יהונדב פרלמן משורר ואיש תיאטרון
שיר שניים עשר: על פרים בני אלמוות של אל השמש, על שירת סירנות ריקה מתוכן ועל אודיסאוס אחד הממלמל שורה של ביאליק
חכמינו קבעו את שעת תחילתו של היום ברגע בו ניתן להבחין "בין תכלת ללבן". שעה חמקמקה. היש מתעתע. שעת הדמדומים של הלילה. ובכל זאת, במעין צרימה לא מובנת, מייחס שיר מספר שניים עשר, בפתיחתו, כישרון של מחול לאלת השחר היא אאוס. הרוח מחוללת, גם האביב ורוחות החמסין אבל השחר ? מתגנב לעולם, לרגע אינו ולפתע הוא קיים.
מצודתה של אאוס פרושה על האי איאיה – משכנה של קרקה המכשפה וזו גם תחנתם הבאה של הספן האלוהי וחבר מרעיו. כאשר הם מגיעים שמה – מקיים אודיסאוס את טקס הקבורה לאלפינור, שהמפגש עם רוחו בשיר הקודם תפס מקום נכבד. מעניין לראות כי הומרוס שורף את הגופה של אלפינור בטקס הקבורה – שריפה הינדואיסטית כשרה למהדרין וכן, על ציון העפר של המת, תוקע אודיסאוס משוט בבחינת מצבת קבר. הפרעונים הקדמונים היו נקברים עם ציוני המלוכה, תכשיטים וחרפושיות, גלעדו של הספן היווני הוא המשוט בו חתר כל חייו.
מעניין להסתכל על מנגנון הפיתוי של קריקה שהפכה, לכאורה, לבת בריתם של אודיסאוס וחבריו. היא מגיעה עם אוכל, שוב אוכל – כמה קונות הנשים את הגברים עם אוכל – ומצליחה לשכנע את אודיסאוס וחבריו לאכול, לנוח ולצאת לדרך למחרת. לאחר שיאכלו החברים והשינה תיפול עליהם תשתרע המכשפה לצדו של אודיסאוס ותפתה אותו לספר לה את כול שעבר עליהם בשאול. ולאחר שהוא יסיים את דבריו תנבא המכשפה-הנביאה לאיש הים את שעתיד לקרות לו בדרך.
בנקודה זו נזכרתי בפרשנותה של נחמה ליבוביץ' לכמה מסיפורי בראשית, במשוואות המדקדקות בשינויי גרסאותיה של אשת פוטיפר לפרשת האונס שלא היה ולשתי הגרסאות לחלומותיו של פרעה ועוד ועוד. קריקה מכינה את אודיסאוס לשלושת המבחנים הגדולים הנצבים לפניו: המפגש עם הסירנות, מעבר דרך מצר של ים עם מפלצת בעלת שש ראשים מעליו ולבסוף – המפגש עם פריו של הליוס – אל השמש. בשני האינצידנטים הראשונים – תיאורה של קריקה עולה על תיאורו של המספר אודות המפגש האמתי המתרחש בדיעבד. רק סיפור המפגש עם פריו של הליוס מסופר בהרחבה יתרה על ידי המספר בניגוד לאזהרותיה המדודות של קריקה.
מתוך שלושת המבחנים הללו אני בוחר להתבונן כרגע בשניים: המפגש עם הסירנות ועם פריו של הליוס לא לפני שנעיף מבט לרגע בשני פרטים קטנטנים: הראשון: תיאורה של ציפור השלום, היונה, כנושאת אמברוסיה לאלים – כן כן – אותה ציפור מטונפת שוב נקשרת לדימויים גבוהים (שורה 63) והפרט השני הוא העדות שמעניקה לנו האודיסאה בדבר הימצאותם של כלבי הים (שורה 95) במצרים אותם עובר אודיסאוס בים האגאי. תארו לעצמכם שהיינו יכולים גם היום לחזות בחיה הנפלאה הזו, שכל כך נוגעת ללב לא רק לחופים מרוחקים של ארצות הצפון אלא גם כאן – בסביבתנו ממש. . . . .
השבוע קראנו הפרשת השבוע, פרשת 'בהר' אודות שנת היובל, שבע שנים כפול שבע ועוד אחת. גם עדריו של הליוס נמנים במספרים דומים: שבעה עדרי בקר וכבשים, חמישים ראש בכל עדר אלא שבניגוד למחזור השמיטה והיובל, המכיר בתופעה של מוות והתחדשות על עדריו של הליוס נאמר: "אין רביה ואין מוות בעדרים". אמירה מעניינת ביותר. מפני שלשם מה ביית האדם את הבקר והצאן ? בכדי לשתות את החלב, לעשות בגדים מהעור ולאכול את הבשר. ואילו הליוס, אל השמש, לא נזקק לאף אחד מהשימושים הלו בעדריו. ונשאלת השאלה: לשם מה הוא מחזיק אותם ? מה טובה הם מביאים לו ? האם כקורבנות לו עצמו ? ואם יקריב לעצמו קורבן מעדריו – כיצד לא יהיה בהם מוות ? והרי, אם אין רבייה אין חיים ? אם כך – האם עדריו של הליוס מקודשים ופריו בניו אלמוות ? אבל אם כך – כיצד זובחים אותם ספניו של אודיסאוס כאשר גובר עליהם הרעב ? ועוד – מעניינת הקינה, התחינה והאיום בדבריו של הליוס לזאוס לאחר שנודע לו על גניבת פריו. אל השמש אומר שהפרים משמחים אותו. דברים לא מנומקים, גחמתיים, סתם בעלות על רכוש, בעלות פלייבויות שכזו. וכאילו לא די בזה – הליוס מצרף איום לקובלנה המוזרה שהוא שוטח לפני זאוס: באם אודיסאוס ואנשיו לא יבואו על עונשם ירד הוא, הליוס, להדס ויאיר למתים. מה משמעותו של איום זה ? שהליוס יחזיר את המתים לתחיה ? שהליוס ינהיר למתים דבר מה שאינם יודעים בדיעבד ? השיר מותיר את העניין הזה סתום.
וכעת לשירת הסירנות. כבר קריקה מתרה ומזהירה את אודיסאוס לאטום את אוזניו לשירתן הפתיינית של רוחות הרפאים הנשיות, אלו שתרצנה למשוך אותו לתהום הנשייה. אלא שאם נביט בדברי השירה עצמם (שורות 183 – 191) נגלה כי הטקסט שלהם עלוב ביותר. אין בו התרוממות רוח, כולו לקוח מהאקטואליה הפוליטית של האודיסאה והפיתוי שטומנות הסירנות לאנשיו של אודיסאוס הנו עצם ידיעתן את המתרחש בחבלי הארץ מהם הגיע חבר הספנים הנודד. כלומר: מרכולתן האמתית היא ה'חדשות מהבית'. היום, בעידן הטכנולוגיה – הפיתוי הזה לא היה 'מחזיק מים'. הזו שירת הסירנות, סמל ודוגמא לאשה המפתה את הגבר, לאשה המתנה אהבים עם הגברים בשירתה. "אהוב אותי בכפות ידיך" שרה רותי נבון וכמה שנים קודם נטפו אצבעותיו של מאן דהוא מור עובר על כפות המנעול. אני חושב על כמה מהצמדים המפורסמים שאני מכיר בעניין זה: החל אוליב המתמרנת בשירת פאלצטו מחרידה בין שני הגברים של חייה: פופאי ופלוטו דרך לייזה מינלי ורוברט דה נירו ב'ניו יורק ניו יורק' וכלה באדית פיאף ושלל מאהביה שכתבו לה שירים והיכן הן ? והיכן הם ? והיכן שירת הסירנות המהוללה ?
בטרם נעסוק במבחן השני עליו דיברה קריקה – המעבר במצר הים תחת המערה של סקילה, נאמר משהו על שורות הסיום של שיר שניים עשר. שורות אלו מתארות באופן נפלא את האופן בו אודיסאוס ניצל שוב ממוות בזמן שכול צוותו טובע. הריחוף שלו על שרידי אנייתו: השדרית הקשורה ביתר לתורן, ההיאחזות בעץ התאנה במרומי הצוק וההמתנה לאותם שרידים שיעלו שוב במדויק מהים בכדי לרכב עליהם החוצה מהמערבולת. . .תשעה ימים נסחף אודיסאוס ברחבי הים ובעשירי הקיא אותו הים באוגיגיה האי של קליפסו.
וכאשר מגיע השיר הזה לסיומו סוגרת האודיסאה מאמר מוסגר נרחב ביותר שנמשך על פני שמונה שירים וכמה אלפי טורי שיר. בשיר הבא מחזיר הדובר את אודיסאוס לארמונו של אלקיאנוס מלך הפיאקים, אותו מלך שישוב במסיבת מרעיו ובאוזניו מגולל אודיסאוס את כול המסע המופלא שעבר עד כה.
וכעת לפרק הסיום של המסע שלנו בתוך שיר מספר שניים עשר של האודיסאה, פרק שיעסוק בהתנהגותו המוסרית של אודיסאוס כמנהיג.
בהנחיות של קריקה למעבר במיצר ליד המערה בה מתגוררת המפלצת סקילה, מכינה 'האלה הזוהרת' את הקברניט אודיסאוס לכך כי בזמן המעבר, לבטח תבחין המפלצת האיומה סקילה באנייתו ותשלח את ששת ראשיה לחטוף ששה ממלחיו וכי אם לא יאיץ את החתירה בים הגועש היא תספיק לחטוף שישייה נוספת וכן הלאה. אלא שאת כל זאת מספרת קריקה לאוזניו של אודיסאוס בלבד, בלילה, לאחר שמלחיו "נרדמו כולם". והוא איננו משתף את צוותו בצפוי להם לכשיעברו ליד מקום משכנה של סקילה. הוא גם איננו עושה זאת בנאום העידוד שהוא נושא באוזני חבריו. (שורות 208 – 221) הוא כבר יודע כי שישה מהצוות ימצאו את מותם בלועותיה של סקילה אבל לא אומר להם דבר. האם כך צריך להתנהג מפקד ?
לצד הזכות יש לומר כי אי הידיעה, במקרה הזה, חסכה אולי ממלחיו של אודיסאוס פיק רגליים – או נכון יותר, ידיים, הואיל והם היו עסוקים במלאכת החתירה – קודם למפגש עם המפלצת. לצד החובה כמובן את יתרון הידיעה המקודמת שישנה לקברניט בהתמודדות המשותפת מול סכנת המוות האורבת לכלל היושבים באנייה.
אולי לאור הדברים הללו ניתן לאתר סבטקסט של רגשות אשמה בדבריו של אודיסאוס לאחר שסקילה חוטפת את ששת המלחים עלובי הגורל: "זה בעיני המראה המכאיב ביותר שראיתי / מכל תלאותי שתרתי דרכים על המים" (שורות 256-257), אמירה מובהקת של אחוות לוחמים. ואם באחוות לוחמים אנו מדברים הרי שכאן המקום להזכיר את ספרו המרתק של יותם גדות: "הקרב על ההחלטה" (הוצ' מערכות משהב"ט). גדות, קצין בכיר בשריון, איש צבא ופילוסוף, כתב ספר מבריק הדן בסיטואציות האנושיות והמוסריות איתן צריך להתמודד מפקד בצבא. בפרק העוסק ב'אמונה ומוסר' הוא אומר:
"ריח אבק השרפה נושא עמו מחשבות על מוות. . . . .. לכל לוחם הדרך שלו להתמודד עם מחשבות אלו. דרכי האישית פותחה במלחמת לבנון. בכל פעם שאני מצוי בסכנה אני נזכר בשירו של ביאליק "אחרי מותי", ובשורה: "וצר, עוד מזמור אחד היה לו". ומשום מה, מסקנתי הפוכה, ואני שואב מכך עידוד . מסקנתי זו נובעת מאמונתי כי יש לי עוד מזמור, ויש לי עוד מה לעשות בעולם, ולכן אשאר חי. אני יודע כי אמונה זו – שיש לי עוד מזמור – היא הסיבה בגללה אני עדיין חי"
ייתכן ובמצר הגועש, בין רסיסי המים הניתזים, בראות אפס, כאשר בכל רגע עשויים להגיח ששת ראשיה של סקילה מהערפל ניצב לו הקברניט אודיסאוס באנייה וממלמל לעצמו את השורה בנוסח ביאליק: "עוד מזמור אחד יש לי". ואנו הרי יודעים כי לא מזמור אחד נותר לו אלא עוד שניים עשר עד שתגיע האודיסאה לקיצה וישכון שלום בארץ. . . . .