על הסרט "שעה אפלה" . . . .

כמה אני שונא את האנגלים. את היהירות שלהם. את הזחיחות שלהם, את הצביעות שלהם. אני מתחפר לי כאן, במאורת הנברן שלי בארץ הקודש ומתעב אותם בכל פה. ובכל זאת, הלכתי לראות את "שעה אפלה". הלכתי בגלל גארי אולדמן. שחקן שיודע את מלאכתו. או בפחות אנדרסטייטמנט – שחקן נפלא.
אני לא הראשון ששם לב לגל הפטריוטיות ששוטף את הקולנוע האנגלי בשנים האחרונות. את הקישור ל"דנקרק" של כריסטופר נולאן עשו כל מבקרי הקולנוע בסביבה. נזכרתי גם בסרט אחר ששייך לאותו גל. "נאום המלך" (2010). לא רק בגלל אותה המלחמה שברקע, אלא בגלל שבשני הסרטים ההתמודדות המרכזית של הגיבור היא עם משימת הנאום. כלומר – עם פעולת הדיבור.
בכדי לא לעשות ספוליר לסרט לא ארחיב מעבר לנדרש אבל אציין כי בשיאו של הסרט, כאשר 'וויני' כמעט ונכנע ללחצים הכבדים שמפעילים עליו פוליטיקאים פחות אמיצים ממנו, הוא הולך לשאול בעצת "העם". בסופה של סצנה זו, כאשר מתברר לו שהעם נחוש להילחם על חירותו, מגיע הציטוט הבא:
"Then out spake brave Horatius,
The Captain of the Gate:
"To every man upon this earth
Death cometh soon or late.
And how can man die better
Than facing fearful odds,
For the ashes of his fathers,
And the temples of his Gods"
בסרט, לא את כול השורות אומר צ'רצ'יל אלא רק את שש הראשונות. מי שמשלים את השורותיים האחרונות הוא צעיר שחור עור שנקלע לאותה סיטואציה ביזארית יחד עם ראש הממשלה שלו. אותו שחור עור הוא הייצוג היחידי בסרט לקולוניאליזם הבריטי. גם כאשר חולפת מכוניתו של ראש הממשלה קודם לכן ברחובותיה המרכזיים של לונדון שומר ההמון הלונדוני על הומוגניות מושלמת להפליא. צביעות כבר אמרנו ?
והנה עוד קצת מהתבלין הזה: את השורות הפיוטיות הללו כתב לורד תומאס בבינגטון מקאולי בשעות הפנאי שלו, כאשר התפנה מ. . . . עבודתו כיועץ בכיר למושל העליון של הודו בשנות השלושים של המאה ה-19. הנה לנו סרט פטריוטי אנגלי. שחור המחמד שלנו לא רק שחור אלא גם הוא יודע את שורותיו המחורזות של הלורד. צביעות כבר אמרנו ?
לצביעות הזו אני מוסיף סרט אנגלי אחר שיצאתי ממנו באמצע מרוב עצבים: "להעיר את המלכה" שמו. מה שהספקתי לראות הוא התאהבות, על דרך נס, של המלכה ויקטוריה במשרת הודי שנשלח אליה מקצווי האימפריה. ג'ודי דנץ' משחקת דמות של מלכה גחמנית וגרגרנית שהולכת שבי אחר הרוחניות ההודית כפי שמציג לה אותה המשרת השחום יפה התואר. הנה שוב מקרה בו האנגלים, לכאורה מיישמים את כללי ההתנהגות הנאותה ומציגים את הצוות המקיף את המלכה כחבורה עבשה של עבדי פרוטוקולים נוקשים בעוד המלכה מקבלת שחרור והארה מהקוף יפה העיניים שהגיע מתת היבשת.
ובחזרה ל"שעה אפלה". כמעט כל פעולה של דיבור בסרט מלווה בתקתוק של מכונת הכתיבה של המזכירה הצעירה של הדייר ברחוב דאונינג 10 . כבר פתיחת הסרט סובבת סביב המפגש בין דמותו האקסצנטרית של צ'רצ'יל למזכירה המבוהלת ובהמשך – דפי הנייר עליהם מודפסים טיוטות הנאומים נתלשים בחמת זעם ממכונת הכתיבה יותר מפעם אחת. הנה כך משיגים צדים יוצרי הסרט שתי ציפורים במכה אחת: גם לבלרית ייצוגית של רוח העם וגם ריבה המספקת מעט מתח ארוטי לתמהיל הכללי.
ואם פתחתי את הרשימה בגנותם של האנגלים – אחזור לפעולת הדיבור ואסיים בשבחם.
בסצנה אחרת בסרט, בטרם ינאם ראש הממשלה לאומה הוא עסוק, עד לשנייה האחרונה בעריכת הטקסט של הנאום. המצלמה עוקבת אחר המחיקות של העט בגוף הטקסט, אחר מילים שמוקפות בעיגול, אחר מילים נרדפות שבאות במקום אלו שנמחקות. אין עולם בחוץ. אין מלחמה על המסך. יש טקסט. תחילה הטקסט הכתוב ואחר כך הנאום הגדול, המלהיב, זה שמתווה חזון ודרך. אין מה לדבר – האנגלים האלה יודעים לדבר. יודעים לכתוב והסרט הזה, ובכללו אותן שורות מחורזות שנזכרו לעייל הם למעשה מליצת יושר לעם שהוציא מתוכו, לפני ארבע מאות וחמישים שנה, את הגאון מסטרטפורד.