בננות - בלוגים / / "ממראה הקש תזהה את טיב החיטה" – על החיבה היתרה לרועה האלוהי. שיר ארבעה עשר: 'בבקתת אומאיוס'
יהונדב פרלמן
  • יהונדב פרלמן

    משורר ואיש תיאטרון.  יליד קבוצת יבנה 1960 תנועת הקיבוץ הדתי בוגר לימודי משחק בבית צבי תואר ראשון  בתיאטרון עיוני באוניברסיטה וגם תואר שני מורה לתיאטרון  לפרנסתי.   ספרי: * אלישבע כובשת את שער ברנדנבורג, עמדה, 1996. שירים. * טנגו עם זקף קטן, סצנה/עמדה, עורכת: תרזה בירון, 1999, שירים. * ריקוד השמיניות, ספריית הפועלים, מאיירת: הלה חבקין, עורכת: מירה מאיר, 2004  ספר לילדים. * על פי הדיבור, כרמל, עורך: רן יגיל, שירים 2007.

"ממראה הקש תזהה את טיב החיטה" – על החיבה היתרה לרועה האלוהי. שיר ארבעה עשר: 'בבקתת אומאיוס'

שיר ארבעה עשר 'בבקתת אומיוס': "ממראה הקש תזהה את טיב החיטה" – על  החיבה היתרה לרועה האלוהי.

אי אז בלימודי התיאטרון, נתקלתי לראשונה בדפוסי העל של יחסים אפשריים בין בני אדם וביניהם בלט דפוס ה'עבד-אדון' על תרגילי הדרמה האכזריים שבאמצעותם תרגלנו את הדפוס הזה. אם נתבונן בו לעומקו – נראה כי רבים ממערכות היחסים המוכרות לנו סובבות סביב עניין המרות. ניתן למצוא מאפיינים דומים בין דפוס 'עבד-אדון' ליחסי הורים – ילדים, עובד – מעביד, פקוד – מפקד ומורים – תלמידים. ניתן גם לומר כי כל יחסים בין שני בני אדם הנמשכים זמן ממושך דיו עשויים ללבוש – או שמא לפשוט –  בסופו של דבר, את  צורת אותו הדפוס: 'עבד ואדונו'.

הדברים הללו מתחדדים לנוכח הקריאה בשיר מספר ארבע-עשרה של האודיסאה המספר אודות המפגש בין אודיסאוס (בתחפושת) לעבדו, 'נאמן ביתו', אומאיוס. במקורותינו אין פסוק מפורש המשתמש בביטוי 'נאמן ביתו'. צירוף זה, במילים דומות, מופיע בדברי הקב"ה לאהרון ומרים בפרשת המצורעת אודות משה שם מעיד האל – האדון אודות עבדו – משה: "בכל ביתי נאמן הוא". (במדבר י"ב 7). מפסוק זה צמח, כאמור, הביטוי: "נאמן ביתו", המופיע בפיוט 'יגדל אלוהים חי' ואותו אימץ אלי ישי כמוטו במערכת הבחירות האחרונה בבואו לתאר את נאמנותו למרן עובדיה יוסף ז"ל. בשיר מספר ארבע-עשרה של האודיסאה ביטוי זה מתאר נאמנה את דמותו של העבד אומאיוס – רועה החזירים, מי שזכה לכינוי "הרועה האלוהי" כנראה – בזכות הנאמנות המופלגת אותה הוא מפגין לאדונו, 'הספן האלוהי' שאבד במרחקים.

אודיסאוס, שבסוף השיר הקודם הוטל אל חופה של איתאקה, במצוותה ובעזרתה של האלה אתנה עטה על עצמו תחפושת של אדם זקן. "כך אתנה אמרה ובשרביט אז נגעה בו / צמקה את העור הנאה על גופו הגמיש / את שערו הבהיר סילקה מראשו, וכסתה  את / כל אבריו בגלד עורו של זקן כמתושלח". מלבד הבחירה הלא מוצלחת, במקרה זה, של שבתאי המתרגם ב'מתושלח' – שיאן הישישים התנכ"י ובביטוי האנאכרוניסטי לכשעצמו – כשם תואר לתיאור דמותו המחופשת של אודיסאוס, אפשר לשים לב לעובדה כי בשיר זה מאצילה האלה, לראשונה באודיסאה, את אחת מתכונותיה המרכזיות לבן חסותה – הלא היא היכולת להתחפש. במהלך האודיסאה אתנה לא חדלה להחליף זהויות ותחפושות, מדלגת בין המגדרים ומקפצת בין הגילאים במהירות. כאשר חילופי הזהויות הללו מגיעים תמיד מתוך שירות למטרות פרקטיות נקודתיות במסעו הארוך של אודיסאוס חזרה לביתו. אלא שנדמה שאתנה איננה פועלת אך ורק על מנת לשרת את צרכיו של אודיסאוס בן התמותה אלא יש במעשיה גם מידה לא מבוטלת של שעשוע מאופיים הצפוי מראש של בני האנוש, זאת, בניגוד גמור למשל, לדמותו חמורת הסבר של קריסטוף, הבמאי חבוש הקסקט בסרט: "המופע של טרומן" שגם הוא מתמרן את גיבור סיפורו במסע שהוא עורך לעבר האמת.

אם נחזור לדמותו של אומאיוס, הרי ששיר מספר ארבע עשרה, בניגוד לשירים שקדמו לו, מספק לנו ביקור ביוון הכפרית, העממית. זו שמתגוררת  במערות וחיה בצלן של משפחות האצולה. אואמיוס עצמו מתואר בשיר כדמות שעיקר מעייניה נתונים לאדון האובד. יחד עם זאת, הוא ממלא אחר כל מצוות הכנסת האורחים של העת העתיקה, מגן על האורח הלא קרוא שנקלע אליו בטעות כביכול, מאכיל ומשקה אותו במיטב המזון המצוי בידו, מגולל את סיפור חייו ומצוקותיו בהרחבה וחוקר אותו, בנימוס ובעדינות, אודות תלאותיו.

האירוניה המתקיימת בשיר כתוצאה מפער ידיעת הקורא את זהותו האמתית של אודיסאוס שבתחפושת לאי הידיעה של אומאיוס המארח עומדת, לכאורה, בניגוד לחיבה לה זוכה דמותו העממית של אומאיוס מצידם של כותבי האודיסאה. הפגנת החיבה מופיעה בהחלטה הסגנונית יוצאת הדופן בפנייה, בגוף שני, לאומאיוס לתיאור מעשיו וציטוט אמירותיו: "ואז, הרועה האומאיוס, השבת לו ואמרת. . . ." (שורה 55). הניגוד המתקיים בין האירוניה לגוף השני יוצר בסופו של דבר תחושת אפוטרופסיות כלפי דמותו של אומאיוס. בנוסף, בדבריו של אומאיוס  "האלים הברוכים אינם אוהבים עושי רשע / צדק הם מכבדים . . . " (שורות 84 – 88)   ניתן לראות כיצד הרועה הפשוט מתפקד ממש כמקהלה בטרגדיה היוונית בשיריה (הסטסימונים) כאשר הידע אותו מציג הרועה הפשוט מייצג את האמונות וההשקפות הרווחות בעם.

אחת מתכונותיו המרכזיות של אומאיוס היא החריצות. (תכונה שהלכה לאיבוד לעם היווני ע"פ ההאשמות של מנהיגי גוש היורו). באמצעות שיר זה ניתן לעמוד שוב על ענייני הרכוש והנכסים שהתקיימו במאה השמינית לפני הספירה. כך, מופיע תיאור יוצא מהכלל של המכלאה הענקית שבנה העבד בעשר אצבעותיו לעדריו של אדונו. קריאת התיאור כל כך חיה ונושמת וניתן לדמות ממש את הדיר המרופש מחד אך בנוי לתלפיות מאידך. לדידי – המילה "דיר", אולי בשל היותה כל כך צנועה, קצרה וחד-הברתית, מעלה בדמיון דיר קטן עם כעשרים כבשים או עיזים פועות בו. אלא שבמקרה של אומיוס, ובכדי להרבות את שבחו ועוצמתו של אודיסאוס, מתארת האודיסאה מכלאה ענקית שיכלה להחזיק שש מאות חזירים לפחות אך בפועל החזיקה שלוש מאות ושישים ראש.

אומאיוס בדבריו חוזר ומתאר את נצלנותם וערלות ליבם של מחזריה של פנלופי, האוכלים וסובאים על חשבון המארחת חסרת האונים שלהם. תיאור זה מעלה את התהייה האם ברתולד ברכט, כאשר כתב את מחזהו: "הנפש הטובה מסצ'ואן", הושפע מתיאור מחזריה של אשת אודיסאוס. הרי גם באודיסאה וגם ב'נפש הטובה' מופיעים המחזרים / קרובי המשפחה והשכנים כעלוקות, טפילים, המוצצים את לשד המארחים שלהם, בין אם הם חזיריו של אודיסאוס ובין אם מדובר בחנות הטבק של יצאנית הכפר, שן טה.

לאחר מכן, במהלך השיר, מספר אודיסאוס לאומאיוס סיפור כיסוי לפרשת נדודיו הארוכים עד כה. ומה עניין שמיטה ל. . . אודיסאה ? בסיפור הכיסוי המומצא של אודיסאוס הוא נקלע למצרים הרחוקה ויושב בה שבע שנים: "שבע שנים ישבתי איפה במקום וצברתי / הרבה רכוש, כי בעין יפה המצרים העניקו. . . " . (שורה 285)  אודיסאוס, כמו יעקב, יושב שבע שנים במצרים ובשביעית הוא "יוצא לחופשי".

רק בתום הארוחה שהעניק לאורח הלא קרוא ולאחר שסיפר אומאיוס לאורחו את קורותיו, הוא שואל, בעדינות – אודותיו. סיפור הכיסוי של אודיסאוס ארוך ומפותל. הסיפור בונה ביוגרפיה של איש צבא חובב הרפתקאות – לא איש אוהלים. הוא מספר על מסעות בים, על השתתפותו במלחמת טרויה, על מסע למצריים ושהות של כמה שנים בארץ הפירמידות, על נדודים לפיניקיה היא צור, ועל הימלטותו של אודיסאוס בעור שיניו מהתספורטים. ניתן למצוא הקשרים הפוכים לעלילותיו האמתיות של אודיסאוס בסיפור הכיסוי אולם פרט אחד מזדקר החוצה מכול המעשייה – בכל הדיאלוג של שני הגברים הללו אודיסאוס לא מציג את עצמו אפילו פעם אחת בשם בדוי כחלק מסיפור הכיסוי. אודיסאוס לא מציג ואומאיוס לא שואל ועניין זה מעורר סימני שאלה.

בסוף הסיפור מבטיח אודיסאוס לאומאיוס כי הוא – אודיסאוס – עדיין בין החיים ובתוך שנה גם יחזור לפקוד את ביתו. הבטחה זו נדחית בשתי ידיים על ידי אומאיוס ומדחייה זו ובכלל, מהשיח בין השניים עולה העובדה עד כמה מוגבלת הייתה הידיעה של האנשים הללו, היוונים הקדמונים, אודות מה שקורה מחוץ לתחום המושב שלהם. עד כמה היו תלויים בשמועות שהפיצו עוברי אורח. לעומת היום בו ניתן ל'אכן' (פועל חדש) את מקומו של כל אדם בתוך דקות ספורות רק לפי העקבות הדיגיטליים שהוא מותיר מאחוריו אי הידיעה הזו היא בלתי מושגת עבורנו. כמענה לשאלתו של אומאיוס לגבי היעד אליו חותר להגיע אודיסאוס הוא מציין את האי "דוליכון" (שורה 97), אי הסמוך לאיתקה, כמשאת נפשו. צד נוסף באופיו האנושי של האדם מתגלה כאן: עדיף שקר המיוסד על חצאי אמיתות מאשר שקר גמור.

היום נוטה לערוב בשיר מספר ארבע עשרה. עדרי החזירים חוזרים לדיר הגדול עם הרועים שלהם ממש כפי שעדרי הרועים אצל לורקה (במחזה 'ירמה') חוזרים עם ערב מהמרעה. ושוב – בפעם השנייה באותו יום – שוחט אומאיוס לכבוד האורח חזיר מפוטם. נדמה כי אכילת הבשר היתרה באודיסאה עבור היוונים הקדמונים משולה לצילום סרטים ופרסומות בדירות פאר בלוויית משתים המתארים שפע של אוכל – עניין לענות בו לציבור העשירונים התחתונים, אלו שמקוששים את האוכל שלהם בדי עמל ורבים מהם ניזונים מלחם צר ומים לחץ.

הלילה שמגיע מביא אתו רוח סערה וגשם עז. אודיסאוס, הלבוש בלויים בלבד כפי שהעטתה עליו התחפושת של אתנה, מספר, בדרכו הערמומית, סיפור ממלחמת טרויה בכדי לרמוז למארחו אומאיוס על כך שקר לו. בסיפור מגולל אודיסאוס לילה דומה בו שכבו הלוחמים במארב סביב טרויה וכיצד שכח להביא את מעילו וכמעט קפא למוות . בסיפורו של אודיסאוס המחופש הוא אומר כי פנה לאודיסאוס ששכב לצדו במארב ואמר לו כי לא יוציא את הלילה בשל הקור ממנו הוא סובל וכי אודיסאוס הבדיוני פתר את הבעיה בהטלת משימה על אחד הלוחמים לרוץ ולבקש תגבורת מאגממנון היושב על החוף. מה שמעניין בסיפור הוא ראשית, ההקדמה: אודיסאוס תולה את עצם הבקשה שלו למעיל נוסף מאואמיוס ב. . .יין. וכך הוא אומר: "היין, זה שמטריף וגורם אף לבר-דעת לפצוח / בזמר, לקום ולרקוד, לצחוק ללא טעם / או שבפיו שם מילה שמוטב היה לא להשמיע". (שורות 463-565) כלומר – אודיסאוס, והיוונים המדברים מגרונו,  מדבר כאן בגנות השכרות. זאת, בניגוד לפעמים המרובות המופיעות באודיסאה בהן מתוארת שתיית יין כחלק מהסעודה. יין מתוק מהול שנלווה לאכילת בשר. שנית: אודיסאוס ממשיך להאדיר את שמו שלו כפיקח ומספר על הפתרון לבעיית המעיל שמצא אותו אודיסאוס בדיוני שבסיפור אלא שכתוצאה מהפתרון במשל נמצא גם הפתרון בנמשל – ואואמיוס מספק לאודיסאוס את המעיל החסר. ואחרון חביב. .. . . כדאי לשים לב לדבריו של אומאיוס: ". . . לכן לא יחסר לך בגד . . . . אך בבוקר שוב תתהדר בבלואיך / אין לנו כאן מלאי כותנות וגלימות ממנו / אפשר להחליף וללבוש, לכל איש יש רק אחת". (שורות 520 – 515) כלומר – ארון הבגדים של רועה החזירים היווני הוא דל מאוד. יש לו מערכת לבוש אחת. ערכם הגבוה של הבגדים ניתן ללימוד גם ממעמדם של ה'חליפות בגדים' שבתנ"ך. כך, שמשון החד את חידת ה'עז והמתוק' מציע, כפרס להתמודדות, את המספר האסטרונומי של  שלושים חליפות בגדים. (ובמאמר מוסגר נתהה – מה היה עושה שמשון עצמו עם שלושים חליפות בגדים לו זכה בהתערבות ?) או בסיפור גיחזי המוציא בגניבה מנעמן המצורע עשר חליפות בגדים.

סופו של שיר ארבע עשרה ממשיך להאדיר את מסירותו של העבד כלפי אדונו. אומאיוס, לא יכול לישון בשקט בליל הזלעפות והוא מצטייד בחרב מושחזת וגלימה עבה ויוצא להגן על חזיריו של אדונו מפני "אדם וכלב". נשאלת השאלה: אילו כלבים עשויים היו לתקוף את חזיריו של אומאיוס והתשובה כנראה היא סוג של כלבי פרא לא מבויתים כאותם כלבים שתקפו את אודיסאוס הקשיש בתחפושת בתחילתו של השיר.

ניתן לקנח את הדיון בשיר זה בציטטה יפה המעידה על תכנו: "ממראה הקש תזהה את טיב החיטה" (שורה 215) או בתרגומו של טשרניחובסקי: "כשאתה מסתכל בשיבולת – הן תבין מה הייתה לפנים". אם נמשיל את אומאיוס לקש ואת אודיסאוס לחיטה נוכל לעמוד על החיבה היתרה בה מוצגת דמותו של הרועה האלוהי.

© כל הזכויות שמורות ליהונדב פרלמן