יהונדב פרלמן משורר ואיש תיאטרון
גרר ועילוי
עדנה גורני. הוצאת עולם חדש תשע"ה
שמו של הספר ,"גרר ועילוי", מופיע פעמיים בשניים משיריו. הראשון: אחד השירים המרכזיים מבחינה תמאטית בספר: "מעוף" . והשני, בשיר החותם את הספר – שם הוא מופיע כחלק מאינוונטר ידע של עדנה בתור אורניתולוגית וכמבוא לנושא הארס פואטי של אותו שיר: 'השירה' עצמה.
בהקדמה לספרו: "ארוס וציווליזציה" שואל הרברט מרכוזה: "האם אי אפשר לפשר בסכסוך בין עקרון ההנאה (החייתי – הבראשיתי של האדם) ועיקרון המציאות (של החברה, של הסדר) ? עד כדי כך שיש הכרח בשינויו הדכאני של המבנה הייצרי של האדם ? או אולי יש מקום לגרסת צוויליזציה לא-דכאנית, המבוססת על ניסיון הוויה שונה ביסודו, יחס שונה ביסודו בין אדם לטבע, ויחסים קיומיים שונים ביסודם".
מרכוזה אומר זאת ביחס לתפיסה הפרוידיאנית הגורסת כי "תולדות האדם היא תולדות דיכויו". דהיינו: התרבות האנושית כובלת לא רק את הקיום החברתי של האדם אלא גם חלקים מהקיום הביולוגי – ולתפיסתה של התרבות האנושית: אותה כבילה היא התנאי לקידמה. מנקודת מבט זו אני בוחר להתבונן על המשל שעושה גורני עם שני הכוחות המנוגדים הללו מעולם האווירונאוטיקה: "הגרר והעילוי".
מעוף
ככל התינוקות נולדתי מומחית לאנטורפיה – / הגחתי מבטן אמי, ינקתי, פלטתי, וינפתי חיתולים / צרחתי – אנדרלמוסיה גדלה והולכת.
בשלב הבא אולפתי לסדר וניקיון. מיטה מסודרת. / חדר מסודר. מחברת מסודרת. כתיבה תמה. / סדר יום. ראשון ראשון . אחרון אחרון. עמלם ולחם / חוקם של הורים ומורים.
אני צועדת במשעול הכבוש בצעד מדוד – / כותרת, תקציר, הקדמה / דוברת דבר דבור על אופניו. / מניחה דברים במקומם כדי שאמצא אותם, / לא מוצאת דבר להיאחז בו במרחק ביני לבין עצמי / מכבירה מילים, חופרת אל השורשים / באוזניי שמלאו עפר / שומעת שקיקה בגוף קטן / רואה בהבזק כנפיים שחורות / מעוף / שהוא יותר משיקול הכוחות של גרר ועילוי.
בחלקו הראשון של השיר מתארת המחברת את תהליך החברות והריסון שעברה מהרגע שנולדה כחיית אדם קטנה ללא מודעות ועד הצעידה ב"משעול הכבוש בצעד מדוד".חלקו השני מתנקז כולו אל אותה כמיהה לשחרור מהכבלים שמניחה עליה החברה האנושית, אל אותו "הבזק של כנפיים שחורות" שיוביל אותה ל'מעוף שהוא יותר משקול הכוחות של גרר ועילוי', כלומר, המעוף הראשוני, הבראשיתי, שאיננו ניתן לכימות ומדידה, שאיננו כבול לחוקים כלשהם, אפילו לחוקי הטבע מלבד להתרוננות התמציתית שלו עצמו. השיר מבטא בבהירות חסרת רחמים את המתח שבין שני הכוחות המצוי בכותרת הספר.
מטאפרת הגרר והעילוי נוגעת גם במגוון רחב מאוד של ערכים, מצבים, תפקידים ודמויות בשירי הספר ובכולם נקרעת המחברת בין שני כוחות מנוגדים הפועלים על האדם בחייו. מלבד הארוס והציוויליזציה, אותם הזכרנו כבר בפתיח, אפשר למנות את הילדות כנגד הבגרות, הגשמי והיצרי לעומת הרוחני, הסדר לעומת הכאוס, הנצלנות הקפיטליסטית לעומת ערכי סביבה והומניזם, שאלות של מגדר: גברים לעומת נשים, הציונות לעומת פלסטין, האדם הבודד מול משפחתו, האהבה לעומת שברון הלב והחיים כנגד הזקנה והמוות
בשיר, "כשמפלס השינה שלי יורד", מגוללת גורני בקדחתנות מחשבות שרצות באישון לילה במוחה על כול הדברים הבלתי גמורים שעליה לעשות בשעות היום:
"מחברת מכתב / שמוקיע אכילת בשר, מנשר שתומך בסרבני גיוס / הרצאה נגד עוקרי עצים ומזהמי מים / צידי ציפורים ודגיגי כרישים. כותבת מכתבי אהדה / משגרת גלויות אהבה ואגרו תוכחה. . ."
מהשירים עולה דמות של בת אדם מעורבת עד היסוד בהוויה הפוליטית, החברתית, במציאות היומיום, מי שאיננה מאותם שחקני כורסא המטיפים לשינוי אלא כמו אותו וויצק במחזהו של ביכנר, "רצה כמו תער פתוח בעולם – אפשר להיחתך ממנה".
מהצד השני: יש בה את היכולת לפתח מרחק מהפעילות שלה גופא ולהתבונן בעצמה, בדמויות המקיפות אותה ולשאוב השראה מעולם הטבע העשיר אותו היא מכירה גם מהצד המדעי. כלומר, להתבונן בעצמה – בעדויות הנותרות מאותה פעילות קדחתנית כעל "השבילים המבריקים, הריקים כשיטוטי לילה של חשופית", כפי שהיא חותמת את אותו שיר.
ואם בעולם הטבע עסקינן הרי שגורני כתבה את הדוקטורט שלה בחקר ההבדלים בין שירת הנקבות לזכרים במין הציפור הקרוי: : Brown – Headed Cowbirds. ובתרגום לעברית: "ציפורי פרות חומות ראש". (אפשר לשים לב שאפילו בשמה של מין הציפור מתקיים הניגוד בין כוח הגרר הפרתי לכוח העילוי הציפורי). החיבור לעולם הציפורים מופיע משותף לה ולבעלה חוקר הציפורים והצייר זאב לבינגר שכמה מציוריו הנהדרים מעטרים את הספר. ציפורים רבות מופיעות בשירי הספר: בז, ברווז, דיות, גוזל עורבים, עיט, זהבנים, פלמינגו, עורבני, חנקן אדום ראש, עקב, תנשמת, אנפה, קורמורן, עגורים, סנונית, יונים, עלויות, נץ, ג'קאנה ארוכת אצבעות, נשרים ומובן שעיסוק ממין זה מוביל להזדהות מוחלטת, גופנית ממש, עם מין העוף עד לכתיבת שיר המתאר את גופה הפיסי הופך לספק ציפור – ספק מפלצת: "עצמותי הקלות מתכלות / חללי אוויר נבעים בהן / גבישי פיגמנט מפריחים ניצני נוצות. . . . . צפרני מתקשות לטפרים / בהונותי לופתות ענפים בחשכה / ננעלות בגידים, שלא אפול בשנתי. . . ". (מתוך "הכנות לטיסה" עמ' 28)
לא רק לציפורים כרויים חושיה של המשוררת אלא גם לחיות כמו: גמלים, זברות, כרישים, חשופיות, דובים, עיזים, חיפושיות, לטאות, חזירים, חתולים, נחשים, זבובים ואפילו כנימת עלה . . . כל אלה הם חלק מהוויה מעוררת קנאה של היכרות אינטימית עם הטבע, המתורבת והלא מתורבת, ומתוך צניעות גדולה אשר איננה מוכנה להסכין עם הצו מפרשת בראשית הפוקד על האדם: "פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשה, ורדו בדגת הים ובעוף השמים ובכל חיה הרומשת על הארץ". ומתוך אותה צניעות בדיוק צומחת גם הפרסונה הפוליטית של גורני. הפרסונה שאיננה מוכנה להשלים עם כול מה שנתפס בעיניה כעוול הנעשה בעולמנו על ידי אותו אדם, גבר, יהודי, קפיטליסט, שאץ למלא את מצוות הבורא.
שער שלם, תחת הכותרת: "הכול נראה בסדר", מוקדש בספר לאותה מחאה ובכללה – הקילוף והסרת הטיוח של הנרטיב הציוני הראשוני – זה שכיסה והסתיר וניסה לקבור את קיומו של העם הפלסטינאי כאן בארץ ישראל שהיא גם פלסטין. תחת הכותרת: "זיכרון מקומי" מופיעים שבעה שירים המגלים את המציאות שהייתה כאן לפני 48. להלן שיר מס' שש מאותו מחזור:
בפסח לא ידענו לשאול ולא פתחו לנו / בל"ג בעומר הדלקנו מדורות בדרום גן הדסה / שהיה םרדס פורטליס של הכפר סומיל / ואז כבשו באספלט ושבצו מרצפות / בכיכר מלכי ישראל והציבו את בניין העירייה / קבר ומצבה. ילדים עדיין מכרו סברס מתוק / בגיגיות אלומניום מלאות קרח / מפשילים שפתיים קוצניות / חושפים את הכתום-המתוק הזה, כמו פצע
נוסעת צפונה, קדימה ואחורנית בזמן / אל מתחם הבאולינג הראשון בישראל / ליד השק"ם, אליו הגעתי בחיל ורעדה / על וספה כתומה, כשהתגנבתי מהתיכון / כדי לגלגל כדורים במסלול / גלגלי הוספה מחליקים על הכביש / עיני מרפרפות על הבתים שעל רכס הכורכר / זורמת בסאון נהר מכוניות מרווה בגזים רעילים / את המתגודדים, הסועדים והקונים / בבניינים, במזללות, בחנויות / עכשיו מימשה קבוצת חג'ג' אופציה במתחם – / בתיו האחרונים של הכפר סומיל / יעקרו כמו שיניים רקובות / מפיו הפעור של רחוב אבן גבירול / יפנו מקומם לתותבות מגדלים / ואת השם סומיל ישנו / לשם עברי טהור, חף מאיורניה – סמל.
בעקבות מחזור זה באותו השער נכנסו במרכבת זהב שורה של שירים שבכולם מסתתרת מחאה פוליטית, פמיניסטית, אקולוגית או חברתית ובכללם שירים בהם באה המחברת חשבון עם אוזלת ידה, שירים בהם היא מוצאת את עצמה כחלק מה"שיטה" כמו בשיר 'ערב בשמורת החולה" – כאשר, לאחר יום של ספירת של ציפורים ומילוי טפסי מעקב. היא אומרת: "בחשכה אני מסתלקת / משאירה להם (לציפורי האגם) מרחב / סוף סוף ללא כול פיקוח" או כמו בשיר "חורף בירושלים", כאשר, בשל הצורך להרצות על "העיוורון וערעור יחסי הכוח" היא מתעלמת ממכר ילדות ש"קוקטיל של קבלה והרואין שיכן אותו ברחוב".
לא אגע כאן בכל הנושאים המופיעים בספר. לא בחוויות ילדות רחוקות, חוויות של גילוי עולם, לא במה שמכונה: "בית אבא" ( וגורני לבטח הייתה אומרת: למה "בית אבא" ולא "בית אימא" ?) לא בשירי האהבה והתשוקה המכמירים את הלב, בחוויות והזיכרונות מההר הגבוה בסיני שם שירתה גורני כמדריכה בבית ספר שדה 'סנטה קתרינה' בתקופה – שלאור המצב הנוכחי באותו אזור – נראית כאילו התקיימה בעידן אחר. יחד עם זאת וגם כחלק מהגילוי הנאות: אני מכיר את עדנה גורני כחמש עשרה שנה. הייתי עד (בצמצום) לצמיחתה ככותבת. כמו כול דבר בחייה, את הדרך לעולם של כתיבת שירה (ועוד מעט סיפורת) עשתה מתוך תשוקה גדולה, בסקרנות וביסודיות. וכאן אני מגיע לשיר השני בספר בו מופיעה מטאפורת ה"גרר והעילוי" והפעם, ללא אדרת המטאפורה אלא כחוק טבע כפשוטו, השיר החותם אותו: "שתדבק בי".
שתי משוררות ואני – מומחית לאקולוגיה / הן דורשות עובדות, רוצות לשמוע / ממקור יודעת דבר על כוחות גרר ועילוי / פעפוע חומרים בתאים. פנימה והחוצה / ובעיקר על שירת הציפורים. שירה, שירה / אני מושכת אותן בלשונן / מסתופפת במחיצתן. שתדבק בי / משוררות, כמו אבעבועות רוח / מחככת גופי בגופן, שיגרד, שיכאב / מחליקה את לשוני אל תוך פי הגבורה / רוק ברוק בולעת, ממיסה את המילים / מבשלת אותן יפה יפה ואוכלת: / זהב, פחם, נוצות, זחלים, גלמים / שילשולים, פקעות ומנה גדושה של עפר / לועסת ניבים ולשונות, מוצצת לשד עצמות / לא מותירה דבר, תהום לתהום תקרב / אפלה באפלה נמזגת. צרחה ממקור / לא ידוע. צפור קטנה מטילה צל הולך וגדל / עושה תוכי כברי.
בשיר מבקשת הכותבת להסתופף באורן של שתי משוררות אחרות. "שתדבק בי משוררות" היא אומרת, כפי שרות דבקה בנעמי. ואני אומר לעדנה, עם הספר הנהדר, העמוק והמרגש: "דבקה בך המשוררות. ועוד איך".