בננות - בלוגים / / שחרור האשה וסוהרי הרוח (על אמה גולדמן)
תמר משמר משוררת וקוראת
  • תמר משמר

      משוררת, מבקרת, חוקרת ספרות, תרבות ומגדר. עורכת. ילידת 1961.  ספרה עד כה: חיתוך דיבור (צ''''ריקובר ועיתון 77, 1989). החל ב-1979 מפרסמת שירה וביקורת בכל מוספי הספרות של העיתונות היומית, ב"עיתון 77", ב"מאזניים", ב"הליקון", ב"המעורר" ועוד. שירה "קיץ ראשון בתל-אביב" (מתוך חיתוך דיבור) הופיע באנתולוגיה של שירה ישראלית בוונצאולה, בעריכת עודד סברדליק.  עבדה שנים רבות כעורכת, בין השאר היתה שותפה בעריכת "משא" של דבר. חברת מערכת "עיתון 77". אוטודידקטית בעיקר, אך השלימה גם תארים אקדמיים: בוגרת החוג לספרות עברית והחוג לפילוסופיה, האוניברסיטה העברית, 1984. מוסמכת המכון להיסטוריה ופילוסופיה של המדעים והרעיונות, 1999. תחום המחקר: לאומיות ונשיות – רחל איתן ונתיבה בן-יהודה. מאמרים אקדמיים בתחום זה פורסמו בכתב העת "תיאוריה וביקורת". התמחתה בספרות אפרו-אמריקאית של תחילת המאה העשרים ("הארלם רנסנס"), בחוג לאנגלית, אוניברסיטת תל-אביב. בימים אלה כותבת דוקטורט בחוג לספרות עברית באוניברסיטה העברית בירושלים. מרכזת ומנחה קורסים בספרות באוניברסיטה הפתוחה, הנחתה בעבר סדנאות לכתיבה יוצרת (שירה).    

שחרור האשה וסוהרי הרוח (על אמה גולדמן)

 

 

 

המאמר הבא הופיע ב"הארץ ספרים", 14.9.05, וכן הופיע בגרסה האנגלית של העיתון ("הראלד טריביון") בסוף אותו שבוע (16.9).  

שחרור האשה וסוהרי הרוח האנושית

אמה גולדמן, חמישה מאמרים פמיניסטיים, הוצאת פרדס, 75 עמ".

 

תמר משמר


למה אמה גולדמן? מדוע כתביה של האנרכיסטית-פמיניסטית היהודייה-אמריקאית, ילידת ליטא, דרושים לנו היום, בישראל של ראשית המאה ה-21, כמאה שנה לאחר כתיבתם? הפמיניזם הרי עבר תהפוכות רבות מאז, הוא התפצל והתגוון; הוויכוח על זכות ההצבעה לנשים, למשל, כבר לא נראה רלוונטי, אמצעי המניעה נעשו מצרך לכל דורשת והפוריטניות פסה לכאורה מן העולם.

המורשת הגדולה ביותר שהותירה אמה גולדמן (1940-1869) לנשים בנות זמננו, לפני שדנים בהשקפותיה בעניינים שונים, היא מורשת של אומץ: אומץ בלתי מצוי להעמיד את דעותיה לביקורת עצמית מתמדת, וכהמשך – אומץ להתנגד לסדר הקיים, גם כאשר  התנגדות זו חשפה אותה למאסרים תכופים, למעקב צמוד של השלטונות ולבסוף להגליה סופית ומוחלטת ממולדתה המאומצת, ארצות הברית, ב-1919, עקב התנגדותה למעורבות האמריקאית במלחמת העולם הראשונה. יתר על כן, אומץ להתנגד לסדר הקיים, גם כאשר התנגדות זו הותירה אותה בבדידות הקשה ביותר אולי: הבדידות בקרב קבוצת ההתייחסות הראשונה שלה, שעמה קשרה את חייה  – האנרכיסטים. בדידות זו ניכרה, בין השאר, בביקורתה החריפה את השלטון הקומוניסטי, בספר עב-כרס שפרסמה לאחר ביקורה ברוסיה, זמן קצר לאחר המהפכה. בדידות זו ניכרה גם בעצם העלאת העניין הפמיניסטי כנושא עצמאי לדיון, בשעה שרוב חבריה האנרכיסטים הגברים ראו בו נושא שייפתר מעצמו, כתוצאה של שינוי חברתי כללי.      

דבר נוסף שכדאי ללמוד מגולדמן: אשה זו, שהגדירה את עצמה כאנרכיסטית, החזיקה למעשה את המפתח של הפמיניזמים – ביסודו, פמיניזם ראוי לשמו הוא  תמיד קצת, לפחות קצת, אנרכיסטי. הוא מתנגד לצנטרליזם, יש לו יחס חשדני לממסד באשר הוא, והוא מאמין בכוחם של נשים וגברים לבנות ביחד עולם חדש המבוסס על אחווה בין שונים שהם גם דומים.

ראוי אמנם להוסיף כי גולדמן לא החזיקה את המפתח לבדה: היו נשים נוספות בצומת אנרכיזם-פמיניזם, רובן אלמוניות אך כמה ידועות במידה זו או אחרת, ובראשן אולי  וולטירין דה קלייר ((Votairine de Cleyre, שעדויות הקיימות לגביה מראות כי עשתה מהלך הפוך מזה של גולדמן: היא הגיעה אל האנרכיזם מתוך הפמיניזם שלה. במובנים מסוימים, דה קלייר אף היתה  פמיניסטית רדיקלית יותר מגולדמן, אלא שלמרבה הצער היא לא השאירה אחריה כתבים רבים.                   

הופעתו של "חמישה מאמרים פמיניסטיים" היא אם כן, קודם כל, מבורכת. הקובץ, המכיל את מסותיה הפמיניסטיות החשובות של גולדמן  – "הטרגדיה של שחרור האשה", "הסחר בנשים", "הצביעות הפוריטנית", "נישואים ואהבה", "על זכות ההצבעה לנשים" – מוסיף למדף הפמיניסטי הישראלי נקודת מבט רדיקלית יסודית שהיתה חסרה בה. ואולם, הבלטת הפן הפמיניסטי של גולדמן יוצאת כאן בסופו של דבר חסרה, משום שהיא מנתקת אותו מן הליבה האנרכיסטית של הגותה. במקורן, בשפה האנגלית, הופיעו מסות אלה במקובץ בספר, דק למדי בעצמו, ששמו אנרכיזם ומסות אחרות, ואשר כלל שש מסות נוספות על אלה הכלולות כאן. המסות הפמיניסטיות יצרו חטיבה בולטת בקובץ, כמחצית ממאמריו בזה אחר זה, אבל באותה עת הן סימנו המשכיות של מכלול מורכב יותר. במיוחד חסרות בקובץ העברי המסות הידועות "אנרכיזם" ו"מיעוטים נגד רוב", החיוניות לטעמי להבנת הפמיניזם של גולדמן, משום שהן מבהירות את הנחות היסוד ואת התשתית המושגית, הנמשכות מהפילוסופיה האנרכיסטית לפילוסופיה הפמיניסטית שלה. עיקרן של אלה קשור למושגים בסיסיים כמו "טבע" ו"תרבות", "אינדיבידואל" ו"חירות".

 הפמיניזם של גולדמן ניהל דיאלוג שונה מזה המוכר לנו מהפמיניזם בן-ימינו עם מושגים בסיסיים כמו "טבע" ו"תרבות", שהם הבסיס להבחנה החדשה יחסית בין "מין" ל"מגדר" (הבחנה שבעצמה זכתה כבר לביקורת, בשנים האחרונות, על ידי הפילוסופית הפמיניסטית-קווירית ג"ודית באטלר). כבת תקופתה, גולדמן האמינה במושג ראשוני של "טבע" ובנגישותו של הטבע לאדם, באופן ישיר וללא תיווכה של התרבות. כמו אנרכיסטים בולטים אחרים – ובראשם אבותיה הרוחניים בקונין וקרופוטקין, ובן דורה וחברה הקרוב אלכסנדר ברקמן – היא חלקה על הגישה ההובסיאנית-דרוויניסטיות הרואה בטבע זירה אכזרית של קרב ותחרות, והניחה כי הקיום הטבעי מבוסס על עזרה הדדית, אחווה והרמוניה בין היצורים החיים. הקיום הטבעי היה, מבחינתה, דגם לקיום מוסרי – ולכן גם דגם לקיום אנושי ראוי, והדגם שנועד לאדם מלכתחילה, בהיותו שותף אורגני לקיום בטבע. להנחות יסוד אלה נלוותה כמובן ההנחה כי יצר האדם טוב מנעוריו, וכי כדי לממש את הפוטנציאל הגלום ביצר זה יש לשחרר את החברה האנושית ממוסדות דכאניים (המדכאים, בראש ובראשונה, את טבע האדם), ולכן משחיתים, כמו המדינה והכנסייה, השיטה הקפיטליסטית ודרך החיים הפוריטנית. לפיכך, תרבות ראויה היתה מבחינתה של גולדמן סוג של המשך והעצמה של מה שנחשב בעיניה טבע – ולא ריסון של הטבע.

כבת התקופה, שבה התיאוריות של פרויד היו חידוש שפירק הנחות יסוד רבות של תרבות המערב ולפיכך היה בעצמו גורם אנרכי, לפחות לזמן-מה, בעולם הדעת, גולדמן ראתה בתיאוריות אלה פונטציאל לרדיקליות חיובית, משחררת, שמאפשרת לחבר מחדש את היחיד אל טבעו ואל החירות הטבועה, לטעמה, באופן אינהרנטי, בטבע זה. בזמנה של גולדמן, סביב 1900, קבלה כזו של התיאוריות של פרויד (כמו גם פילוסופיית הסובייקט של ניטשה, שגם ממנה הושפעה גולדמן) לא היתה דבר מובן מאליו. לכן, בהקשר זה, חדירתן של תיאוריות אלה אל הפמיניזם שלה, ללא ביקורת (כמו זו המופיעה בפמיניזם של הגל השני ואילך) אינה יכולה להיחשב כנטייה ריאקציונרית.       

בבואה אל נושא שחרור האשה, גולדמן מאחדת אם כן בין מושג האינדיבידואל ה"טבעי" כיחידת יסוד חברתית, על פי התפיסה האנרכיסטית האינדיבידואליסטית (גולדמן התלבטה רוב חייה בין האנרכיזם האינדיבידואליסטי לאנרכיזם הקומוניסטי), לבין מושג הסובייקט הפסיכולוגי-פרוידיאני. בהקשר זה יש לקרוא את התמקדותה של גולדמן באשה היחידה, ולא בנשים כקבוצה, ואת בקשתה מן האשה להקשיב לטבעה – ליצר, לרגש, לתשוקה, לרצון האישי הספציפי, לקול הפנימי – כבסיס לשחרור חברתי. בשביל גולדמן טבע היחיד היה לא רק הבסיס לחירותו אלא כמעט זהה עם החירות עצמה. לטעמה, התנאי להשתחררות האשה מרודנים חיצוניים, כמו מוסד הנישואין, מוסד הכנסייה ומוסד המדינה היא השתחררות מרודנים פנימיים כמו "מה יגידו השכנים, מה יגידו אמא, האח, אבא או הדודה; מה יגידו מרת גרונדי, מר קומסטוק, המעסיק, מועצת החינוך? כל החטטנים האלה, בלשי המוסר, סוהרי הרוח האנושית, מה הם יגידו?" (עמ" 20).    

בהקשר זה יש אף לקרוא את ביקורתה החריפה של גולדמן על הפמיניזם הרשמי בן התקופה, הפמיניזם הסופרז"יסטי, שראה חשיבות בעצם הקמת ארגוני נשים, כמו גם ברתימתם למטרה פוליטית מרכזית: השגת זכות ההצבעה לנשים. גולדמן ראתה בהקמת ארגונים אלה חיקוי וקבלה-למעשה של התרבות השלטת, ובהשגת זכות ההצבעה חיזוק של התרבות הזאת, ולא ערעור שלה. יתר על כן, היא זיהתה בעמדת ארגוני הנשים מסר כפול, שחיזק, במקביל לתביעה לזכות הצבעה, עמדה פוריטנית שהדגישה-מחדש את מקומה של האשה במסגרת הנישואין, במרחב הביתי. אין פלא, אם כן, שהדרישה לזכות הצבעה נתפסה בעיניה כעלה תאנה פוליטי.

בכלל, גולדמן האשימה את התנועה לשחרור האשה בפירוש מוטעה של מושגי החירות והעצמאות – והדבר חל אף על נטייתה ההפוכה של תנועה זו, בתקופות מסוימות, לעודד את הנשים להמיר את המרחב הפרטי במרחב הציבורי ולהשתלב במקצועות החופשיים. גם כאן – במה שתפסה כעמדה מוציאה של "או-או" הדורשת מן האשה לוותר על התשוקה, על חיי האהבה שלה, כדי להתמסר לעולם העבודה הגברי ולהצליח בו – זיהתה גולדמן עמדה פוריטנית דכאנית.

גולדמן עצמה יצרה הבחנה חדה בין אהבה לנישואין. היא קידשה את האהבה, ותפסה אותה כחופשית מעצם הגדרתה. "הזכות הגדולה ביותר שמעניקים החיים היא הזכות לאהוב ולהיות נאהב", כתבה (עמ" 22). היא התנגדה נחרצות לנישואין, וראתה אותם כאנטי-אהבה, כזנות ממוסדת, כעבדות, ובסופו של דבר, כהתאבדות איטית של האשה. האמהות נתפסה בעיניה כ"כמיהה מולדת", כלשונה, של נשים ותויגה ברובריקה של הטבע והאהבה, אך היא התנגדה למימוש אוטומטי של יכולת ההולדה, כשהדבר התנגש עם צרכים "טבעיים" אחרים, כמו הצורך להיות עצמאית ובלתי תלויה. מאבקה בעד הפצת אמצעי מניעה, מאבק שבגללו נרדפה על ידי השלטונות, נבע מתוך עמדה כפולה זו.

לכאורה, המסות שלפנינו לא מספקות תשובה לשאלה כיצד היחידה תצא מתחומה הפרטי ותחבור לחברותיה הנשים לצורך הפיכת השחרור האישי לשחרור נשי פוליטי כללי. התשובה מובלעת, לטעמי, בהנחות היסוד האנרכיסטיות המלוות את המסות הפמיניסטיות אך מובהרות, שוב, באופן תשתיתי יותר במסה "מיעוטים נגד רוב" החסרה בקובץ העברי. בעיקר מובהר הדבר ברעיון – שעורר על גולדמן ביקורת קשה של חלק מחבריה האנרכיסטים, בעיקר אלה הקומוניסטים – שמיעוט של יחידים נבחרים, בעלי תודעה מפותחת יותר ולפיכך גם משוחררת ויצירתית יותר מזו של הרוב, יתאגדו למעין פדרציה "טבעית" (בניגוד לארגון ממוסד) ויובילו את השינוי החברתי. 

אפשר להתווכח אם עמדותיה של גולדמן היו מעשיות. גולדמן היתה ביסודה רומנטיקנית בת המאה ה-19, שתפסה את המציאות במונחים טוטליים ולא ראתה את היתרונות האפשריים של חתרנות-בתוך-השיטה – עמדה שבמידה רבה יוצגה על ידי התנועה לשחרור האשה. גולדמן אף לא האמינה בשלבי ביניים במאבק הפמיניסטי, כמו בדלנות-לשעה לצורך השגת עמדת זינוק נוחה יותר בשיתוף פעולה נשי-גברי עתידי. היא דגלה בשיתוף פעולה נשי-גברי מיידי, לפי דרכה קודם כל במימד האישי. אך על אף שאלת המעשיות של עמדותיה, גולדמן היתה ללא ספק פמיניסטית רדיקלית ותפיסתה את היחסים בין המינים הקדימה בהרבה את זמנה.     

לבסוף, כמה מלים בתחום העריכה: הספר לא מקפיד על סימון ההקשר, והדבר נוגע לא רק לרמת המקרו של הבחירה לפרסם את המסות הפמיניסטיות בנפרד אלא גם לרמת המיקרו – בספר חסרים הסברי מונחים ושמות, וכן תעתיקי שמות בשפת המקור, החיוניים להבנת הרצף. למשל, לפחות פעמיים (עמ" 36, עמ" 41) מוזכר ספרו המכונן של הסופר האמריקאי נתניאל הות"רון,  אות השני, ללא אזכור שם הסופר וללא פירוט הרלוונטיות שלו לדיון של גולדמן. אין גם, למשל, הבהרה לגבי זהותו של הפוריטני אנתוני קומסטוק, שעמד בראש אגודה ל"טוהר המידות" של ילדי אמריקה. בספר חסרה גם ביבליוגרפיה לקריאה נוספת באנגלית, ואף כרונולוגיה של חיי גולדמן ושל כתביה.    

 

 

       

   

 

 

                       

        

      

 

 

 

 

 

 

 

 

34 תגובות

  1. תמי, לא חושב שיש פה תשובות לדיון ב"מלחמת המינים" –
    http://www.blogs.bananot.co.il/showPo
    st.php?itemID=2488&blogID=182

    אבל מעניין מאוד, בייחוד אבחנתה (הבחנה עתיקה מאוד למעשה) בין אהבה ונישואין. הקומוניזם והאנרכיזם רק מבלבלים לטעמי, את הבירור האמיתי בטבע האדם והפונטציאלים של החיברות.

      • שלום תמר, שמחתי מאד לקרוא את המאמר, כרגע, זמני קצרצר, אולי מאוחר יותר אגיב יותר רחב. אבל לא יכולה שלא להתרגש מחדש מהמאמר, והאשה שלפני הרבה מאד שנים קראתי עליה בספר " האדומים" על חייה של אמה גולדמן, וכל כך התרשמתי אהבתי את הדמות הזו המעניינת כל כך, חופשיה…. אין בידי הספר, כי השאלתי אותו מהספריה, אז לא היה מספיק כסף לרכוש ספרים, אבל אני זוכרת את הכריכה האדומה כל כך. אמה גולדמן שהוסיפה עוד עצים לאש שבערה בי.

        • אורה, שמחה עמך ושמחה בשמחתך. מחכה לדברייך הנוספים, אם תרצי לשוב ולהתייחס. תמר

          • שלום תמר, כבר אמרתי שהמאמר שלך מענין, ולו בזכות הנוסטלגיה שלי , בשבילי אמה גולדמן היתה זו שקראה את בי (ואני מתארת לעצמי שכך הרגישו רבות)
            את ההתקוממות מול התיוג שלי כאשה, פתאום הבנתי שאני לא לבד, שיש מן דבר כזה התנגדות למה יגידו עלי כבת, אשה וכו" שאני צודקת בהרגשות הפנימיות שלי לרצות להיות אני באופן חופשי מכבלים, זה לגיטימי. היום זה נישמע מוזר לומר את זה אבל אז זה היה חידוש מרענן, משמח, מאתגר, לצאת מן הכלא לפרוק את האיסורים גם אלה שלא נאמרו במלים, וזה היה בעידן שהפמיניזם בארץ היה בחיתוליו.אני חושבת שגם היום יש מקום לפעילות אינדיבידואלית וגם קבוצתית כמובן כדי להמשיך להשתחרר, ולשחרר את עצמנו.כמו גם בדו שיח אישי וקבוצתי.

          • תודה, אורה, תגובתך משמחת אותי מאוד.
            האם את ממשיכה לקרוא/ לעסוק בתחום במשך השנים?

          • בקר טוב תמר, לשאלתך , כן המשכתי לקרוא, ובשנים האחרונות יותר, גם בזכות התרגומים הרבים . אינני אדם פעיל חברתית אם לזה את מתכוונת, ולא כותבת על הנושא, אם כי חושבת עליו לא מעט, ומדגדג לי באצבעות כבר כמה שנים לדבר על אנטיגונה למשל שג"ודית בטלר הייטיבה להסביר כמו שאני הבנתי כנערה, ולא היו לי מילים.

          • לאורה/ מזמינה אותך להעלות כאן אם כן את מחשבותייך על "בעיית אנטיגונה" של ג"ודית באטלר. יעניין אותי מאוד לקרוא. יוכל להוסיף נדבך נוסף לדיונים כאן

          • תמר, זה יקח קצת זמן עד שאמצא ממנו בשבילי, אבל אני מוכרחה את זה בשבילי.

    • אמיר יקר, שמי קודם כל תמר, לא תמי… לא חשבתי שמאמרי מספק תשובה ישירה לטענות שאתה מעלה במאמרך היפה – אלא תשובה עקיפה, משתמעת (שהרי מאמרי לא נכתב מלכתחילה בהקשר הזה). יתר על כן, בעניין עקרוני אחד לפחות נראה לי שאנחנו מסכימים – בנחיצות הדיאלוג בין המינים.
      נדמה לי שההבדל המרכזי, בסוגיה זו, בינינו כעת היא השאלה אם המצב התרבותי בשל כבר לשיתוף פעולה כזה. בכל הנוגע לחברה הישראלית – לדעתי (לצערי) עדיין לא, גם בקרב נשים אין די שיתוף פעולה, ולא כל שכן בינן לבין גברים בנושא זה. ולמה? משום שבארץ חסרה לא רק תודעה, חסר גם ידע, ידע עמוק הקשור בפמיניזם, בהיסטוריה שלו, בקונפליקטים שהיו והווים בתוכו, במיקומו בקרב אידיאולוגיות פוליטיות-חברתיות אחרות, בפילוסופיות אחרות וכדומה. ואגב, נדמה לי שזה השלב הראשון שבו אפשר להתחיל לשתף פעולה… בהנחלת ידע. כמו בכל תחום, הבחירה בין דרכי פעולה אופציונליות אפשרית רק כשיש מצע-ידע משותף כלשהו שאיננו מתחיל מסדרות כמו "סקס והעיר הגדולה" (ואני כלל לא מזלזלת בסדרה הזאת, ואפילו די מחבבת אותה, אבל חושבת שלא ממנה אפשר להתחיל את הדיון הציבורי בפמיניזם).

      • תמר היקרה, בהחלט. דיאלוג הוא המפתח ליחסי אנוש בכלל, וגם במישור הטעון הזה, דרושה הרבה שנאה כדי לרצות את ההפך.
        ומחשבה אפיקורסית: יכול להיות שחוסר העניין בחלק תולדות החשיבה הפמיניסטית הוא דווקא סימן בריא – שחלק מהמטרות הושגו, ומעבר לריאקציה ההיא נוצרה כבר מציאות חופשית יותר.

        • אמיר, באיזה תחום אחר אנושי/ חברתי/ תרבותי/ פוליטי, הכרוך בדיכוי, תוכל לומר שנוצרה מציאות חופשייה ובריאה, "מעצמה", ללא ידע? מתי, למשל, החל שחרורם של העבדים באמריקה? כשפרדריק דאגלאס ודומיו החלו ללמוד כתיבה וקריאה והיסטוריה וכדומה (והעלו על הכתב, למען הדורות הבאים, הן את חוויותיהם כעבדים והן את חוויות התעוררותם מתרדמתם התודעתית באמצעות רכישת השכלה וידע) – והבינו שיכולים להיות להם, כקבוצה, חיים אחרים.

  2. ובכל זאת, תמר, ואנא, תקני אותי אם אני טועה, לא ענית על השאלה במה היא רלוונטית לפמיניזם של היום. מובן שחשיבותה אינה מוטלת בספק כמו גם החשיבות להכיר את אבני היסוד הרעיוניים של התנועה. ואנקדוטה אישית משעשעת על הדרך שהתרחשה לפני דקות ספורות בביתי: הבן שלי, בן 11, סיפר שלפני שנה המורה כעסה עליו כשחזר על דבר מה ששמע בטלויזיה כנראה, מבלי להבין את המשמעות, הדבר היה: אישה, לכי למטבח. המורה, כך סיפר, יצאה מגדרה וצעקה והוא לא הבין בכלל למה.
    כשהסברתי לו את הרקע, בין השאר, למשל, שנשים פעם לא הורשו להצביע או לנהוג הוא גיחך לעצמו ואלי באי אמון.

    • שלי, אנא קראי שוב את הפסקאות הראשונות במאמר, בהן ניתן הסבר עקרוני לנחיצות של דמויות מופת כמו גולדמן לשיח הפמיניסטי העכשווי. תודה, תמר

      • הפיסקה השלישית מופתית ובה נמצאת גם התשובה שחיפשתי, לא יודעת איך פיספסתי אותה. תודה

  3. תמר, מעניין מאוד המאמר. תודה.

    סיפור: לפני כשלוש-ארבע שנים הייתי בהרצאה באוני" העברית בפקולטה למדעי הטבע והמתימטיקה. המרצה (שאת שמה אינני זוכרת, לצערי), דברה על התפיסה הגברית המנחה את מדעי הטבע מזה מאות שנים. תפיסה שמתבטאת בטרמינולוגיה ובתיאור תופעות שבהם יש כביכול מאבק בין כוחות ויחסי דומיננטיות-רצסיביות. היא הביאה גם כמה מושגים רווחים בנאומיהם של חתני פרס נובל למדע שבהם טרמינולוגיה גברית מאוד ברורה.
    אני לא יכולה לומר שדבריה התקבלו באהדה מרובה בקרב הקהל אלא בעיקר בהרמת גבה. למזלה, היו באמתחתה כמה תארים שלישיים ושניים (אני זוכרת מביניהם: פיסיקה, פילוסופיה, מתימטיקה) כך שהדברים עברו איכשהו בשלום ובקשב:)
    נזכרתי בארוע הזה בעקבות דברייך.

    • מירה, המקרה שאת מתארת מדגים היטב את עמדתה המוציאה וחסרת הדעת של החברה הישראלית ביחס לפמיניזם. כדי שדבריהן על מצב הנשים ייפלו על אוזניים כרויות, נשים נדרשות "להגן" על עצמן (ולמעשה לצנזר את עצמן) ב"עטיפה" של מקצועות הנחשבים "גבריים" (ותארי לך, אפילו באקדמיה, שבה לכאורה ניתן להן להשמיע את קולן-שלהן בשם חירות המחשבה והחופש האקדמי).מה אם לא אי-הלגיטימציה הזאת מעידה על הפיגור התודעתי העמוק של החברה הישראלית. נסי לחשוב על איזה עוד נושא היו מרימים גבה בהקשר הזה? אפילו לא על דיון במצב המדע בתקופת מלחמת 67", כמדומני…

השאר תגובה ל תמר משמר ביטול תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות לתמר משמר