רגישה ביותר.
תודה, חגית. צדקת. תמר
אני מבקשת לא להגיב כאן, ובכלל בבלוגי, בשמות נחבאים. תגובות כאלה יורדו. תמר.
לנחבא- שימך ידוע לכל, אם תמשיך, נחשוף אותך ללא היסוס
הבהרה לכל המעוניינים: תגובות חסרות שם או בשמות נחבאים ומתחכמים, יימחקו ללא סנטימנטים וללא קשר לתוכנן, מעכשיו ועד בכלל בכל הפוסטים בבלוגי. מבחינתי, תגובה אנונימית היא מעשה לא הגון בהקשר של קהילה שחבריה מזוהים. אבקש לא להגיב להבהרה זו. תודה. תמר
תמר היקרה,
יש לי הכרות וירטואלית עם המשורר אילן ברקוביץ". וגם הכרות אישית עם ספרו "תפוזים". כתבתי עליו כאן
http://www.e-mago.co.il/Editor/literature-2097.htm
אני יכולה להעיד שאילן הוא כישרון וגם אמן מצליח המקדם את סחורתו. הוא כישרון בקידום התודעה של יצירתו והיותו משורר. במקרים רבים יש משוררים נהדרים ויש מעטים כמוהו שיודעים להבליט את המשורריות שלהם כפי שעושה זאת אילן.
תודה שהבאת,
שושנה
תודה על הקישור, שוש. ראיון נאה, קראתי בעניין. הסוגיה העקרונית, של מעורבותו/ת של משורר/ת בהפצת שירתו/ה, היא מורכבת בעיני ואולי אדרש לה, בהזדמנות, ברשימה נפרדת.
תמר, אהבתי את השלישי מאד.
שבתת שלום
כבר המילה "תפוז" מקסימה עושה כיף לכל "הרוגי התמוזים"
יפה התפוז השלישי – ביאליקאי משהו
תודה שהבאת תמר
שירים יפים מאוד תודה שהבאת
במיוחד "תפוז אחד עשרה" עם ההומור הדק בסוף
גם אני מאוד אוהבת את השלישי.
ומה שכתב היום בהארץ לגבי שכר משוררים חשוב ביותר.
מירי, תודה גם לך. תמר
יופי, חנה, אני שמחה שהבחנת בו, בהומור הדק והכואב.
איריס וריקי, תודה. מעניין שרוב הקוראים והקוראות כאן נתפסו בעיקר לתפוז השלישי. אני חושבת שגם שני הראשונים מעניינים מאוד ואף צובטים את הלב, אולי עיכולם ממושך יותר בגלל הפרודיה בראשון (על זך) ובגלל האירוניה העצמית המורכבת בשני?! מעניין.
תודה, נכון. תוקן.
ואוסיף כאן: הספר הראשון – "מודה באהבה" (1996).
השירים רוויים בויטמין C. תודה שהבאת אותם, תמר. ולאילן בראוו גם על הכתבה החשובה ב"הארץ" בעניין שכר משוררים. נושא חשוב לא רק מהאספקט הכלכלי אלא מצד ההכרה ב"שירה" כבקניין רוחני הראוי לתגמול.
לא מזמן התייחסתי לנושא זה ב"שירמותג"http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=7670&blogID=159
אהבתי את הטעימות הללו, תמר, את ארלקינו ואת הבא אחריו. ההכרות הראשונה שלי עם שירי אילן ברקוביץ היתה עם הביקורת של יקיר בן משה על הספר של אילן ברקוביץ. וכשנקבל תמלוגים על שירים אילן, הם יהיו כרגלי המבשר.
תודה, ללי ואורה.
בשיר הראשון מביט הדובר בזך ובחוויה מתוך מרחק :"כמה שנים אחר כך הבנתי". בשיר השלישי מביט הדובר באישה ובמרחב בין גילוי לשתיקה. אף אני כקוראת נכנסתי אל המרחבים של הפרדס.
אילת, תודה רבה לך. "המשורר הזך" הוא בעיני הברקה של ממש ש"עושה" את השיר.
בן השורות מבצבץ לעיתים הומור דק מדק לצד כאב עבה מעבה. לא ממש הבנתי אם מאושר הוא עם בחירותיו אם לא אך מה שהרגשתי לבטח שרשמיו הינם תוצר של קשב נוסטלגי ער, התר אחר גווניו של עולמנו.
במיוחד אהבתי את השיר השלישי.
מדוע "נוסטלגי"? הרי יש כאן דיון שירי מפוכח עם מושגים כמו "אהבה" ועם נורמות שיריות של עיסוק באהבה כדוגמת ה"וויכוח" עם זך בשיר הראשון, פתיחת החלון בשיר השני וכדומה.
אני מכיר את אילן בעיקר וירטואלית, ונהניתי לקרוא את שיריו (תפוזיו?) כאן. גם בעיני השיר השלישי הוא השלם ביותר, אולי זה שיוצר את המתח החזק ביותר בין הצורה לתוכן (ואולי – וכאן נוצר משהו מעניין – היותו מוקף בשירי אהבה טרובדוריים כמו אלה שלפניו היא שיוצרת את המתח הזה, הופכת את סיומו של השיר השלישי (או העשרים ושלושה) לאמירה חזקה.
תודה, רונן. אכן בבחירת השירים ובסידור הזה ניסיתי ליצור איזה מתח קריאה. אך אני חושבת שההבדל בין השניים הראשונים לאחרון הוא לא במידת השלמות שלהם – אלא באופן הארגון של הדיבור השירי, וכנראה הדיבור החד יותר, הכמו-מכתמי, מדבר יותר אל רוב הקוראים. מעניין. מציעה בכל אופן גם לחזור ולקרוא את הראשונים.