בננות - בלוגים / לוסי אלקויטי / חני ליבנה עושה (לי) את זה שוב
לעת עתה אני כאן
  • לוסי אלקויטי

    ילידת אורוגואי (1958), בארץ משנת 1973. בוגרת תלמה ילין והמדרשה למורים לאמנות. קורסים ב"בסיס- בי"ס לפיסול".סדנאות בנושא ספרות ילדים ב"בית אריאלה",תל-אביב. עד כה ארבע תערוכות יחיד: "קולות אילמים", גלריה עשרים וארבע, תל-אביב , "קליגרפיה פיגורטיבית" באגף לאמנות עכשווית במוזיאון חניתה, "לפעמים בחושך", גלריה טובה אוסמן, תל-אביב, "ללא שם", מכללת דוד ילין. השתתפתי בתערוכות קבוצתיות רבות בארץ ובחו"ל. הוצאתי לאור שלושה ספרי ילדים בהוצאת "כנרת", ואיירתי לאחרים. חברה באקו"ם . יותר פרטים אפשר לקרא ב- www.lucyelkivity.com  ולראות מבחר עבודות מתחומים שונים.

חני ליבנה עושה (לי) את זה שוב

עמודו

חני ולילך לבנה (הבלוג של חני כאן )

מוזיאון תל אביב לאמנות

זה היה בשישי בצהריים

לפני זה שעה של הסתובבות במוזיאון כך שהגעתי ברגליים עייפות, מוכנה לכסא אך ערנית ומלאה עניין.

האולם מחולק לארבעה אזורים: שלושה לקהל (כסאות ומסכים) ואזור
ציבורי עם כריות, עציצים ופרחים שבהמשך יתברר עבור מה. בפינות האולם ערמות של חומר כסוף.

בכניסה מקבלים אוזניות. המופע מתנהל כשחני או לילך מקריאות את הטקסט משולחן קטנתן בפינת האולם, טקסט שמוקרן על המסכים. השימוש באוזניות הופך את ההאזנה לפרטית. אתה לא נמצא בקולקטיב של הקהל, אלא במעמד פרטי, אישי מאוד, שמפונה אל הנפש פנימה.אתה לא עסוק בדבר  אחר מלבד החוויה מהמסופר. ניסיתי להקשיב ללא האזניות ואי אפשר כי הן מקריאות בקול מאוד שקט. משובצים בתוך המלל סרטוני וידאו קצרים שהם כמו אילוסטרציה לקטסט, וכמו איור טוב- מרחיבים אותו. בסרטוני באים גם לידי ביטוי היחסים בין אמא חני לבת לילך. ויש רגעים נוגעים ללב כמו זה שבו לילך שואלת "נוח לך?" ובכלל ההקשבה היא דו כיוונית ופתוחה.

חנה נוגעת בטקסט שלה באוניברסלי ובישראלי: באוניברסלי יש את היחסים במשפחה.האמא הזקנה, הביקורים, מזהה- לא מזהה, האהבה, זכרונות של ילדים. בישראלי יש את נופי הדרך, השירים מהדיסק של בלחסן. ומצבי החירום. בכמה מקומות בטקסט מוכרזים מצבי חירום בהם המספרת מבקשת לטפל. באחד מהם הקהל מוזמן לשירה בציבור כסוג של התכנסות מגוננת. על הריצפה באחד מהאזורים של האולם שעווניות וכריות, הכל מאוד צבעוני ומפוזרים שירונים. במשך כמה דקות שרנו משירי ארץ ישראל היפים, במין קומזיץ מאולתר. אבל השירה היא גם הדרך לתקשר עם האמא- סבתא הזקנה, כמו הצלה. יש בהתקבצות הזאת משהו מגונן, "מקלטי" כמו שמפחשים במצבי חירום., גם במצבי חירום של הנפש ואולי חני אומרת שה"ביחד" הוא סוג של מקלט. במצב חירום אחר שמוכרז במופע, הקהל מוזמן להתעטף בשמיכות חירום ועל כל אחד ואחד להתבודד, לכסות עצמו לגמרי ולשהות במצב הזה כשתי דקות. שמיכות החירום מבודדות מחום וקור, מבחוץ לא רואים מה מתחת לשמיכה. אבל מי שנמצא מתחת רואה את מה שקורה מסביב. רואה ואינו נראה. האם זה מצב מגונן? בהרבה סרטים או סיפורים לילדים יש לגיבור שמיכה או גלימה שגורמת לו לא להיראות. הדבר הזה , של הכרזה על מצבי חירום הוא ישראלי, יום יומי. וכך גם המקלט.

מקלט אישי (שמיכות חירום) -מקלט ציבורי (שירה בציבור)

המופע מסתים עם מות האם- סבתא בסיפור וכך המסע, מסע של גילוי אם- בת, וכל אחת פנימה עם עצמה.

בתום ההקראה נוצר שקט, שקט מביך כמו בקונצרט כשמי שלא מכיר את היצירה ותוהה "נגמר?, למחוא כפיים?" ולוקח כמה שניות ארוכות עד נמצא האמיץ שנותן את האות. שאלתי את חני למה שלא תוסיף אחרי ההודעה שתם המסע, "תודה רבה" או משהו כזה. היא אמרה שלא מרגישה צורך ושנעים לה עם המבוכה הקטנה הזאת. היא משחקת לנו ברגשות…

המקלט שלי ותודה לחני

לוסי_אלקויטי

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות ללוסי אלקויטי