במלאות שנתיים למותו של יעקב בסר, אני מעלה היום לזכרו את אחד משיריו האהובים עלי ביותר, מקובץ שיריו דאגה (הקיבוץ המאוחד, 1976), שהוא בעיני הקובץ היפה, ואולי גם השלם ביותר שלו, כמכלול.
ידבר השיר, על אורו ודממתו.
תודה, תמר.
יעקב בסר
דאגה
מִישֶׁהוּ אֵחַר
הֵאִיר פַּעֲמַים בַּחֲדַר הַמַּדְרֵגוֹת
אַחַר כָּךְ שָׁקַע הָרְחוֹב בִּדְאָגָה
הַקְּרֵבָה לְגוּף הָאָדָם
זוֹחֶלֶת עִם צְלָלִים מְחֻדְּדֵי רֹאשׁ, רוֹעֲדִים
הִיא הָאֵינְרוּחַ
אֵין בְּכֹחָהּ לְהָנִיד פֵּרוֹת כְּבֵדִים
הַדְּמָמָה, שֶׁלֹּא תֻּפְרַע עוֹד בְּמַחֲטֵי הָאֹרֶן
וְלֹא בִּדְרִיכָה מִקְרִית עַל אִצְטְרֻבָּל
הוֹלֶכֶת וְתוֹפַחַת
בְּרָהִיטֵי הַבַּיִת הַגְּדֵלִים לִמְמַדֵּי אַגָּדָה
שיר נפלא, תמר. יפה שאת עושה את המחווה הזו לזכרו של יעקב שלנו
תודה רבה, עודד
תמר, איזה שיר יפה של בסר. ממש מותיר בך תחושה כמו מתוך סרט. הפתיחה – ממש פילם נואר. וגם הדממה שבשיר והדאגה שבכותרת, הגדלים לממדים היפרבוליים, אגדתיים. מעבר דק כל כך מרגש למילים.
העלאת יעקב בסר כאיש ספרות: משורר מרגש ועורך חשוב, היא חשובה מאין כמותה בהוויה הספרותית שלנו, בבלוגוספירה ומחוצה לה. יישר כוח, רני.
צריך כמובן להיות הדממה והדאגה הגדלות. רשלן אנוכי. אבל ניחא. רני
תודה, רני. ההשוואה לפילם נואר נראית לי כה יפה ונכונה לשיר זה. יישר כוח גם לך!
יפה הצמד דאגה/אגדה
תודה, סבינה. הרגישות הלשונית כאן באמת מאוד רבה, ואכן היה בסר מהגר שרכש את העברית כאילו היתה שפה ראשונה, על עמקותה, רבדיה ומסורותיה. וכך היו לו כמה שפות ראשונות, עם הפולנית, הרוסית והיידיש ועוד.
אכן שיר נפלא בעיני, תודה שהבאת והעלת זכרו
תודה לך, חני.
האגדה מקבלת כאן מימד של סיוט. תחושת המועקה אינה מרפה. מהו מקורה? על כך אני עדיין חושבת תוך כדי כתיבה.