בננות - בלוגים / / השפחות והרוכלים (על סחר בנשים)
תמר משמר משוררת וקוראת
  • תמר משמר

      משוררת, מבקרת, חוקרת ספרות, תרבות ומגדר. עורכת. ילידת 1961.  ספרה עד כה: חיתוך דיבור (צ''''ריקובר ועיתון 77, 1989). החל ב-1979 מפרסמת שירה וביקורת בכל מוספי הספרות של העיתונות היומית, ב"עיתון 77", ב"מאזניים", ב"הליקון", ב"המעורר" ועוד. שירה "קיץ ראשון בתל-אביב" (מתוך חיתוך דיבור) הופיע באנתולוגיה של שירה ישראלית בוונצאולה, בעריכת עודד סברדליק.  עבדה שנים רבות כעורכת, בין השאר היתה שותפה בעריכת "משא" של דבר. חברת מערכת "עיתון 77". אוטודידקטית בעיקר, אך השלימה גם תארים אקדמיים: בוגרת החוג לספרות עברית והחוג לפילוסופיה, האוניברסיטה העברית, 1984. מוסמכת המכון להיסטוריה ופילוסופיה של המדעים והרעיונות, 1999. תחום המחקר: לאומיות ונשיות – רחל איתן ונתיבה בן-יהודה. מאמרים אקדמיים בתחום זה פורסמו בכתב העת "תיאוריה וביקורת". התמחתה בספרות אפרו-אמריקאית של תחילת המאה העשרים ("הארלם רנסנס"), בחוג לאנגלית, אוניברסיטת תל-אביב. בימים אלה כותבת דוקטורט בחוג לספרות עברית באוניברסיטה העברית בירושלים. מרכזת ומנחה קורסים בספרות באוניברסיטה הפתוחה, הנחתה בעבר סדנאות לכתיבה יוצרת (שירה).    

השפחות והרוכלים (על סחר בנשים)

 

 

 

 

תרומתי הצנועה לנושא חשוב.
מאז שפורסם המאמר, ביולי 2004, ב"הארץ-ספרים" ובגירסה האנגלית של העיתון ("הראלד טריביון"), המאבק התחדד והתרחב, התודעה הציבורית גברה מעט, אך שינוי מערכתי טרם התרחש (וראו ההפניה של מי-טל נדלר להפגנה אתמול).

<!–

–>

השפחות והרוכלים או החברה הישראלית במראה

במחוזות זרים סחר בנשים בישראל

מאת תמר משמר


אילנה המרמן. סדרת תעודה, הוצאת עם עובד, 199 עמ", 69 שקלים

ייאמר מיד: ספרה של אילנה המרמן על סחר הנשים בישראל ראוי היה להתייצב בראש רשימת רבי המכר. במקום שבו כבוד האדם, חירותו וזכויותיו הם ערכי היסוד המרכזיים, ספר כזה היה נרכש מיד עם הופעתו בהמוניו, מעורר דיון בכל שדרה של הקיום האזרחי וערוצי התקשורת שלו. הוא היה אף מטריד את עיניהן של רשויות המדינה, מאומץ על ידי מערכת החינוך ונלמד בשיעורי האזרחות והדמוקרטיה כספר של ביקורת עצמית על החברה. חשוב מכל: הוא היה מוציא את האזרח והאזרחית לפעולה במציאות.

אלא שכמובן, אם ערכי זכויות האדם היו נהפכים לתודעה אזרחית חובקת, התופעה של סחר בנשים ושעבודן לזנות לא היתה מתקיימת בישראל, וממילא לא היה צריך לחקור אותה ולכתוב עליה. אמנם הוקמה ועדת חקירה פרלמנטרית לעניין זה, בראשות ח"כ זהבה גלאון, ויש כמה ארגונים חלוציים המטפלים בו בנאמנות – כדוגמת "אשה לאשה, מרכז פמיניסטי חיפה", מרכז אדווה, המוקד לסיוע לעובדים זרים, מכון "תודעה" והקליניקה למאבק בסחר בנשים באוניברסיטה העברית, ירושלים – והם גם תרמו ליצירת ספרה של המרמן. ואולם, החברה הישראלית בכללה נוטה להשתיק את התופעה ולהימנע מדיון עקרוני בה, והראיה היא שאף פעילותם של ארגונים אלה אינה זוכה לחשיפה התקשורתית הראויה.

שהרי, כאן תמיד ממהרים לעניינים "בוערים" יותר: פוליטיקה של כיסאות בממשלה, סבב מינויים בצבא ובמשטרה, שירה בציבור, בעלי הון שעוזבים את הארץ בטריקת דלת וחוזרים בטפיחת חלון וכהנה וכהנה סוגיות שברומו של עולם.

אכן, המרמן בחרה כאן לטפל בנושא שסימנו הוא ה"אחרות" שלו: נשים "זרות", מזרח-אירופיות ברובן, עם כל הסטיגמות המקושרות אליהן מראש, למשל "זונות רוסיות". השוליות של העניין הציבורי בנשים אלה ובמצוקתן מיוצגים אולי באופן הנחרץ ביותר בשם התואר "זרות" שדבק בהן. נשים, כקבוצה חוצת גבולות תרבותיים, ממילא הובנו אל המערכות החברתיות נושאות הקודים הגבריים כ"זרות". זונות הן רמה נוספת של "זרות" בתוך הזרות הבסיסית הזאת. היותן שוהות "לא חוקיות" מרחיק אותן עוד בתוך השוליים של הזרות.

קשה גם להתעלם מכך שלאפיון "אשה זרה" משמעות מיוחדת בעברית, הקשורה ל"עבודה זרה" במובן היהודי-דתי. כל אלה מייצרים איפוא את תחום השיח: "חטא". הנשים שמדובר בהן הן "חוטאות", וכמו בימים קדמונים, ה"חטא" בקרב ישראל משמש בסיס "מוסרי" מוצק להסתרה ולפטור מאחריות. מה שנשכח, כמובן, הוא ששיח החטא הוא מעגלי: חברה שמאפשרת מכירת נשים לעיסוק בזנות בתחומה היא שמסמנת אותן אחר כך כ"זרות" כדי לספק צרכים של עצמה.

גדולתו של ספר זה היא בראש ובראשונה בצניעות שלו: הוא מאפיין את עצמו כסיפור של מסע אישי אל מחוזות לא-מוכרים של דיכוי והשפלה, שמלווה בוויתור על עמדת בעלת הסמכות, הכוח והידע. הכותבת אינה מהססת להכיל את עצמה במושא המחקר, והיא מביאה עמה את ההיסוס וה"גמגום" הנלווים לכפילות מבט: מבט המופנה אל הנשים הנסחרות, ותוך כדי כך מתבונן גם באופן ההתבוננות שלו עצמו ומנסה, בכל רגע מחדש, להעריך את ה"נכונות" שלו, את ההצדקות שלו.

בהתאם לכך, העמדה של המרמן כלפי הנשים, וכלפי עצמה כחוקרת ומתבוננת, משתנה לאורך הספר, וצוברת ממדים חדשים בכל פרק. הנשים משתנות לעיניה, לובשות ופושטות דמויות בהקשרים שונים. הכותבת, מצדה, לומדת להגמיש את ערך ה"אמת" שלה, אם כי הוא עדיין מלווה אותה כערך מופנם, בסיסי, ראשוני, לאורך כל הדרך. בהגמשה זו, שיש בה ויתור עצמי ניכר, ולכן היא מייצרת בכותבת מתח מתמיד, טמונה אולי תמצית המסע האישי שלה: זהו מסע פנימי לא פחות מאשר מסע אל מציאות לא מוכרת, קשה ומאיימת, ותפיסת העולם הכללית והעקרונית שלה היא המועמדת למבחן במפגשה עם הנשים.

ערך ה"אמת", הנדון כאן, מתייחס להבחנה בין "עובדה" ל"בדיה" בסיפוריהן של הנשים, לשאלה אם הובאו לישראל בכפייה, או ברצון ובידיעה מראש במה יועסקו, ולפרטים ספציפיים יותר בתוך הסיפורים עצמם. מול ערך ה"אמת" מוצבת ההבנה שלסיפור עצמו ולאופן שבו הוא מסופר מפי הנשים יש תפקיד חיוני בחייהן – תפקיד הישרדותי במציאות בלתי נסבלת, תפקיד של ייפוי או שיפור המציאות שבמסגרתה הנשים נמכרות בין סרסורים, משועבדות להם ונכלאות למעשה, פיסית ומנטלית, בין כותלי מכוני הליווי ובין כותלי האיומים וההפחדות של אדוניהן. ממילא אפשרות ההגעה מרצון ובידיעה מסתברת כמופרכת, גם אם לכאורה, בחלק מהמקרים, היה "רצון" והיתה ידיעה מסוימת של משמעות הנסיעה לישראל.

הגמשת ערך ה"אמת" מקבלת אישור פנימי בהבנה, שהסיפורים של הנשים נוגעים לא רק בשאלות הישרדותיות, אלא גם בשאלות של עיצוב זהות. אחד הייצוגים הבולטים של סוגיה זו הוא בחינת אופן הלבוש של הנשים, בצילומים ובפגישות פנים-אל-פנים. האם האשה שלעיני הכותבת "אותנטית" יותר בבלונד המחומצן ובחצאית האקסטרה-מיני שבתמונה, או שמא בשיער הכהה ובלבוש הסטודנטיאלי נעים ההליכות שבפגישה פנים-אל-פנים? הלבוש, כאופן הגדרה של זהות, שב ומעמת את הכותבת עם הגדרת הזהות שלה-עצמה באמצעות הג"ינס ה"נצחי" שלה ובפשטות המכובדה, המוותרת על "התלבשות" כתפיסת עולם: האם הג"ינס הזה נשאר כפי שהוא לאורך כל המסע?

הגמשת עולם הערכים של הכותבת וההתלבטות בדבר ייחוס של אותנטיות וזהויות קבועות לנשים ולסיפוריהן מומחשות במבנה הספר. הספר בנוי מחמישה חלקים ואפילוג, ולכאורה יש בו קו מנחה ליניארי שמייצר איזה סוג של השתלשלות סיבתית בין הפרקים: תחילה, בפרק הראשון "רשימות מן המסע, גישושים" – גישושים אחר הסיפור ה"גדול" שייצג את התופעה, על סמך סיפורים קונקרטיים של נשים קונקרטיות, גישושים שמעלים לבסוף רק שברי סיפור מבלבלים ומתעתעים. במרכז הספר עומדים שני סיפורים: האחד הוא "הסיפור השלם, אשה נסחרת בישראל", הוא הפרק השני, ששמו מעיד עליו כי בשלב זה של הדברים ושל הכתיבה הכותבת עדיין מחזיקה באיזו אמונה אופטימית שאפשר לספר את סיפור הסחר בנשים ואת סיפור ההיתגלגלות לזנות באופן סדור ומתפתח. הסיפור השני, בפרק השלישי, "טניה", הוא זה של האשה שיוצרת יחסי אמון עם הכותבת, יחסית לנשים האחרות, ומוסרת בידה שתי גרסאות של סיפורה: גרסה שבעל פה וגרסה כתובה, שהיא כעין מאחורי הקלעים של הגרסה המדוברת. הפרקים האחרונים – הרביעי, "רשימות מן המסע, מולדובה" והחמישי, "קטיה" – מפליגים אל אחת מארצות המוצא של הנשים הנסחרות, מולדובה, ומנסים לעמוד על שורש המצב שהנשים נקלעו אליו: מצוקה כלכלית-חברתית ביסודה, של חברה פוסט-סובייטית.

ולבסוף, האפילוג של הספר הוא למעשה לא-אפילוג; אין בו שום "סיכום" במובן המקובל, ויש בכך מעין הצהרה עקיפה על אי-יכולתו של הנושא "להסתכם": מובא בו קטע מחקירה משפטית של אשה המכונה "העדה השותקת", והכאב הבוקע ממנו מקבל איכות של סיטואציה כמו-דיאלוגית בתיאטרון אבסורד: שני הצדדים, החוקר/ת והנחקרת, מפריכים בכל שאלה ותשובה את האפשרות של תקשורת ממשית ביניהם, ומה שנשאר הוא רק המסגרת התקשורתית. מסגרת ריקה. התמונה עצמה נשארת חלקית, אולי חלקיקית, מסובכת ומסועפת, ואולי בעצם פשוטה, וחמקמקה דווקא בפשטות שלה.

למעשה, הליניאריות של הסיפור נשברת כבר בהתחלה, והוא מתייצב מראש כסיפור פרגמנטרי שמכיל הרבה חלקי סיפורים, שמיקומם ברצף יכול היה להשתנות: כל פרק, למעט האפילוג, מכיל תת-פרקים, ובהם משולבים חלקי עדויות של הנשים וחלקי יומנים שלהן, דברי שוטרים ודברי סניגורים של סוחרי נשים, וחלקי מסמכים משפטיים. הפרגמנטריות הזאת של שילוב הקולות באופן לא צפוי מראש מייצרת בקוראת את סוג הטרדה שספר כזה נועד לייצר: מדובר בסיפורי ניצולות, ניצולות של עבדות מודרנית של כלכלה גלובלית, והקיטוע ממחיש את הבור השחור, את המהומה הפנימית ואת אימת הסיטואציה שהנשים נדחפו אליה על ידי כוחות שניצלו את מצוקתן הכלכלית-חברתית בארצות מוצאן ובישראל.

הטרדה שמייצר הספר גדולה מהסיפור של הסחר בנשים ושעבודן לסרסורים ולזנות, סיפור שהוא לעצמו גדול וקשה. הוא מציב תמונת מראה עגומה מאוד אל מול פני החברה הישראלית: כמו בכל מערך יחסים של אדון ועבד, גם הנשים הנמכרות והמשועבדות לזנות מגדירות את הזהות של אדוניהן. האדונים במקרה הזה אינם רק הסוחרים והסרסורים הישירים, אלא גם רשויות המדינה שאינן עושות די לעצור את התופעה, וברמה מבנית אף משתפות אתה פעולה, ולו בעצם העובדה שאינן מביאות את התופעה לראש סדר היום החברתי ומבהירות את ממדיה. התנאים החברתיים אף מאפשרים מצב שבו גם רוב ה"לקוחות", שהם על פי הספר גברים מן השורה ומכל שדרה ומעמד, אינם מוטרדים לרגע ממקומם בשרשרת המזון של הסחר בבני אדם.

הנשים הישראליות צריכות להיות מוטרדות ביותר, משום שתמונת מראה זו מצביעה בעיקר על מצבן. תופעת הסחר בנשים "זרות" וה"שימוש" הנרחב של גברים ישראלים ב"שירותיהן" לאחר שנמכרו לזנות, תוך עצימת עיניים ואוזניים לסיפורים המתחבאים מאחורי שמן, מבטאן, "זרותן", הן הביטוי המוקצן של עמדת החברה הגברית כלפי נשים בכלל, וכלפי הנשים הישראליות בפרט. הן מלמדות עד כמה רחוקה החברה הישראלית מהפנמת ערכי השוויון הבסיסיים ביותר בין המינים. גם אם נשים ישראליות משיגות פה ושם הישגים בתחום מעמדן האישי והמקצועי, האזרחי והמשפטי, בבסיס, כקבוצה, הן עדיין חשופות למבט המחפצן וממסחר אותן. זו אמנם איננה תגלית מרעישה – לחפצון הנשים יש מופעים ידועים שונים, מפרסומות סקסיסטיות ועד הטרדה מינית ומעשי אונס – אבל עומק התופעה נחשף דווקא באתרים שבהם המחויבות החברתית לא אמורה לכאורה להתקיים, ולכן גם לא רגש הבושה: באתרים ה"שוליים" של ה"זרות", של ה"שהות הלא-חוקית", של האי-השתייכות לקהילה הישראלית. במקומות אלה נופלות כל המסכות וכל הצנזורות העצמיות של גברים מן השורה, והקודים החברתיים מתגלים במערומיהם.

אשה ישראלית שקוראת את ספרה של המרמן נדרשת לשאול את עצמה באיזו עמדה תופעה זו מציבה אותה, ובאיזו עמדה היא רוצה להתייצב מעתה ואילך: האם היא תסתפק בכיסוי האנין של רגש הבושה הגברי, הישג פמיניסטי טוב לזמנו (בתקופות קודמות גברים אף לא התביישו ביחסם לנשים מן השדרה הראשית של החברה, ורגש הבושה יכול, ברגע נתון אך קצר, לשמש מפתח לשינוי) אבל חלקי ובעייתי לטווח הארוך – או שהיא תפעל לשינוי מעמדה-שלה באמצעות פעולה למען הנשים ה"זרות"? ואולי, לשם התחלה, היא תדאג להנכיח את התופעה באופן מתמיד ועיקש, עד עקירתה, בראש סדר היום הציבורי.

המשוררת תמר משמר כתבה עבודת מסטר באוניברסיטת תל אביב על נשיות ולאומיות בספרות ובתרבות הישראלית, והיא מרכזת ומנחה קורסים בספרות באוניברסיטה הפתוחה

 


 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 


var pCid="uk_haaretzx_0";
var w0=1;
var refR=escape(document.referrer);
if (refR.length>=252) refR=refR.substring(0,252)+"…";

var w0=0;

if(w0){
document.write("");
}
document.write("");

 

 

 

 

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לתמר משמר