לתותי, במקום מצבה

היא לא היתה שלי אלא של קרן אחייניתי, אבל אהבתי אותה כבת. 

ועכשיו היא קבורה בגינה ליד הבית של אחי.

אחייניתי קיבלה אותה במתנה אחרי הצבא. היא היתה מדוכאת, ואמה רצתה לעודד אותה, אז קנתה לה את הנפש הנהדרת הזו.

היא חיה עשר שנים, תותי, זה לא הרבה לחתול. היום, חתולים חיים עד גיל עשרים ויותר. חתולי בית כמובן. שמפנקים אותם ומגדלים אותם על צמר גפן.

אבל תותי שלנו הפסיקה לאכול לפני כמה חודשים, ונעשתה עור ועצמות. ואז גילו לה גידול סרטני בלבלב ועוד גרורות בריאות. סופני לחלוטין. בלי אפשרות לרפא.

שלשום הרדימו אותה. בכאב ענקי. אנחנו עצובים כי היא היתה משוש חיים של כמה אנשים. בזכותה, אחי וגיסתי שונאי החתולים, נעשו אוהבי חתולים משובעים.

אומרים על חתולים שם שגרירי אהבה. תותי בטוח שהיתה כזו.