בננות - בלוגים / תמר משמר / היום במדור ביקורת השירה החדש: הגלגלים של סבתא (על הספר "אינה דדה" ליעקב ביטון)
תמר משמר משוררת וקוראת
  • תמר משמר

      משוררת, מבקרת, חוקרת ספרות, תרבות ומגדר. עורכת. ילידת 1961.  ספרה עד כה: חיתוך דיבור (צ''''ריקובר ועיתון 77, 1989). החל ב-1979 מפרסמת שירה וביקורת בכל מוספי הספרות של העיתונות היומית, ב"עיתון 77", ב"מאזניים", ב"הליקון", ב"המעורר" ועוד. שירה "קיץ ראשון בתל-אביב" (מתוך חיתוך דיבור) הופיע באנתולוגיה של שירה ישראלית בוונצאולה, בעריכת עודד סברדליק.  עבדה שנים רבות כעורכת, בין השאר היתה שותפה בעריכת "משא" של דבר. חברת מערכת "עיתון 77". אוטודידקטית בעיקר, אך השלימה גם תארים אקדמיים: בוגרת החוג לספרות עברית והחוג לפילוסופיה, האוניברסיטה העברית, 1984. מוסמכת המכון להיסטוריה ופילוסופיה של המדעים והרעיונות, 1999. תחום המחקר: לאומיות ונשיות – רחל איתן ונתיבה בן-יהודה. מאמרים אקדמיים בתחום זה פורסמו בכתב העת "תיאוריה וביקורת". התמחתה בספרות אפרו-אמריקאית של תחילת המאה העשרים ("הארלם רנסנס"), בחוג לאנגלית, אוניברסיטת תל-אביב. בימים אלה כותבת דוקטורט בחוג לספרות עברית באוניברסיטה העברית בירושלים. מרכזת ומנחה קורסים בספרות באוניברסיטה הפתוחה, הנחתה בעבר סדנאות לכתיבה יוצרת (שירה).    

היום במדור ביקורת השירה החדש: הגלגלים של סבתא (על הספר "אינה דדה" ליעקב ביטון)

 

 

 

 

 

הגלגלים של סבתא

יעקב ביטון, אינה דדה: משירי האם הגדולה, הוצאת כתר, 75 עמ".

 

אחת התופעות היותר מרתקות של השנים האחרונות בחברה הישראלית היא צמיחתה מחדש של תודעה מעמדית. הזרעים שנטמנו בעשור הקודם בתנועת "הקשת הדמוקרטית המזרחית" של יהודה שנהב, יוסי דהאן, יוסי יונה, יצחק ספורטא, פנינה מוצפי-הלר, ויקי שירן המנוחה ועוד רבים וטובים, ובבית הספר "קדמה" מיסודו של סמי שלום שטרית, מניבים כעת פירות. אחד השיאים של תופעה זו נראה כעת בתנועת הפנתרים השחורים המתחדשת ובעלייתם של קולות "מזרחיים" חדשים בתרבות הישראלית בכלל, ובשירה הישראלית בפרט. המאפיין את הקולות הצעירים, הזועמים, הללו, הוא שיש להם סדר יום ברור לא רק כיחידים אלא גם כקבוצה, והם מגדירים מחדש, באופן חד, את היצירה כפעולה במציאות, שבכוחה גם לשנות משהו במציאות.  

ספרו הראשון של יעקב ביטון, אינה דדה: משירי האם הגדולה, הוא אחד הביטויים הבולטים של התופעה המבורכת הזאת. הספר מנכיח קול שירי חזק ועז מאוד, מתריס וחכם, שאולי גם בפעם הראשונה, בתפרושת רחבה כזאת, יוצר קשר ברור בין הכיבוש לבין הדיכוי של קבוצות מיעוט תרבותיות. לקישור החשוב הזה – שהוא, בספר שלפנינו, גם קישור מורכב, מרובד, רציני וגם אירוני, כדרכה של שירה משמעותית – חיכינו.

כניסה מרכזית לספר, שמאגדת את צומתי המשמעויות האלה, היא דרך דמות של סבתא, סבתו של הדובר בשירים – הקרויה "אינה דדה" או "האם הגדולה" – ולמעשה דרך הקינה המתמשכת על מותה. כותרת המשנה של הספר – "משירי האם הגדולה" אף מרמזת שהסבתא היא לא רק השראה לשירים אלא גם מקורם האפשרי. כלומר, הסבתא מונכחת כמעין פייטנית עממית, בבחינת יוצרת מסורת שירית-סיפורית שבעל-פה, שהנכד הוא "רק" ה"כלי" המתעד אותה ורושמה בכתב.

הסבתא מונכחת בספר כדמות המיתולוגית של ה"אם הגדולה", אותה אם מיתית המזינה והמינקת, המגוננת והנותנת מפריה, ואותה אם ארכיטיפית, שנמצאת בתשתית הדברים ומעוררת את הפנטזיה הילדית לשוב ולהתאחד עמה. אך הדבר המעניין הוא שבאותה עת שהספר מנכיח את הסבתא כדמות מיתית, הוא גם מפרק אותה מן המיתיות שלה – נותן לה פנים אנושיות, רב-גוניות ומורכבות. כך, היא האם הגדולה במובן הממשי, הכמעט ליטרלי; הדמות האמהית שתפסה בפועל את משבצת האם בילדותו של הדובר, והיא גדולה – מבוגרת במניין שנותיה – מן האם הממשית, כדבר השיר: "… גידלת אותנו/ סבתא, ההורים היו בעבודה/ הם הכינו לאשכנזים משלוחי מנות, כל השנה חגיגה שם." (עמ" 71). וכדאי לשים לב גם לביקורת המעמדית, החודרת ומעצימה עוד את הבעות האהבה והגעגועים לסבתא, בעצם השיר המצמרר הזה המתאר את לקיחת הסבתא, בערב מותה, ב"שקית" לבית החולים.

כך, הסבתא, טרם מותה, היא לא רק האם הגדולה המיתית אלא גם האם הגדולה בחולשתה, בזקנתה, חסרת שיניים ונעזרת לצורך תנועתה במרחב בכיסא גלגלים. היא גם האם שגופה הממשי גדול ("זיכרונות רוחבך", עמ" 23), ויש לה תחתונים משלה. תחתונים, שהדובר ואחיו-שבשיר אף מתירים לעצמם ללבוש אותם, במחאה על מותה, ולו גם במחיר טשטוש ג"נדרי ווויתור על אישורי גבריות: "אנחנו לובשים את התחתונים שלך/ סבתא/ וככה עם כיס האוויר הריק גם נישאר/…/ אני סבתא/ יש לי חברה/ וגם היא רואה אותי עם תחתונים של אשה זקנה מאוד/ ככה אני עולה אתה למיטה לישון לגסוס למעוד/ לא אכפת לי סבתא/ לשרוף את האישור המדולדל ואת השק/ שהצנעתי בו פשעים שלי/ רק להחזיר אותך מיום ראשון/ אנחנו קוקסינלים/ סבתא…" ("תחתונים", עמ" 17). 

כך, הסבתא המיתית היא גם אשה ממשית, "שמקבלת קצבה גדולה ממשרד הביטחון – שילומים,/ על שהתעקשו להרוג לה את הבן הצעיר -/ במלחמה קטנה של שישה ימים/ (והיא רק דור שני לשואה הזאת)…" ("אחי", עמ" 11). וכאן, כדאי לשים לב גם לביקורת החריפה על מיתוס השואה והתקומה, בכלל, ועל מלחמת 67" שהסתיימה בכיבוש, בפרט, בעצם השיר החזק הזה שמבכה את נכותה של הסבתא בזיקנתה.

הסבתא היא , אם כן, ה"אם הגדולה" של הספר בכל המובנים האפשריים כמעט  – כהשראה לו, כמקור השירה, כאשה מיתית בחייה ובמותה, וכאשה ממשית שמתעדת בגופה ממש את הדיכוי המעמדי, את הדיכוי על בסיס גיל ואת מופרכותם של המיתוסים הציוניים המרכזיים.

לסיום הדיון הנוכחי בספר, ברצוני להפנות את הזרקור לשיר שהוא בעיני אחד מגולות הכותרת של הקובץ:

 

אברהם אבינו ב-67

בברית שלו עוד נפלו פגזים

הבנים נחתכים שוב

פה ושם

אמנת הדמים הזאת

היתה צריכה להיות מוקזת

משארית

ועכשיו השארית הפכה מנת כל החיים

הבנים חותכים שוב

על מסלולי גופרית ואש

נעקדו כולם

נציבי מלח בסדום חיים יותר מאתנו בערי

המשתנות והמסכנות שלנו

תל אביב, חיפה וירושלים.

                                     (עמ" 36)

 

בשיר זה מחבר ביטון באופן ברור ומבריק בין הכיבוש של 67" לבין הוויית החיים בערים הגדולות, ובעיקר אולי בשוליהן. יש כאן עירוב מכוון בין ברית בין הבתרים לסיפור העקידה – המשותף לשניהם הוא הקזת הדם. המבדיל ביניהם הוא המעבר מהאקט האכזרי לעצמו, אך הכמעט סמלי, של ברית המילה לעקידה כדרך חיים. השיר מציג, עם זאת, את שני האקטים של החניכה-לאומה הסימבוליים האלה, כרצף על ציר הזמן – אחד מוביל לשני, ובחשבון אחרון אין להתפלא על כך: עם שחותך בבניו בראשית חייהם, בתקופה הפגיעה ביותר שלהם, מסוגל להמשיך ולעקוד את בניו כשיטה, כדרך חיים, כי מרגע שהמאכלת הורדה, אין הבדל עקרוני בין הברית משארית העור לבין עקידת הגוף כולו. ויתר על כן, אין גם הבדל עקרוני בין העקידה המתמדת של בני ה"אומה" הכובשת את עצמם ובין עקידתם את בני האומה הנכבשת. המסורת היא מסורת של דם.

לביקורת על ה"התנהלות הלאומית" של המערכת המדינתית הישראלית, מיתוספת ביקורת על שאננותן של הערים הגדולות, המייצגות את ה"מרכז" החברתי-פוליטי, ה"מנותק", הקפוא כנציב מלח, השבע מתוך עצמו והשקוע בענייניו הקטנים. אותו "מרכז" עיוור, שאינו מזהה את הקשר הישיר, ההכרחי, בין השתתפותו, ולו גם בשתיקה, במסורת העקידה לבין שאלת התוקף וההצדקה של חיי היומיום שלו.

לביקורות אלה מיתוספת ביקורת שלישית – מעמדית –  המתרמזת בעיקר בביטוי "ערי המשתנות והמסכנות". ערי המרכז האלה – תל אביב, חיפה וירושלים – הערים שבהם נמצאים אוצרות ה"מלכות", מאגרי ההון המדינתיים והפרטיים, הן גם ערים שיש בהם חיים אחרים, עלובים, לא מטופחים, מוזנחים מטעם אותה "מלכות". החיבור המבריק, בנשימה-אחת, שמבצע השיר בין ה"משתנות" ל"מסכנות" מגחיך את העושר המיוצג בביטוי "ערי מסכנות" והופך את הביטוי התפוס והטעון הזה (שמאחוריו מסתתר אב-הטיפוס הקדום של תבנית אדון ועבד) לביטוי בעל הוראה נוספת, עכשווית – ערים מסכנות, או עירם של המסכנים.

מיהן הערים המסכנות? מיהם המסכנים? יותר מהשכונות המוזנחות שבשולי הערים, שכונות העוני המופקרות לעתים קרובות כל כך לביוב הזורם באופן חופשי ברחובות, מסכנות יותר אולי השכונות האמידות, המרכזיות והצפוניות (כממש וכמושג), שתושביהן אינם ערים כלל לקיומם של "אחרים" ו"אחרות" בעירם שלהם עצמה. אי-ערנותם היא מסכנותם, ובמיוחד בולט הדבר כשעולה מן השוליים תודעה חדשה, פעולה חדשה, שאחד מביטוייה הוא השיר הזה וספר השירים המצוין הזה בכללותו.

 

ביקורת השירה הבאה תתפרסם בעוד שבועיים, בסוף השבוע של ה-20-19 בספטמבר.

אני מזכירה לקוראים/ות ולכותבים/ות ליידע את הוצאות הספרים על קיומו של מדור זה, כדי שישלחו לי ספרים רלוונטיים, ומזכירה למחברים/ות כי לא אוכל לקבל ספרים ישירות מהם.
לתשומת לבכם: מטבע הדברים, לא אוכל לכתוב על כל ספרי השירה היוצאים לאור, ולפיכך אני שומרת לעצמי את זכות הבחירה. תמר

 

הכתובת למשלוח:

תמר משמר

המחלקה לספרות, לשון ואמנויות

האוניברסיטה הפתוחה

רבוצקי 108

רעננה

 

   

 

 

 

 

 

 

6 תגובות

  1. ביקורת מעניינת ומנומקת היטב.
    כדי שלא אחשד בכך שמדובר בדברי חנופה אני מבטיח לא לשלוח אליך את ספרי העומד לצאת לאור בהוצאת "עם עובד".
    עמדת יפה על מקורות השירה "המזרחית" והכוחות הפוליטיים העומדים מאחוריה.
    מה שיפה בשיריו של ביטון הוא שאין תחושה של שירה מגויסת. השירה הזו יכולה להיות מתורגמת לשבעים לשונות ועדיין יוכלו הקוראים להרגיש אותה בלי ספר נלווה על משבר העלייה המזרחית לישראל.
    אבל, מקריאת השירים האחרונים של חברי אותה קבוצה יש לי הרגשה שחלק מהם נישבו ברומנטיות ובסד שבו הושמו ואין להם ברירה אלא לספק לפטרוניהם שירה מגויסת. הלחץ הזה כאמור מתחיל להיות מורגש ובא לידי ביטוי בשירה ההולכת ומאבדת את כוחה כדרכם של שירים מגויסים.
    תודה
    גיורא

  2. לגבריאלה/ תודה רבה על התגובה והאיחולים (בטעות לחצתי על כפתור לא נכון ונמחקה לי תגובתך, סליחה על כך).

השאר תגובה ל גיורא פישר ביטול תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות לתמר משמר