כתבתי לבאפי, כלבתי הראשונה את ההיקו הזה
כַּלְבָּה נֶחְמֹדֶת
לֹא שָׁאֲלָה אוֹתָנוּ
הָלְכָה וָמֵתָה
ולא חשבתי שיתאים גם לזו השנייה…
ובין עצב, געגוע לכלבוש ועדיין מופתעת (ראו פוסט קודם) ביקרתי את העבודות של, שהתגעגעתי אליהן, במכללת דוד ילין. שבוע אחרון, אתם מוזמנים שוב.
שלום לוסי
.
עבודות מעניינות. ראיתי והתרשמתי מן העבודות שלך באתר של מוזיאון סאאתצ'י.
בברכת המשך יצירה פורייה
– שלמה אביו
שלמה, תודה רבה על ביקורך.
בגלריה (גלריה וירטואלית, לא מוזיאון) של סאאתצ'י לא ביקרתי מזמן ולא עדכנתי עבודות, טוב שהזכרת לי.
אוי לוסי, די קשה. (אגב, האם חסר לך י' בטקסט — של/י?)
אומי תודה על הביקור. צודקת י' חסרה. אבל אשאיר את זה כך. אני בעד דברים לא שלמים/מושלמים/גמורים.
פעם למדנו, בשיעורי תנ"ך על מנהג בבית חדש להשאיר פינה לא צבועה זכר לחורבן הבית.
טוב שתהייה פינה כזאת תמיד.
עבודות מקסימות ,לוסי, שתלכי מחיל אל חיל
האמנות היא סוג של מעקה להאחז בו,
סוג של נחמה
מבינה את הגעגוע שלך ,יקרה
שבת טובה
חנה יקרה, יפה כתבת. אכן האמנות היא מעקה להישען, חבל לאחוז לפני תהום, מצופים כדי לצוף, הליכון להישען כשאין כוח…אבל לפעמים…
נחמד שהתגעגעת אל עבודותייך כך הן זוכות לאהבה כפולה!
אוהבת את הרעיון להתגלגל הלאה כמו גם להשאיר אבן זיכרון קטנה בגודל של י'
מירי, רוצה אותן חזרה, אבל הן מבקשות להשאר עוד קצת במסיבה. ואני ידועה כוותרנית לילדים…