שאלון לימות הקיץ

 

מוזיקה אהובה: הרוק הכבד של פינק פלויד. לא יודעת אם זו אהבה או רק געגוע. אבל בעיני הם הגדולים מכולם בכל הזמנים. חדשניים עד היום הזה. מרטיטי לב ופופיק ומומחים לערבי אהבה ראשונים.

ספרות אהובה: יפה, קאנונית או חדשנית, אבל היא חייבת להיות מרתקת ומשובחת.

 

מקום אהוב: הייתי מוכנה לגור באי קאפרי, באנה קאפרי ליתר דיוק, ועוד יותר מדויק: בבית של אכסל מונטה שנמצא ממש על הפסגה. ולא תראו אותי יותר ביתר חלקי העולם.

 

אוכל אהוב: כל דבר שעשוי משוקולד: גלידות, מילשקיים, משקאות (אוי, "וויט ראשן" אהוב שלי), עוגות, עוגיות, מוסים, והמון המון שוקולד מכל סוג שהוא. אפילו סוכריות שוקולד מ"עולם הממתקים", חחחח.

 

משקה אהוב: לעולם ועד שוקו. שוקו שוקו שוקו: קר, חם, עם קצפת, בלי קצפת, כדורי גלידה, מה שאתם רוצים. אבל רק שוקו איכותי. לעומתו, אפילו הקפה הכי טעים בעולם מחוויר בעיני.

 

שחקן אהוב: רייף פיינס, מאז שראיתי אותו ב"חידון האשליות"  ונדהמתי מהיכולות שלו.

 

שחקנית אהובה: סוזן סרנדון, מאז "ילדה יפה" של לואי מאל ועד היום. בובה של אישה ושחקנית.

 

האישה הכי יפה בעולם: בריג"יט בארדו, מאז שנות החמישים. אין לה תחליף בעיני. הכי אישה-אישה בכל העולם כולו, בכל הזמנים.

 

הגבר הכי יפה בעולם: אלן דלון, והכי הכי כשהיה בן ארבעים, למות ממנו. (נו, וגם איך לא, רייף פיינס, אבל לפני עשור, לא היום. תראו פעם את "אנקת גבהים" איתו, בנות, תתעלפו).

 

בגד שלעולם לא אלבש: כריות לכתפיים. לבשתי את האסון הזה בשנות השמונים. לא עוד! אם זה חוזר, על גופתי ילבישו אותי בזה. אני מביטה מתמונות שלי מאז, ובא לי למות מהגועל. מי המציא את הדבר הזה???

 

תסרוקת שלעולם לא תראו אותי בה: חלק. פעם, בגיל 19, החלטתי להחליק, ונראיתי עם הקארה החלק כמו מיס פיגי. מאז אני שומרת אמונים לתלתלים.

 

רהיט שלעולם לא אכניס אלי הביתה: כל מיני רהיטי עץ סקנדינביים יבשים, ריהוט מרוקאי והודי, כל השמונצעס האתניים האלה, לא אוהבת את זה.

 

טיפוס שלעולם לא אכניס אלי הביתה: ברברנים בלתי נלאים; כאלה שמסתכלים עלייך מלמעלה למטה ומעבירים ויש מגעיל; דודות ודודים למיניהן – לא סובלת הטפות מוסר ושיחות יכנעיות.

 

אוכל שלא אכניס לפה שלי: חשבתי הרבה כדי לגלות אם יש דבר כזה. אז חוץ מחיות שאני מנסה להיגמל מהם, אני בטוח לא אכניס לפה שלי כל מיני שרצים ימיים מגעילים ורכיכות למיניהן. ניסיתי פעם-פעמיים ונגמלתי לנצח. גם תיקנים שחביבים על אנשי המזרח הרחוק, לא אצלי בפה, בבקשה.

 

מוזיקה שלא תיכנס אלי הביתה: מזרחית. סורי, לא גזענות. זה פשוט רע בעיני. ניסיתי, לא נתפסתי.

 

ספרות שלעולם לא אקרא: מתח, רומנטיקה, אירוטיקה בכריכה רכה (אם עוד יש דבר כזה), ביוגרפיות של מצביאים, מדריכי גננות, אלבומים צבאיים.

 

סרטים שלעולם לא אצפה בהם: בסרטים טעמי הרבה פחות אנין. אני צופה כמעט בכל. זאת האמת. כשאני עייפה ואין לי כוח לכלום, אני מסוגלת להירגע מול סרט של הולמרק. בחיי. דרמות סכריניות של דניאל סטיל יכולות להרגיע אותי באטרף חמור.

 

תוכנית טלוויזיה שלעולם לא אצפה בה: ריאליטי, או כמו שחברתי נולי קוראת להן: ריעליטי.

 

מקום שלא אסע אליו: לא אחזור שוב להודו. וגם לא נראה לי שיבוא לי אי פעם לנסוע לאפריקה. לא יודעת למה, משהו בצחיחות הזו מרתיע אותי. אוהבת כחול של ים וירוק בעיניים – קיטש של טבע עד הסוף. גם את סיני הצחיחה אני לא אוהבת.

 

 

                                                 * * * 

 

 

ומעבירה הלאה את השאלון ל: טובה גרטנר, איציק אביב (לפני שאתה נוסע לגרוזיה ומביא משם תמונות של משופמות), רונן א. קידר, איריס קובליו, חנה טואג.

 

תעבירו הלאה לחמישה בלוגרים אחרים, אפשר גם בבלוגיות אחרות. אולי המשחק  יופץ בכל הבלוגיות. ותמציאו שאלות נוספות, אם בא לכם.