להביט על השוליים – לראות את המרכז: על "למה עזבתני" של הדר מורג

חוזר לבלוג שלי אחרי הפסקה ארוכה. ארוכה מדי. ומה שמחזיר אותי הוא סרטה של הדר מורג: "למה עזבתני".

לפני שנים הייתי צריך לשרוף זמן ונכנסתי באקראי לקולנוע תמוז ברמת אביב. יצאתי אחרי שעה וחצי אותן ביליתי על הרצפה מרוב צחוק. לסרט קראו: "זמן בזיג-זג" – קומדיית מצבים צרפתית. חדשנית לזמנה. אנרכיסטית כפי שקומדיה טובה צריכה להיות. פרועה ומופרעת (צלם עיוור צבעים) ומצחיקה מאוד. . .
מקרה דומה קרה לי השבוע.
בשל נסיבות שונות מצאנו את עצמו בסינמטק חיפה ביום רביעי, בסרט ביכורים בשם "למה עזבתני" של אחת, הדר מורג – לא שמעתי עליה קודם לכן.

הסרט הותיר אותי בתדהמה. יש בו שילוב של רעיונות, דמויות, עלילה, עבודת סאונד וויזואליזציה ברמה הכי גבוהה שאמנות הקולנוע יכולה להציע. למעשה, סרט מסוג זה מחדד את הייחודיות של האומנות השביעית ביחס לכל האמנויות האחרות – ולו מהבחינה הזו.

שמו של הסרט מסגיר את המרחב הרליגיוזי בו הוא מתנהל וכך גם שוט הפתיחה בו נראה גיבור הסרט מגבו – מדומה לדמות הצלוב מול ים של ייסורים. לאחר שוט הפתיחה נשמע רעש מכני בלתי נסבל של מכונה כלשהי. על המסך מופיעות כפות ידיים בתקריב מזוויות שונות. הרעש ממשיך. המצלמה עולה מעט וניתן לראות קלסתר פנים כלשהו אבל הפוקוס של המצלמה ממוקד בשריר הקיבורת הרוטט של אותה דמות ולא בפניה. להרף עיין מתמקד המבט במה שרוטט מאחור ולא בשגור ובמוכר. הדמות זזה והמסך מתמלא בחלקיקי אבק קטנטנים המתערבלים באוויר על רקע משחקי אור וצל שנוצרים מתנועה קצובה של מאוורר הנמצא בפתח אוורור בחלקו העליון של המסך.

שניות רבות תחלופנה עד שנזכה לראות את פניו של הגיבור ובהמשך הסרט נבין כי מורג אומרת לנו משהו מאוד בסיסי על היחסים בין השוליים למרכז בכמה מישורים גם מפני שהיא מביטה על ארכיטקטורת זוויות המפגש של קירות בחדר מדרגות באותה חקרנות עמקנית שבה היא מביטה בבני אדם ובמצבם הקיומי.

כך, בהמשך הסרט מופיע שוט נפלא המצולם מירכתיו של אוטו מסחרי ריק (ואן) הנוסע בתוך העיר. מרבית הפריים מוקדשת לחלל הריק של המכונית כאשר רק כרבע מהמסך מוקדש לעורפם של שתי דמויות הישובות על המושבים הקדמיים בתוספת פרספקטיבה –  רנסאנסית ממש – של המראות המתחלפים הנשקפים מהזגוגית הקדמית של האוטו הנוסע. האסטרטגיה הזו אמנם איננה מאכילה את הצופה בכפית אבל מאידך, יש בה הכלה רחבה הרבה יותר של ממדים נוספים בהוויה האנושית. בהמשך לכך, חשוב לציין את עבודת הסאונד הייחודית של הסרט. מורג מעניקה לחוש השמע משקל ומקום שווים לחלוטין לחוש הראייה. הצופה מתבקש להשלים פערים ולארוג קווי עלילה על סמך מה שהוא שומע ולא רק על סמך מה שהוא רואה.

אלא שלא רק מתוך הבחירות ההללו צומח ייחודו ויופיו של הסרט. כמו ביצירות קולנועיות גדולות אחרות, בסופו של דבר, העולם הרעיוני והאידאי הוא זה שמייצר עבור "למה עזבתני" את המשקל הסגולי הייחודי שלו. זאת, מפני שלמרות, שמהבחינה החזותית הסרט איננו מעמיד את הדמות האנושית במרכז התמונה, הוא מקיים דיון עמוק מאוד ביחסים בין בני אדם, בהופעת הדת בחיים האנושיים וכל זאת – תוך נגיעה פוליטית ומגדרית עדינה ביחסי יהודים-ערבים. למרות הנופים, הכל כך לוקליים, של יפו על רחובותיה וסמטאותיה, השילוב של מוטיבים אמונים משלוש הדתות המונותאיסטיות מעמיד את הסרט במישור אוניברסלי וזאת מפני שהוא מדבר על גרעין הטוב המצוי בכל בן אדם. על החמלה.

כבר הרבה זמן לא ראיתי סרט רווי כל כך בחמלה אנושית. ואותה חמלה, המובעת בסרט, מתרחשת, כאמור – מתוך שלמות נפלאה של סך כל מרכיבי הסרט –  בשולי החברה, במרחבים שוליים (מאפיות מוזנחות, דירות בלויות בשיכון משותף) ובין דמויות שוליים (ילדי משתפ"ים, החצר האחורית של עולם המסעדנות) שהמדינה שכחה מקיומם.

בשיחה שנערכה אחרי הסרט עם מורג היא סיפרה שאת מכונת הלישה של הקמח, המוזכרת בפסקת הפתיחה של הפוסט הזה, היא הביאה לביתה ארבע שנים קודם לצילומי הסרט. רק מתוך אגואיזם טהור אני מביע כאן תקווה שאת סרטה הבא היא תשלים בתוך זמן קצר יותר.