בננות - בלוגים / לוסי אלקויטי / בסוף הלכתי, וטוב שכך
לעת עתה אני כאן
  • לוסי אלקויטי

    ילידת אורוגואי (1958), בארץ משנת 1973. בוגרת תלמה ילין והמדרשה למורים לאמנות. קורסים ב"בסיס- בי"ס לפיסול".סדנאות בנושא ספרות ילדים ב"בית אריאלה",תל-אביב. עד כה ארבע תערוכות יחיד: "קולות אילמים", גלריה עשרים וארבע, תל-אביב , "קליגרפיה פיגורטיבית" באגף לאמנות עכשווית במוזיאון חניתה, "לפעמים בחושך", גלריה טובה אוסמן, תל-אביב, "ללא שם", מכללת דוד ילין. השתתפתי בתערוכות קבוצתיות רבות בארץ ובחו"ל. הוצאתי לאור שלושה ספרי ילדים בהוצאת "כנרת", ואיירתי לאחרים. חברה באקו"ם . יותר פרטים אפשר לקרא ב- www.lucyelkivity.com  ולראות מבחר עבודות מתחומים שונים.

בסוף הלכתי, וטוב שכך

 

 

 

אחרי כל מיני תקלות הגעתי בסופו של דבר להצגה של חני, באולם היפה של בית ספר "גורדון" בהרצליה.

רציתי להביא לחני פרח, ורד אדום, בודד ארוז יפה. זה נראה לי מתאים לשחקנית

 

ובסוף בין השניצלים, הירקן,

המכולת, הכלבה המשלשלת, הציורים והכבסים, נשכח עניין חנות הפרחים.

אז ציירתי.

 

הצגה מרגשת בכנותה. כמו ראי מול הפרצוף. ואז כמו הרבה פעמים מול המראה, אנחנו שואלים את עצמינו שאלות: מי זאת במראה?

מה היא רוצה? לאן היא הולכת?איך הגענו עד הלום?

ושאלות כגון: מה זה "החלטה"? מה זה "אילוץ"?מה זה יתור"?מה זה "תירוץ"?מה זה "החמצה"?

היא מספרת לי בהצגה על מה שידעתי מניסיון חיים פרטי, על השניצל, הנזלת, המטפלת, האשמות

ואיך הכל לא משאיר מקום לדבר אחר ואיך אנחנו מוכנות לשלם מחיר כבד להרגיש שהיינו אמהות ורעיות טובות.

למרות שההצגה מרגשת וגורמת להזדהות, שכן אני מכירה את המטריה מקרוב, לא הרגשתי התבכיינות. אלא סוג של חשבון ומאזן.

היא לא באה ממקום של קיפוח אלא של התפכחות: אם לא עכשיו, אז מתי?

שאלות רבות שגם גברים, לדעתי שואלים את עצמם. להם תירוצים/אילוצים/הסברים אחרים כמו פרנסה או מעמד.

האם יכול להיות אם זה נכון סטטיסטית ) שגברים, אם מתעוררים בגיל 50+, קמים ועוזבים את הבית ונשים פשוט משנות סדרי עדיפויות, שמות עצמן במרכז אך מתוך הבית?

ואם הייתי מתחילה, או יותר נכון ממשיכה באמנות אז, האם הייתי היום במצב יותר "טוב"? לא בטוח.האם הייתי מספיקה יותר? אולי כן, השאלה מספיקה מההיום אני במקום ובמוכנות מסוימת שנכונה לי.

חברתי ר. הייתה לחוצה מאוד שהפסקתי לצייר.ולי היה הביטחון ששום דבר לא הולך לאיבוד, שהכול הולך ונבנה. אני זו שלא הייתי צריכה ללכת לאיבוד. התגרשתי מהציור לזמן מה ובקשתי ממנו שלא יטריד אותי

אז במקום לדבר על ההצגה של חני, אני מדברת על עצמי. אבל האם זו לא משאלתו של האמן, שהיצירה תהייה רלוונטית, מגרה?

 

השניצל והפירה – כן, הם קבעו לנו הרבה.

אין לי חרטות והייתי עושה הכל אותו דבר, אבל

"עכשיו אני כי ההוא הלך/ עכשיו אני כי הייתי מוכרח" כמו בשיר. ו"ההוא" זה המון דברים.

תודה חני שהראיתי לי, ברגש בהומור ובחכמה.

 

 

29 תגובות

  1. כל הכבוד לחני ולוסי, מאד רהבתי את הפרח שלך ומבלי שראיתי את ההצגה, הנטייה שלי להסכים. גם נראה לי שאפשר לקום בגיל חמישים אחרי שהשקעת כל השנים בעצמך וגם לשאול שאלות… עדיף לשלב לדעתי אבל זה באמת מעייף מאד.

    • אומי, תודה אבל חני היא ה"טריגר".
      ברור שתמיד זמן טוב לשאלות ומאזנים.
      בכל מקרה כאין סוף "סוגי" נשים ומשפחות, כך פתרונות.

  2. איריס קובליו

    מרגש מאד מה שכתבת, לוסי

  3. הי לוסי, ההצגה נשמעת חופפת לחיי אישה בצורה מדוייקת, ואני מזדהה עם כל מה שכתבת. כנראה שזה עניין של הגיל שקורה למי שחש שיש בחיים יותר מרק להיות אמא. אמהות היא נושא חזק אצלי בלב, אבל בשנים האחרונות אומרת לילדיי שגדלו, שיאפשרו לי להיות גם סיגל, ולא רק אמא. הם קצת מתלוננים וקצת לוחצים על כפתורים, אבל אני נחושה לחוות את החיים גם בדרכים אחרות, ואט אט אנו נפרמים עם אהבה גדולה.

  4. תודה לוסי יקרה, את לא יודעת כמה עשה לי טוב הפוסט והפרח הנפלא בתוכו, אני בסוג של דכאון אחר לידה, והוטב לי, אהבתי את התובנות ואת מה שלקחת לחייך, זו בעצם היתה הכוונה והמשאלה שלי, שכל צופה יקח את הנאמר והנראה לחייו, השאלות שהעלית מענינות ואני לא יודעת אם יש להן תשובה אחת, אבל נראה לי שהן נשאלות עכשיו ממקום של ספוק, בהצלחה לך לוסי באומנות הנפלאה שלך ובמשפחה, את קרן אור

  5. אהבתי את הכנות בכתיבתך, אני דווקא חושבת לאחרונה שאם ביתי הצעירה תלד ב"ה ותינשא , אז גם אקדיש, בטח יותר ממה שהקדישו לי, כך שעבורי זה לא נגמר.

    אני חשה שטעם האכזבה הולך ומתרחק ממני, מה גם שבעלי כאומן ויתר על כל כך הרבה, הרבה יותר ממני, אז אם אתלונן, זה יהייה כל כך לא הוגן.

    ראי את פיקאסו, אומן דגול, אך בלי חיי משפחה מסודרים. אף ספר לא יספר לך על המחיר הנפשי שהוא שילם.

    אז כנראה שיש לך את הבחירה, גם כגבר.

    אתה כל היום בעסק, אז גם לזה יש מחיר.
    ועול הפרנסה של גבר רגיל, לא גאון בעסקים, אינו פשוט.

    לאחרונה מעסיקות אותי שאלות מסוג שונה לחלוטין.

    אך אהבתי את הכנות בשאלותיך.

    • מסכימה שאלה שאלות גם לגברים. אבל מעצם יכולת ההולדה נוצר הבדל.

      מסוקרנת לשאלות הנוספות המעסיקות אותך.

      • היית מוותרת על יכולת ההולדה?

        גברים די מוגבלים, אם אקח את זה מבחינה דתית ( שבו אני מאמינה), לכן גם רוב עול המצוות עליהם.

        לא רוצה להיות גבר, וקשה לי עם השיוויון שהפמניזם מציע לי,לעבוד לנהל, להתחרות בשוק ולהיות מועדת להתקפי לב.
        רק עצם זה שהאישה מכילה והגבר מזריע רומז על כל תחומי החיים.

        אני שמחה על הזכות להביע דיעות, ליצור, זה כן.

        פחות על המכלול.

        באשר לשאלות, זה עמוד שלם, הרבה עבודה עצמית ובחינה ותפילות.

        שנה טובה!

  6. יפה ומפרגנת הרשימה שלך מחווה נאה ואוהבת, והפרחים שלך מקסימים מריחים אותם עד כאן

  7. כל הכבוד, חני.

  8. בראבו, בנות. ההצגה נשמעת מאלפת וחשובה. הציור מתנה לחני, מקסים. אתן עשר. כל כך מוכשרות. נשיקות.

  9. דיברו אליי דברייך. אני לא מפסיקה לכתוב כרגע אבל היו רגעים שהסתכלתי בתמיהה על המרוץ השאפתני של החברה שלנו (שהוא מכבש, תובעני לא פחות מדרישות האימהות והכרוך בהן) וחשבתי רגע, אני כותבת, לא דוגמנית. מה שיש בי לא מתכלה עם הגיל אלא להפך. ואם הייתי מפסיקה עד גיל חמישים לדוגמה – מה היה קורה?
    יש הרבה אקסיומות בחשיבה שלנו ששווה לבדוק אותן.
    אוהבת מאוד גם אותך וגם את חני :).

  10. בהכללה, גברים הם דו-מימדיים ונשים הן תלת-מימדיות ולכן אנחנו יכולות לעשות כל כך הרבה ובשלושה מימדים !
    הנה דוגמא – "צריך להכין ארוחת צהרים" תגובתו של הגבר "אני לא רעב", הרי בכלל לא חשבתי על עצמי, חשבתי על הילדים שחוזרים מבית הספר וצריכה לחכות להם ארוחת צהרים. לא קשור שהוא מכין ארוחות נפלאות ומטפל בהם – פשוט סדרי עדיפויות.

    כל פעם לוסי שמופיע פוסט שלך – ליבי מתרונן כי אני יודעת שתתגלה לי יצירה מופלאה ומרגשת, פרחים שלוחים אליך.

  11. לוסי גם אני "בסוף הלכתי וטוב שכך".
    אהבתי את השאלות שעוררה ההצגה של חני- השקיפות הזו…
    והפרח שלך קסום.

  12. שלום לוסי
    .
    הרשימה שלך יפה, מרשימה ורלבנטית לא רק לנשים. גם לגברים קורה משהו בגיל 50+ ופתאום קם גבר בבוקר ומחליט שהוא בן אדם ושצריך לחיות – ומחליט ללכת… וכל הנפגש בדרכו אומר לו שלום… וגם לי זה קרה, ולא הצטערתי לרגע שעשיתי את זה. אפשר להתחיל לחיות כשבאמת אוזרים כוח לעשות את זה.
    תודה לך. בידידות – שלמה אביו

    • שלמה, בהחלט מסכימה. אני חושבת אפילו שהגברים אולי מקופחים במשברי מעבר.
      אני הייתי אומרת במקום: "אפשר להתחיל לחיות", אפשר לחיות אחרת, כדי לא לבטל כל מה שהיה כאילו לא היו אלה חיים.
      דרך אגב בעוד מובן אני חושבת שגברים מקופחים, בהתייחסות האמנותית לאבהותם. אין הרבה ציורים של אב וילד ולעומת זאת יש הרבה יותר אם וילדה.
      סתם, חשבתי על זה. אני דווקא ציירתי כזה, הייתי קוראת לו- במקום
      maternity
      paternity

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות ללוסי אלקויטי