בננות - בלוגים / / סוף ללא אחרית דבר
לעת עתה אני כאן
  • לוסי אלקויטי

    ילידת אורוגואי (1958), בארץ משנת 1973. בוגרת תלמה ילין והמדרשה למורים לאמנות. קורסים שנתיים ב"בסיס- בי"ס לפיסול". www.lucy-elkivity.com

סוף ללא אחרית דבר

 

 

זמן השהות כאן הולך ונגמר. אחרי סוף השבוע הזה.

לא רוצה לסכם. כי מה שעשיתי כאן ממילא יימשך בבית, והזיכרון והמראות ילוו אותי.

אפשר לספר שהמקום יפהפה, שהאוכל היה מצוין (קצת שמן מידי), שהחברה הייתה מעולה ותנאי העבודה חלום. הכל מגובה בתמונות.

התמונות לא מספרות שהאנשים בכפר לא מהחביבים בעולם (אלה שכן הם לא ילידי המקום) אך יעילים. חרוצים, לא יודעת…סוגרים חנויות בסביבות 13:30-14:00 ופותחים שוב ב- 17:30-18:00 … רק הגנן כאן ראיתי אותו עובד בחריצות ומספרים עליו שבשרפה הגדולה שהייתה כאן ב2009 הוא הציל את המקום וגם את ביתה של ביאטריס בקט. פינה אנשים והמשיך להרטיב את הקירות והאש לא נכנסה.

אתמול ביקרנו בביתה של ביאטריס, בעצם לא בביתה כי לא נכנסנו פנימה. הוזמנו לראות את האולם למוזיקה שהיא מכינה, בו המוזיקאים שבאמנים יוכלו לבצע את אמנותם. הכל מוכן כמעט, הריצוף מהיפים שראיתי (האבן מכילה בתוכה מאובני צמחים) והפסנתר החדש עומד כבר על הבמה. פרנק סטמפר, שניגן וניסה ראשון את הפסנתר, שמח לאקוסטיקה הטובה.

מול האולם הקטן הזה, נמצא הסטודיו הישן של פאול בקט ז"ל בעלה, ששופץ לבית לאמן  שיזכה לשהות שם. אין מילים (ובכל זאת כמה: חלל גדול כשני חדרים, חדר שינה, אמבטיה ומטבחון, והאפשרות לצאת לגן הגדול והיפה מתי שרק רוצה)

הכל באותו סגנון של הבית בו אני נמצאת בו. שלמות ואחדות, בקווים פשוטים בסגנון מאוד מקומי.

הביקור בביתה היה אחרי הצגה של כל אמן, עבודתו ומה שעשה בזמן השהות. סדרתי לפני כן את הסטודיו שלי כמעין תערוכה, לפי מה שתנאי המקום אפשרו לי. הרבה אלתורים ופשרות

אבל שמחה לתוצאות האוצרות הראשונה שלי והתמונות מדברות בעד עצמן.
 

 
אורחים בסטודיו שלי, משמאל גב' ביאטריס בקט


פאול בקט, רשם מבורך כישרון ואקוורליסט מעולה הרגיש שרק כאן, בספרד נפתחים ערוצי היצירה. ולא בדנמרק, ממנה בא עם ביאטריס. הם רכשו אדמה עם חורבות (בית בד ישן לשמן זית) והקימו את ביתם. את הבית הזה, בו שוהים האמנים הם הקימו כהגשמת חלום לתת לאמנים אחרים הזדמנות לחוות מה שהוא הרגיש כאן ביחס למקורות השראה ויצירה.היו מעורבים בחיי הקהילה המקומית. המוסד שהם הקימו מחלק מלגות לסטודנטים לאמנות ולמשוררים ומוכר ע"י משרד החינוך הספרדי .

היום ביאטריס מחלקת את זמנה בין וינה לספרד. כשמגיעה לכאן עושה עוד ועוד, חובשת כובע ולובשת מכנסי עבודה ומטפלת בכל מה שצריך, מלבד הרכיבה על סוסים שבבעלותה ואירוח בני משפחה. והיא עברה את גיל השמונים

אורחים בסטודיו שלי, גב' ביאטריס בקט מימין


 

 

36 תגובות

  1. טובה גרטנר

    לוסי
    התאור שלך מקסים, פשוט משפרת סיפורים
    להתראות טובה

    • טובה יקרה, תודה

      היית נהנית כאן. המוזיקאי שהיה איתנו עכשיו הביא עימו את כל הציוד ויש במקום הרבה תמיכה. ביום הפרזנטציות הוא השמיע לנו חלק מהיצירה שהוא עובד עליה, וגם שר, היה מדהים.

  2. חנה טואג

    מקסים יקירה תודה ששיתפת

  3. רקפת זיו-לי

    מקסים! לא אתבייש לומר שמעורר קינאה.

  4. אורה ניזר

    אני מרגישה את האושר בקולך, לוסי, חגיגה לנשמה, ואם אני רואה נכון יש שינוי כלשהו בהבעה של יצירתך הפעם, משהו יותר שלם. האם אני טועה?

  5. נראה מקום מדהים, לוסי. מקווה לראות את העבודות לכשתחזרי. אני מעולפת מקנאה טובה…(כן, יש כזה דבר..:)..)

  6. רות בלומרט

    לוסי, שמחה שאת משתפת אותנו בחוויות וביצירה. הכל מלא חיים ומעודד. הצלחה.

  7. מירי פליישר

    לוסי כיף אמיתי ותוצאות מרגשות לחופש היצירתי. שמחה ששיתפת גם בשבילך…:)
    תודה
    מירי

  8. חני שטרנברג

    תודה על השיתוף, לוסי, נראה מקסים ואת נראית מאושרת.

  9. לבנה מושון

    איך ההרגשה לעבוד ולעבוד, כי חייבים להצדיק את השהות ולקיים את ההתחייבות ולהראות תוצרים?
    אליה וקוץ בה…

    • לבנה, לעבוד ולעבוד כי התפנה זמן, כי אין עיסוקים אחרים ולא טלפונים עם כל מיני דרישות כמעט שלא אינטרנט…ולא צריך לעשות קניות, לכבס או לנקות את המטבח.
      ממש לא כי חייבים להראות תוצרת. בשיחה אמרה לנו המנהלת שאין להם דרישה לתפוקה גבוהה. אלא שהמקום מיועד למנוחה, לפסק הזמן שאמן צריך מידי פעם, לרענון רחוק מהעולם הפרטי הלוחץ, לרוב. אם כתוצאה מהשקט, והמקום נוצרת עבודה ויצירה חדשה, מה טוב. בטח שהם שמחים. אבל זו לו דרישה או צפיה. גם לא נתבקשנו להשאיר דבר. הדרישה היחידה זה האינטרקציה בין האמנים: להיות בערב סביב השולחן כולם יחד, לדבר, להכיר. וזה היה.

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות ללוסי אלקויטי