בננות - בלוגים / / קן צופיות מתנה
לעת עתה אני כאן
  • לוסי אלקויטי

    ילידת אורוגואי (1958), בארץ משנת 1973. בוגרת תלמה ילין והמדרשה למורים לאמנות. קורסים ב"בסיס- בי"ס לפיסול".סדנאות בנושא ספרות ילדים ב"בית אריאלה",תל-אביב. עד כה ארבע תערוכות יחיד: "קולות אילמים", גלריה עשרים וארבע, תל-אביב , "קליגרפיה פיגורטיבית" באגף לאמנות עכשווית במוזיאון חניתה, "לפעמים בחושך", גלריה טובה אוסמן, תל-אביב, "ללא שם", מכללת דוד ילין. השתתפתי בתערוכות קבוצתיות רבות בארץ ובחו"ל. הוצאתי לאור שלושה ספרי ילדים בהוצאת "כנרת", ואיירתי לאחרים. חברה באקו"ם . יותר פרטים אפשר לקרא ב- www.lucyelkivity.com  ולראות מבחר עבודות מתחומים שונים.

קן צופיות מתנה

 

 

 

 

קן

1

בחודש מאי השנה שמתי לב שיש תנועה לא שגרתית של יונקי דבש במרפסת היפה והפורחת שלי. מרפסת דרומית שבעזרת עצותיו של גנן פורחת ומלבלבת.כולם  מתנהגים יפה, צומחים, מטפסים ופורחים  ומשמחים אותי בנדיבותם.

זוג הצופיות מתעופפים הלוך ושוב ללא הרף, לנקודה מסוימת במרפסת. אקרא לזכר "צוף" ולנקבה "צופית". הוא כחול מתכתי, זוהר ומשמיע קולות עדינים אך גבוהים כשמודיע לעולם על  "כאן ביתי". לצופית קול קטן יותר.

אני עוקבת אחריהם ורואה שהם נושאים דבר מה במקור. בזמן שעפו להם מהמרפסת אני מציצה באזור אליו הם עפים, מתחת למטפסים, ורואה דבר מה משתלשל מאחד הענפים. מין פקעת ענפים וחוטים לא מוגדרת. אבל זה ברור: הם בונים קן. אצלי במרפסת!  כן, כן, בואו להתארח ! בבקשה, המקום לרשותכם, כבוד הוא לי…!

מאז אני דואגת להם, יום יום יוצאת לבדוק מה אתם, איך התקדמו. נבנה קן מושלם. צורתו אגס, עם חור. החור פונה כלפי פנים, כלפי התריס. בין התריס למטפס. דירה פונה לעורף, עם סכך לדוגרת.

פחד ראשון:

כל שבוע אני גוזמת את הצמחייה.שכחתי שהקן שם, ואני גוזמת כרגיל. צופית נבהלה ועפה. היא כנראה כבר דגרה על הביצים ואני הבהלתי אותה! ואז אני נבהלת: אולי היא לא תחזור? היא צריכה לחזור לדגור על הביצים. מה יהיה אם היא לא תדגור מספיק זמן? הם ייצאו פגועי מוח? תהייה להם פגיעה מוחית בגללי? הם חזרו לדגור. היא יושבת, והוא מביא לה אוכל.

פחד שני:

יום העצמאות. אני תולה דגלונים. אולי הדגלונים יפחידו אותם. אולי ייבהלו מהדגלונים? אני צריכה לשמור על מרפסת שקטה? ואם ייבהלו לא יבוא לדגור? ויצאו להם אפרוחים פגועים? אבל הם חזרו לדגור.

פחד שלישי:

היא לא דוגרת מספיק. כך אני מחליטה. בגללי? אני באה כל כמה זמן לבדוק אם היא יושבת ולא רואה אותה דוגרת מספיק. הרבה שעות לא הייתה. לאן הלכה? להתאוורר? לאכול ? למתוח את האיברים? אולי היא ברחה בלילה כי השארתי בטעות אור דלוק במרפסת? אבל היא חזרה. זהו, התיישבה. נרגעתי.

עכשיו אני מבינה: היא הולכת ביום וחוזרת בלילה.

בשבת אנחנו חולקים את המרפסת. אנחנו יושבים לאכול צהריים והזוג ממשיך בשגרת חייהם. הגוזלים כבר מצייצים והם חייבים להאכיל אותם. אולי זה מה שגורם להם להתגבר על הפחד מנוכחותנו. כשהם מצליחים להאכיל אותם, שומעים את ציוצי הגוזלים. איזה אושר!  הצלחנו! יש גוזלים!

אחרי כמה ימים – שקט מידי. אני חייבת להציץ. מה קורה? אני מזיזה את הרהיטים ליד החלון, מזיזה את התריס בזהירות, מביאה סולם קטן, ובכל זאת לא רואה כלום. הקן גבוה, גובה העיניים שלי בגובה הפתח והגוזלים הרי בפנים. אין לי סולם גבוה יותר. יש לי רעיון, ואני מביאה מראה קטנה ומפנה אותה לפתח הקן, בזווית ממנה אוכל לראות. אבוי ואבוי ! הגוזל נבהל! בורח, עף וניכנס לסלון, חלשלוש, אין לו הרבה כוח. מהר אני אוספת אותו בזהירות ומחזירה לקן.

שורפות לי הידיים מאשמה. אולי היא לא תרצה לחזור אליהם אחרי שהתערבתי, אחרי שנגעתי בהם. אולי השתנה להם הריח? אולי היא הרגישה שנגעתי בו והיא לא תרצה אותו יותר? צופית באה אחרי כמה שניות (היא הרגישה?) בציוצים רמים, הלוך ושוב, הלוך ושוב כמה פעמים כאילו מתלבטת עד שנכנסה פנימה לקן. הפעם אני מסתכלת מרחוק, שלא תראה אותי בסביבה. בטח כועסת. מה עשיתי? מה עשיתי! אפילו הבולבול בא לראות מה קורה, ואפילו לא מתרחץ הפעם בקערת הניקוז של העציץ. הוא גם כועס עלי.

אני כל כך מצטערת. מתביישת. הסקרנות, העקשנות,להתערב ולהפריע, למה? למה? עכשיו אני דואגת שוב כי אולי הוא עף מהקן מוקדם מידי. אולי לא היה בשל עדיין.

חוץ מזה נשברה המראה שזה שבע שנים רעות. 

2

צוף וצופית מתעופפים בהתרגשות סביב הקן ושומעים את הגוזלים. בטח מדברים עלי. אני רואה אותם מביאים אוכל. אז אולי לא הכל אבוד? כל היום הם מביאים אוכל. אחרי הניסיון המציצני המביש וגס הרוח שלי, אני לא מתקרבת יותר מידי. יש קולות של כמה גוזלים

אחד יוצא מהקן. עומד על הרצפה. הפעם זו לא אני. לא עשיתי כלום. אחרי שאת מקלקלת פעם אחת נראה לך שכל קלקולי העולם באשמתך.

הוא מצייץ ומנתר. לא יודע לעוף עדיין. אבל כל תעופה מתחילה בניתור קטן. הופ ! קפץ על ענף האמיליה היפה. טוב, גם מצופה השקו אותו. והם מביאים לו אוכל. איך הם יודעים? איפה הם מוצאים? מגיעים אליו וממקור למקור מאכילים. גוזלי מצייץ, מנחת? ואולי הוא בכלל מבקש עוד. כי עם האוכל בא התיאבון, לא?

הבולבול מגיע לראות מה קורה.

בבוקר ניתר כחמישים סנטימטרים לגובה. בערב כבר עף! מענף לענף, עובר ומנסה את נדנודי כולם. ומענף לענף גבוה יותר.

משך כל היום הוריו מביאים לו אוכל. אין מטפלת או שמרטפית. צמודים אליו כל היום. איך הם יודעים למצוא אותו עכשיו שהוא מסתובב חופשי במרפסת? כשהם מגיעים לסביבה הגוזלון מתחיל לצייץ וכך הם מגיעים אליו ושלושתם מרננים .אח"כ הוא כבר יודע למוצץ* צוף לבדו.

והינה אני שומעת עוד ציוצים מהקן. עוד תינוקות! הציוצים הראשונים נשמעים כמו תיקתוקים עדינים. אמא שומעת, חומד. אפה גוזל מספר אחת? אפה ישן בלילה? כבר אין לו מקום בקן. אבל לא צריך, הוא כבר גדול והכל יכול! הוא כבר יונק צוף לבד!

ככל שהערב יורד, שומעים אותם פחות.וכבר לקראת שמונה בערב שקט מוחלט. הגדולים עדיין בחוץ, עושים המון רעש.

   

3

גוזלון חדש עומד במרפסת, קטן יותר מהראשון. ועדיין שומעים ציוצים מהקן. כמה יש?! גוזלון מספר שתיים נמרץ יותר, אמיץ יותר. מאז שהגוזלים בקעו מהביצים הבולבולים לא מגיעים. הם היו באים יום יום להתרחץ בקערת הניקוז של העציץ. באו רק ביום שהעפתי בגסות את הגוזל מהקן. באו לראות מה קורה. אבל עכשיו כשהגוזלים יוצאים אחד אחד מהקן, הם לא מגיעים. איזה כבוד הדדי, מה שאנחנו לא יודעים לתת.

ציוצים, ציוצים, יש עוד בדרך. כשאחד עף כמו גדול יוצא הבא לתור את המרפסת. השלישי יצא, ועוד רביעי ייצא מהקן ואח"כ שקט. הצעירים מתעופפים סביב המרפסת, צופית באה מידי פעם דוחפת ראש לקן ויוצאת מיד. השלישי שעדיין מסתובב במרפסת נראה כאילו מנסה לחזור לקן ואמא לא נותנת לו. ככה זה, ברגע שגילית קצת עצמאות כבר מפסיקים לעשות לך כביסה. הזוג מגיע עדיין לסביבת הקן, כנראה שיש עוד גוזלים בפנים. אבדתי את הספירה. והקטנים שבחוץ מנדנדים להורים. תשומת לב?

4


בסופו של דבר נהיה שקט בקן. אחרי כמה שבועות, כשראיתי שאף אחד לא בא, ואין קולות, גזרתי את הקן היפהפה. אבל אז כעבור שבוע הם חזרו. לאותו מקום, לאותה פינה. אז אולי לא הייתי צריכה להוריד להם את הקן? שוב, מה עשיתי בהתערבות שלי ! מה קילקלתי? כי אולי הם תיכננו להשתמש באותו קן. הרי עבדו עליו כל כך קשה. אני אומרת לעצמי שגם בטבע הקן יכול היה להיהרס בגלל רוח או ציפורים אחרות. ראיתי קן של צופיות במטפס הכתום, בדרך לגינה, שאחרי שהגוזלים בקעו הלך והתפורר. אז חשבתי שאני יכולה לקחת את זה לי למזכרת. למה חזרו? אולי רק כי המקום טוב? המרפסת שלי טובה בעיניהם? האם זה אותו זוג? הנקבה מתעסקת בענפי האלמון, באותו מקום, והזכר מצייץ בקול חזק: אני פה! אני מניחה שזה אותו זוג שבונה שוב קן. אחרת איך הם ידעו לחזור לאותו מקום בדיוק? הם סלחו לי על השטויות שלי, ושבים אלי?

הפעם אחרי שבנו את הקן נעלמו לשבוע. אנשיי בבית כבר התעייפו מלשמוע סיפורי צופיות, אבל אני בשלי ממשיכה לעקוב. הם באים מידי פעם ומציצים פנימה לתוך הקן. 


שלום, שלום! היא כבר דוגרת! הקן הזה קטן יותר. יכול להיות שהם יודעים לבנות את הקן לפי מספר הביצים שהיא הולכת להטיל? איך היא יודעת כמה ביצים יהיו לה? בפירוש הקן הזה קטן יותר. היא דוגרת ודוגרת והוא מזין אותה.

ואז נעלמו. בלי הסבר. עברו ימים, עבר שבוע, ולא חזרו. מה קרה? משהו שעשיתי? אולי נמאס להם מהמעקבים שלי? הקן תלוי, שקט. צוף מגיע מציץ ועף. צופית לא מגיעה. אולי קרה לה משהו?

עוד שבועיים וכבר אף אחד לא בא. באים צופיות לצוף האמיליה, בולבולים לרחוץ בקערה. כעבור חודש הורדתי את הקן. אולי שוב שגיתי, אבל לא יכולתי אחרת. בקן היו ארבע ביצים , שלא בקעו. כמה עצוב.

 


לאחותי יש יומולדת. אחיותיי ואחי יקרים לי מאוד. עם האחות הזאת גדלנו כמו תאומות. הבדל בינינו שנה וחודש. שיחקנו יחד, בנינו יחד בתים מקרטון ומקלות. מיטתה ליד מיטתי ובלילה, לפני השינה הצחוקים היו סם שינה מתוק. אותה הלבישו בצבעים קרים (כחולים, טורקיז, ירוק), אותי בצבעים חמים (כתומים,אדומים,ורודים). לא סיפרנו סודות אחת לשנייה, אבל גירדנו אחת לשנייה בגב ועשינו תורנות תסרוקות.

החלטתי שאני נותנת לה במתנה את הקן הריק. למרות שהוא ריק הוא מסמל עבורי חיים, בריאות, אופטימיות. השארתי לעצמי את הקן העצוב. הגוזלים לא בקעו. יש בו מוות.

סביב הקן בניתי עבודה מורכבת מרישום בדיו, קרעי דף נייר בו כתבתי את הסיפור, קרטון תומך ותיבה זכוכית.

הסיבה לתיבה הייתה בהתחלה פונקציונאלית: לשמור על העבודה ובעיקר על הקן. אבל אח"כ ראיתי את המשמעויות הנוספות. חברתי סמדר ציינה את סיפור שלגיה. בהחלט יכולה לי להיות התעסקות עם נושא של תיבה שקופה, עם דבר מה בהמתנה. חצי חי, חצי מת.

 

 

*למוצץ- פועל שהומצא אצלנו ע"י ביתי כדי להסביר מה עושים עם המוצץ.

 

 

 

 

 

48 תגובות

  1. עבודות צוף. רק למוצץ, לוסי.

  2. אהבתי איך שאת מתארת את תהליך העבודה. וגם התיאורים המקסימים של הציפורים. המון אהבה נובעת מהפוסט הזה. תודה לך.

  3. שולמית אפפל

    את המוצץ הזה הייתי מאמצת. כמה יפה הכל. לוסי.

  4. איריס קובליו

    לוסי, איזה סיפור מרגש. קראתי בנשימה אחת.
    אהבתי את השילוב בין האישי לציפורי עד כדי שהאישי והצפורי התערבבו
    והסיום המרגש עם אחיותיך, שאני זוכרת,
    וכל זה המשולב ברישומייך ובעצם תיעוד מהלך עבודה-
    נפלא
    הייתי שמה את זה בקטלוג…

    • מקסים מקסים ,לוסי ,ומכמיר לב. הדאגה של לצופיות ולביתם וגוזליהם מתוארת ברגישות רבה, ההתפעלות שלך מההרמוניה בטבע והכבוד ההדדי אותו רוחשים הבולבולים לצופיות ,היא אבחנה רגישה ונכונה, בטבע יש הרמוניה מופלאה ועלינו ללמוד לחקות הרמוניה זו, כי זהו בסיס הבריאה והעקרון המנחה שלה, אנחנו אלה שקילקלנו, ובאשר לשאלתך החוזרת בוורסיות שונות :" איך הם יודעים, איפה הם מוצאים" שאלה התוהה על התזמונים המדויקים בטבע, לגבי שאלה זו כדאי לך לקרוא את מזמור קד בתהילים ,הוא מדבר על נפלאות הבריאה, זה המזמור המועדף עלי, אני בוכה מהתרגשות ,כשאני קוראת אותו ,כך גם התרגשתי למקרא סיפורך ולמראה עבודותיך המדהימות, בין הטובות שבעבודותיך, תודה על המתנה ,לוסי תבורכי, יקירה

    • איריס תודה ! אני שמחה שקראת בעניין כי פחדתי לשעמם. ובכל זאת היה לי חשוב לספר את הסיפור.
      לקטלוג זה לא יתאים כי זה לא קשור כל כך לעבודות שיהיו שם.

  5. אפשר לספר את זה גם מנקודת המבט של צוף וצופית.

    פחד ראשון:
    השתלטנו על המרפסת של לוסי. היא תעיף אותנו מפה? זה רשום אצלה בטאבו?

    פחד שני:
    הבאנו זרדים. היא תרגיש? היא תכעס? לא, לא. היא ממשיכה להשקות ולגזום כרגיל.

    פחד שלישי:
    הרחבנו את המשפחה. היא תגרש את גוזלינו? לא. לא. היא אפילו השיבה אחד מגוזלינו השובבים לקן.

    סיפור אהבה.

    • שחר-מריו תודה על הפריזמה האחרת.האמת היא שגם השאירו לשלשת נדיבה.
      אכן סיפור אהבה, שכרגע אני עדיין מרגישה שלא ניגמר כל כך טוב.הם עזבו קן עם ביצים. אני לא יודעת מה קרה.לא בנו אחר מאז.אחכה למאי הבא.עוד כשבעה חודשים.

  6. מקסים

  7. מדהים ו- inspiring

  8. הצלחת לגרום לי הזדהות אתך, הכעס על עצמך והפיכת יונקי הדבש לסמל.
    וחוץ מזה העבודות שלך נהדרות.

  9. היי לוסי
    אין מילים, בשביל זה יש בלוג… לדבר על היום יומיות, לעצור על הדברים הקטנים.
    על הדברים שמהם עשויים החיים
    להתראות
    חג שמח
    טובה

  10. הפתעה! קסום ומרגש.
    אפשר לכתוב על זה ספר או נובלה עם סיפור רקע של צופיות. עם המון הרהורים אישיים. תמשיכי להישאר את.

    • גרא תודה שאתה מבקר כאן גם. אולי תצטרף למטע? אני הרגשתי בנובלה, אפילו בטלא-נובלה. איזה סיפורים הרצתי בראש על מה שוקרה בקן הזה !מצד שני בטלא-נובלות יש אינטריגות, מריבות ופה הכל ישר, נקי וברור. כל אחד יודע את מקומו ותפקידו.

  11. כמה עדינות צופית ישנה בהתבוננות שלך וכמה השלכות אמהיות: הצורך לגונן, להמנע מהתערבות מזיקה, ההתלהבות, הציפייה.
    הציפורים האלו, להבדיל מיוני הבית או הדרורים, לא מגיעות לכל מקום לקנן. הן בררניות וקפדניות. מנסיוננו עם צופיות, הן לרוב שבות ובונות קן במקום בו קיננו בשנה הקודמת. אם נטשו קן עם ביצים, יתכן שהיו אלו לא מופרות, יתכן שידעו שלא יסיימו את הדגירה בגלל הקיץ המסתיים. חכי להן בשנה הבאה, הן קרוב לודאי תשובנה בציוצים רמים.

    • דפנה תודה. מצאתי במילותיך נחמה, ואצפה להם בשנה הבאה.
      אני אוהבת גם דרורים…לבן שלי קראתי דרור.
      אבל יונים, לא.בעיקר בגלל הלשלשת. אפשר רק לצייר אותם. אז יש לי אוסף רישומי יונים.

      • גם אני אוהבת. לשכבה שריכזתי בביה"ס קראתי דרור והקבוצה שגדלתי בה בקיבוץ נקראה דרור.
        מצרפת לך שיר (ישן) כשי.

        דרור

        ציפורים נודדות
        שבויות משב רוחות
        נבעתות
        מטריקת חלון.

        עורבים
        צל-שמים חגים
        עטים,
        ועדה לא קרואה
        באים חשבון.

        רק דרור ספרדי
        יקבע קינו ברישול מסוגנן
        על מרפסת ביתי.

        ((-:

  12. תהליך חוויתי בהמשכים, בבחינת משהו לצפות לו. גם אותי זה היה סוחף.

  13. לוסי, הצצתי ונפגעתי. נהדר – הלמוצץ, הסיפור, השילוב בין תמונות וציורים. תודה!

  14. היי,
    אהבתי. זה כל כך לוסי לוסי. על החיים ועל המוות. בשבילי את רוח טובה שמשרה אופטימיות ושמחה. שמחה שהפכת לימון ללימונדה גם הפעם.

  15. לוסי יקרה
    כל כך הרבה בסיפור הזה, אני שוב קוראת ומתרגשת. את אמנית מרגשת מאוד.
    בדרכך המיוחדת, החמה, מלאת האהבה, נוגעת במהויות.
    מתנתך לאחותך, עבודת הקן בתיבה, נפלאה ונוגעת ללב.

    מקווה מאוד שתמשיכי לעסוק בכך. אין לי ספק שהצופיות ישובו לקנן במרפסתך.

    • סמדרי, תודה על המילים החמות.
      גם אם לא ישובו, וגם על זה עלי לחשוב, בכל זאת קבלתי מהן שיעור ומתנה.
      יש לי חומרים להרבה מחשבה ועבודות !

  16. מקסים, אנושי, מלא אהבה, והציורים המשולבים הכי כאלו.

  17. לוסי, יפה ורגיש, ההתלבטויות הדאגה תיאור החומל, היופי, השילוב בין המילה לאימאג"ים.
    אחד השיעורים בענייני ביצים וקינים זה לא לגעת בביצים בתקופה של הדגירה כי בדרך כלל הציפור לא תחזור לדגור, אבל להחזיר גוזל שנפל לקן זה מעשה נפלא. ובכלל נפלא להתבונן בחיי הציפורים, והצופיות נפלאות ראי קישור לצופיות שלי.

    http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?blogID=196&itemID=6287

    • משה, תודה על הקישור. מקסים ביותר !! את הלקח למדתי, לא להתערב. אבל נשבעת שאת הקן השני הן עזבו, מבלי שעשיתי דבר רע. בגלל זה נעלבתי…

  18. לוסי , איזה "יומן מעקב" ציפורי מקסים. איזו מרפסת נהדרת יש לך. בתוך העיר הגדולה טבע כזה, העבודות נפלאות. זה מזמין סיפור ילדים למבוגרים …והצופית שלא חזרה לקן לדגור באמת עצוב.

  19. יעל רוזן-בר שם

    שלום לוסי, תודה ששלחת לי את הפוסט. סיפור יפה, חי, אמיתי כמו הקן במרפסת שלך. עולם הציפורים הוא מיוחד אומנם, אך אפשר ללמוד מהם המון.

    משום מה הציפורים יודעים היטב איפה לקונן, במקום בטוח, מוגן, שלא יאונה להם כל רע והיגייני. ועם גינה יפה כמו שלך, כמו פתחת להם דלתות גן עדן. זה משהו ששייך לטבע, משהו של ציפורים שאנחנו בני אדם לא מבינים או לא בדיוק.

    ניסיון חיים מתוק ויפה. תודה על הסיפור הנפלא.

    • תודה רבה יעל שנכנסת לבקר.
      אני מאמינה שבהתחלה הרגישו שמצאו מקום מוגן. אבל אולי די הצקתי להם, וכבר פעם שלישית לא הגיעו. השנה באו רק לצוף של הפרחים.

  20. מירי גולן

    רשמתי למעלה תגובתי בקשר לצוף וצופית ואשמע לשמוע איך לגרום להם לא לפחד ממני?
    מקימים קן במרפסת שלי בימים אלו. אשמח לשמוע תגובתך

השאר תגובה ל לוסי ביטול תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות ללוסי אלקויטי