שיר שישה-עשר: אב פוגש בבנו – על כוחה של דמעה יחידה

שיר שישה עשר: אב פוגש בבנו – על כוחה של דמעה יחידה

בטרם אצלול לשיר עצמו אתעכב לרגע על הכותרת: "אודיסאוס פוגש את בנו". כך בתרגומו של שבתאי. טשרניחובסקי מתרגם: "מתוודע". "אודיסואס מתוודע לבנו". ולא אותו הדבר שני הפעלים.

ע"פ מילון אב"ש ל'התוודעות' שני מובנים: 'עשית היכרות' ו'התגלות'. בעוד שה'פגישה' היא 'הזדמנות במקום אחד על ידי הבאים מכיוונים שונים' וכן 'כינוס' או 'התוועדות'. כלומר: ה'פגישה' מחזיקה בתוכה יחס של הדדיות. שני אנשים עושים את דרכם האחד אל השני ונפגשים – איפשהו, באמצע הדרך (איתקה ?). לעומת זאת בהתוודעות כלול גם מרכיב ההיכרות. אדם שלא הכרנו קודם לכן – לאחר שנתוודע אליו – נכירנו. פגישה יכולה להתקיים בין שני זרים והיא איננה מחייבת התוודעות בהכרח. ובכן – איזו מציאות מחזיק שיר מספר ששה עשר באודיסאה ?  הרי האב אודיסאוס הופרד מבנו כאשר זה היה תינוק עול ימים וכעת, אחרי קרוב לעשרים שנה, טלמכוס הוא נער על סף הבחרות. ואיך יזהו השניים אחד את השני ?

ומדוע אני מתעכב על הסמנטיקה של כותרתו של השיר – כמובן, מפני שאני חושב על אבי שלי עליו השלום. שכבר עשרים ושלוש שנה קבור באדמה ובמסע הזה בשירי האודיסאה שאני עושה בעקבותיו. מסע החיים שלי בכדי להגיע לאיתקה שבעולם הבא ושם אולי אפגוש באבי שכבר הרחיק עד למאוד ונפל בשביה של קליפסו מוות.

בכל מקרה, שיר מספר ששה עשר באודיסאה מפגיש את הקורא, לא רק עם האב האובד ובנו שגדל והיה לגבר, אלא גם עם אחת מפסגות הרגש שמזמנת היצירה לקורא. שיאו של השיר מצוי בחלקו הראשון ואילו המחצית השנייה עוסקת בתכנון ההשתלטות המחודשת של האב ובנו על הארמון – ארמונם.

תחילת השיר מחזירה אותנו לאודיסאוס ולאומאיוס בבקתתו של האחרון. השניים ספונים בבקתה ואודיסאוס הוא הראשון ששם לב, עוד קודם לאומאיוס, להתנהגותם החריגה של הכלבים ובעקבות כך – לטפיפת הרגליים של טלמכוס הקרב ובא. הוא המגיב ראשון. מדוע ? האם חושיו מחודדים יותר ? האם הגיוני שהרועה הפשוט, הכפרי, לא ישים לב להתנהגותם החריגה של כלביו כאשר מתקרב אורח לא צפוי לבקתה ? או האם האדרת חושיו של הגיבור על חשבונה של הדמות המשנית נובעת מהעובדה הפשוטה שהוא הגיבור ואותו יש להלל ?

בכל מקרה – טלמכוס נכנס לבקתה והאודיסאה בונה בעדינות רבה את המפגש בין השניים. הראשון לקום עם כניסת טלמכוס הוא אומאיוס. מצוין שאומאיוס כל כך נרגש עד שהוא שומט את מגש הכלים בהם הוא אוחז מידיו. בחדר יושב אודיסאוס בתחפושת הנווד העני. טלמכוס כמובן שאיננו מזהה אותו. בכדי לתאר את הקשר החם בין רועה החזירים המסור לבנו של האדון ששב הביתה ממסעו המסוכן עושה האודיסאה שימוש אירוני ביחסי הורה-ילד. אומאיוס מתואר כ'אבא מסור' שגידל בנו – 'בן יחיד במכאובים ויגע'. וכתגובה למעשהו זה ודבריו אלו של אומאיוס מכנה אותו טלמכוס בשם "אבא יקר" וכל זה – בזמן שהאב האמתי, האב בתחפושת, יושב על הרצפה ואיננו אומר דבר. כאשר נזכרים באופן שבו גויס אודיסאוס לצבאו של אגממנון מתחדד עניין נוסף בפגישה זו. הרי, גם אם באופן עקיף, מסעו הארוך של האב למלחמה וחזרתו רבת העלילות נובעות מהרגע ההוא בו בלם את המחרשה על החוף לפני שיעלה על בנו – תינוק בן יומו – וחשף את פרצופו השפוי והאמתי.

כעת. יאמרו כל החכמים כולם כי כל אדם היה עושה את אותו דבר למען בנו אבל אני מרשה לעצמי לצרף לקביעה זו סימן שאלה קטן. הרי לאחר השואה נפוצו הסיפורים והתפתח דיון הלכתי, מחריד אך מרתק, בדבר היחס הנכון כלפי תינוקות שנחנקו למוות מאימת הקלגסים הנאצים. מפורסמת פסיקתו של הרב שמעון אפרתי, רבה הראשי של וארשה לשעבר, כי דינו של התינוק הבוכה הוא 'דין רודף' – הואיל והיה בחזקת 'מסכן את האנשים' ולכן מותר היה להמיתו. ואם נחזור לאודיסאוס הכורע בשתיקה ליד בנו שנכנס לבקתת הרועה אומאיוס, הרי שסימן השאלה נובע בעיקר מעניין הטיימינג או- זריזות המחשבה והתגובה של אודיסאוס. הרי בעטיו של התינוק הזה, שכעת אודיסאוס רואה אותו לראשונה כגבר, נגוזו בעשן הקרב ובתלאות המסע חזרה ארבע עשרה שנים מחייו. מי יפצה אותו על ארבע עשרה שנים אלו ?

ומה שקורה לאחר מכן הוא מדהים. השלושה יושבים לאכול. ואודיסאוס שותק, לא אומר מילה ולאחר מכן – האירוניה נמשכת מפני שהראשון שמדבר הוא טלמכוס הפונה שוב אל אומאיוס ומכנה אותו: "אבי". שתיקתו של אודיסאוס מזכירה שתיקה אחרת – מפורסמת מעט יותר – במיתולוגיה היוונית. כוונתי לשתיקתה של יוקסטה במחזה אדיפוס המלך בעת עדותו של השליח מקורינתוס, עדות המבהירה את התעלול המחריד של הגורל שבחר דווקא בה ובבנה להדגמת כוחם ועוצם ידם של האלים. אלא שלהבדיל בין שתי השתיקות הללו – בסופה של הסעודה מחכה אותה התוודעות אתה פתחנו את דברינו בתחילת הרשימה על הפרק הזה.

וההתוודעות הזו ממתינה, מסתבר, להתערבותה האלוהית של אתנה. אודיסאוס אמנם מדבר, לבסוף, מאיץ בבנו, באירוניה מגושמת מעט להביא את בשורת שובו לביתו ולצאת לקרב למרות הסכנה הרבה:

"הלוואי שהייתי צעיר כפי שאני עוד בנפש / או שהייתי בן אודיסאוס, או אף אודיסאוס / לו הוא חזר מנדודיו, הן לכך יש תקוה עוד. .. ". (שורה 100).  

הרי מחזריה של פנלופי השתלטו, למעשה, על ביתו של אודיסאוס והם עושים בו כרצונם בעודם ממתינים להתמסרותה של גבירת הבית וממלכת איתקה לאחד מ'טובי האכאים' כפי שהם מכונים. ומה הפלא שהאודיסאה בוחרת לתת לבן, אותו היא מכתירה בתואר 'מחושב' (שבתאי) או 'נבון' (טשרניחובסקי), לגולל באוזני אביו את ההיסטוריה המשפחתית שלהם אודות מיעוטם של הבנים הנולדים לכל דמות ודמות בשלשלת הדורות, זאת, כהכרח לנהוג בזהירות ולא להסתער, יחידי מול גדוד המחזרים המייחלים למותו של טלמכוס.

אומאיוס יצא בשליחותו של טלמכוס וכעת, הבן והאב בתחפושת נותרו לבדם בבקתתו של רועה החזירים. רגע הפגישה מתקרב אבל איזו צורה הוא ילבש ? המטען הרגשי שרובץ על רגע הפגישה הוא אדיר ומה הפלא שנחוצה כאן שוב התערבותם של האלים, כלומר של האלה אתנה, שהיא היא זו שהוציאה את האודיסאה למסעה בשיר הראשון והיא תמשיך ותלווה את גלגולם של האב ובנו במסע חייהם הקצר והחידתי. השאלה המעניינת עולה בעקבות קביעה מוסכמת המופיעה בשורה מספר מאה שישים ואחת: "כי אין האלים מופיעים בגלוי לעיני כול". נכון. אתנה לא הופיעה לפני חבריו למסע של אודיסאוס, לפני אלקיאנוס מלך הפיאקים, לפני קרקרה המכשפה ולפני עוד עשרות דמויות בהן כבר פגשנו אבל את טלמכוס עצמו פגשה כבר מספר פעמים. ומדוע ברגע זה היא מופיעה במבוא הבקתה לובשת "דמות אישה נאה וגבוהה , שמפליאה במלאכות יד" ומזמנת את אודיסאוס לשיחת טט-א-טט מחוץ לבקתה ? (אגב – כיצד מאופיינת בהופעתה אישה ה'מפליאה במלאכות יד' זו קושייה בפני עצמה) ובאותה הזדמנות מסירה אתנה מעל אודיסאוס את מסווה הנווד הזקן ומחזירה לו את יפי תוארו וחן גופו לקראת המפגש המחודש עם בנו.

מהסיפור שלפנינו עולה אמירה שעשויה להטריד את המאמינים שבינינו. אם תמצא לומר כי המגע עם האלים תלוי בהתכווננות של המבקש את קרבתם, בזיכוך פנימי, בפיתוח קשב רגיש ויכולת העברת מסרים לכוחות עליונים הרי שכאן באה האודיסאה וחורצת: האלים ינכיחו את עצמם במי שלבם חפץ. אתנה מתגלה ברגע מכריע זה לפני אודיסאוס ולא לפני בנו. נקודה.

בחירתה של אתנה להגלות אל האב דווקא מעוררת אצל הבן את הזדקקות גדולה למגע עם האלים. מפני שכאשר חור אודיסאוס מפגישתו עם אתנה מחוץ לבקתה, והוא כבר לאחר השינוי שעבר באמצעות שרביט הזהב של אתנה. כותנתו ומעילו מטוהרים, נוספו לו און נעורים וגם גובה. "עורו השחים, לסתותיו מלאו חוזק / ועל סנטרו לבש גוון כהה הזקן שצימח", הבן המפוחד איננו יכול להבין את פשר השינוי ומשוכנע כי האיש שנכנס לחדר הוא אל 'משליטי השמיים'. ומתחנן לפניו לרחמים. בתוך ניסיונו לשכנע את בנו כי הוא-הוא אביו האמתי אומר אודיסאוס לטלמכוס: "שום אודיסאוס אחר לא יגיע לכאן עוד" (שורה 204).

בגורלו של האיש השב משדה הקרב לביתו עוסקים לא מעט סיפורים ואגדות. המלחמה, ההיעדרות והשבר שהיא כופה על התא המשפחתי שזורה כחוט השני בתולדות האנושות.  חשדותיו של טלמכוס בדבר זהותו של אודיסאוס מזכירים שירים וסיפורים אודות האיש השב משדה הקרב ומתקבל בחשדנות על ידי בני ביתו, חשדנות שלעיתים איננה מוצדקת אך לעיתים מוצדקת בהחלט כמו זו המגוללת בסרט "שובו של מרטין גר" עם ז'ראר דפרדייה הצעיר במשחק כובש ומלא קסם. מכל מקום, בתוך אותו רגע –  בו מצד אחד, ישנו אב הכמה להכרה של בנו ומצד שני ניצב הבן החשדן שאין לו שום אסמכתא להיאחז בה לגבי זהותו של האיש הזר, שהחליף, מעשה ניסים, את הופעתו – צצה לה ההוכחה הראשונה בדמותה של דמעה יחידה הזולגת מעינו של אודיסאוס. אמנם דמעה זו איננה מפיגה את חשדותיו של טלמכוס אבל לאחר מכן – הבכי המשותף של שניהם יפיג גם יפיג. למעשה הבכי, קרי הרגש, תופס את מקומו של ההיגיון להוכחת זהותו האמתית של אודיסאוס ומספק שוב הוכחה לכך שחכמת הלב חשובה לא פחות מחוכמת הראש.