בננות - בלוגים / / הגבול הדק בין פיקחות לעורמה
יהונדב פרלמן
  • יהונדב פרלמן

    משורר ואיש תיאטרון.  יליד קבוצת יבנה 1960 תנועת הקיבוץ הדתי בוגר לימודי משחק בבית צבי תואר ראשון  בתיאטרון עיוני באוניברסיטה וגם תואר שני מורה לתיאטרון  לפרנסתי.   ספרי: * אלישבע כובשת את שער ברנדנבורג, עמדה, 1996. שירים. * טנגו עם זקף קטן, סצנה/עמדה, עורכת: תרזה בירון, 1999, שירים. * ריקוד השמיניות, ספריית הפועלים, מאיירת: הלה חבקין, עורכת: מירה מאיר, 2004  ספר לילדים. * על פי הדיבור, כרמל, עורך: רן יגיל, שירים 2007.

הגבול הדק בין פיקחות לעורמה

שיר שלושה עשר: אודיסאוס חוזר לאיתקה – הגבול הדק בין פיקחות לערמה: 

 

לזכרו של חמי, ישעיהו קופלמן (קופי) ז"ל הנדיב, הישר ואציל הנפש

עבורי, כקורא נבער – מי שתרבות יוון העתיקה (שלא לדבר על שפתה) איננה נהירה לו – כוחה של האודיסאה אינו מצוי דווקא בסיפור ההרפתקאות המזהיר או בעולם התרבותי העשיר של המיתולוגיה אלא במקומות בהם אני חש שכותביו של האפוס מטילים, ממרחקי מרחקים (המאה השמינית לפני הספירה כנראה) חבל ובקצהו צלצל, והצלצל נתפס בלויתן הספינה השטה של ימינו, ועליו מטפסים אותם יוונים קדמונים שחיו במערות והאמינו במפלצות דוגמת סקעילה וכריבדס משיר מספר שניים עשר, אלו שלא ידעו את עגלגלות הגלובוס, שלא התוודעו למוראות חומרי הנפץ, אלה שמהפכת הדפוס תגיע למעלה מאלפיים שנה לאחר מותם. והנה, במפגש עימם, אני יכול למצוא כל כך הרבה מהמשותף. כך הרגשתי כאשר הגעתי לשורה מס' 15 בשיר השלושה עשר: 'אודיסאוס חוזר לאיתקה': "כי קשה ליחיד בחינם לגלות נדיבות לב" אומר אלקיאנוס, מלך הפיאקים כאשר הוא מעודד את אנשיו להרעיף מתנות על אודיסאוס בטרם יעלה על הספינה חזרה לביתו.

כמה קרוב הדבר וכמה דומה לתהליך מימון ההמונים אותו אנחנו מכירים היום. הרובריקה ההיא בה ניתן למצוא את סכום הכסף שנאסף, את לו"ז ההתרמה ובעיקר – את מספרם של התורמים – מצוי כולו בשורה מס' 15 בשיר השלושה עשר באודיסאה.

ומעניין זה אמשוך חוט דקיק לביטוי: "מילים מכונפות" החוזר שוב ושוב בתרגומו של שבתאי והפעם, בדברי הפרידה של אודיסאוס למלכת הפיאקים. משמעותו של צימוד זה איננו מחוורת לי. מהן אותן "מילים מכונפות" ? מילים בעלות כנפיים ? מילים הנסתרות בצלן של כנפיים ? מילים הבאות לפייס את שומעיהם ?

תרגומו של טשרניחובסקי מציע: "אמרות כנף". ועל ביטוי זה אומר מילון אב"ש – 'מילים המהלכות בארץ'. משמעות זו מתיישבת יפה גם עם המשפט בפיסקת הפתיחה של רשימה זו, שקולו הולך לא רק מקצה אחד של הארץ לקצה השני אלא גם, כאמור, מימים רחוקים מאוד ועד ימינו אלו ממש. אלא שבהמשך הקריאה – אפשר להיווכח כי בניגוד ל'כנפיים' שהוצמדו להם, דברי הברכה והפרידה של אודיסאוס לארטה, מלכת הפיאקים סובלים מיבשושיות טקסית, איחולי אושר לבעלה וצאצאיה וכיוצא בזה. . . .

וכאילו להמשיך ולתאר צדדים של חולשה בספן האלוהי, מוסיפה האודיסאה ומרחיבה בתיאור הפמליה המלווה אותו לאניתו, משכיבה אותו על "מרבד וסדין רך" בירכתיים ומשלחת אותו לשנת לילה בדיוק כאשר יוצאת האנייה להפלגתה. האם אין משהו מוזר בעובדה שדווקא הקברניט המהולל מניח להשכיב אותו לישון, כעולל קטן, בדיוק כאשר הספינה יוצאת מהנמל לים הפתוח ?

השיר כולו עוסק בשלושה עניינים:

  • תיאור יציאתו של אודיסאוס, באניית הפיאקים, חזרה לאיתקה.
  • חזרתם של הפיאקים לארצם, תגובתו הזועפת של פוסידון והדיאלוג שמנהל פוסידון עם זיאוס.
  • כמחצית משורות השיר מוקדשות למפגש של אודיסאוס עם פטרוניתו – האלה אתנה (שורות: 230 -440).

באותו מפגש לובשת הפטרונית כמה וכמה צורות. אחת מהן – של "אישה נאה וגבוהה, המפליאה במלאכות יד". תיאור זה מעלה את השאלה: האם האלה שבתחפושת סרגה / רקמה /ארגה בזמן הדין ודברים עם אודיסאוס או שהומרוס מכוון כאן לתפיסה פאטריארכלית של דמות האישה האידאלית – 'גם יפה וגם אופה' ? כך או כך, בתחפושת האישה 'הנאה והגבוהה' אומרת אתנה לאודיסאוס את המילים הבאות:  (שורות 290-295)

"רק מחוכם ושנון הוא זה שאותך ינצח / במיני תחבולות, ואפילו זה אל שתפגוש בו / איש עיקש, מתחכם צמא עורמה, גם כאן / בארצך, לא תחדל לרמות ולתעתע / בסיפורים שהם כשרונך הטבוע באופי"

על השורה האחרונה מעיר אהרון שבתאי המתרגם: "בעולם ההומרי יש לערמה ערך אתי". והרי, הדברים נאמרים במפורש: "גם כאן בארצך, לא תחדל לרמות ולתעתע". כלומר, השקר עצמו, התחמנות, הנכלוליות והנוכלות זוכים לציון לשבח בתרבות היוונית הקדומה.

ושוב אני חוזר למשל החבל עם הצלצל בקצהו ושואל: ומה בתרבותנו ? האם גם אנחנו מקדשים את העורמה ? תורתנו הקדושה מצווה עלינו: "מדבר שקר תרחק" – אבל בינינו לבין עצמו אנחנו הרי מלאי הערכה למי ש'יודע להסתדר'. או במילים אחרות:  מהו הגבול הדק שבין פיקחות לעורמה ? ומהו הגבול בין ערמה לעברה על חוקים אתיים שבין אדם לחברו ?

© כל הזכויות שמורות ליהונדב פרלמן