יהונדב פרלמן משורר ואיש תיאטרון
תאנטוס בערפל:
פתיחת השיר הקצר מתארת את העיר תל אביב כאפופת ערפל. מתוך הערפל מגיחה שורה של ז'ורז' פרק שכתב אמן גרפיטי על אחד הקירות ברחוב לילנבלום, הרחוב שעתיד לעבור מטמורפוזה לדמות נערה צעירה, אפרודיטה שעלתה מהים. בסוף השורה של פרק מחכה אבן. איזו אבן ? מצבה ?
ניחוח הצלי שעולה ממסעדה וויטנאמית בשם 'האנוי' מעיר מצוקה של רעב אצל המשוררת הפוסעת ברחוב ויחד איתה מתגנבת נימה ביקורתית כמיטב המסורת של נשות פולין.
כמו דרת רחוב מביטה האישה המבוגרת באשה צעירה הסועדת את ליבה בגפה במסעדה. וכאילו לא די בכך – בין השולחנות גם מסתובבת מארחת יפה שדומה ל'דוגמנית מפורסמת'.
המבט המורכב על הנעורים בני החלוף מייצר את ההזרה הנדרשת למחשבת השיר. הרחוב הופך למשל, לבמה של תיאטרון. ומתוך מרכבת הדלעת בעלת השם הפולני מעלה המשוררת במטה של קסם את עצמה בדמות נערה צעירה בשם 'לילן בלום', ונוס כאמור, פליטת הארץ המכונה 'זיקנה'.
הרחוב שפעם היה ממשי מתמזג בתוכה כמרחב. לילן בלום חולמת, אולי אפילו מייחלת, שרק עיקול אחד אחרון מזומן לה במסעה. עיקול שידקור את עיניה כמו הכאב בעטיין של שתי הבחורות הצעירות במסעדה, וכי לאחר העיקול, יתפזר הערפל מתחילת השיר, ויתגלה "הים היפה' הנושק לחופה של אותה ארץ שכל באיה לא ישובון ובין גליו תוכל המשוררת, סוף סוף, לשכשך את רגליה.