רך יילוד

כה אפור וזעיר ורך ומשיי, כה פרוותי ופלומתי, שולח את לשונו הזעירה שגודלה חצי סנטימטר, מתוך פיו הקטנטן, משמיע קולות יניקה באוויר, מסכן קטן, מחפש פטמה זעירה של אימא, אבל אין לו, אז הוא מתחפר בחזי או תוקע אפו השחור לתוך השמיכה.

ואני מתמוגגת כמו אימא טרייה, וקצת בוכה על כי נותק כך מאימו, והנה אני, גם אני, יש לי יד בדבר, אני שבי נשבעתי שלעולם לא אקנה חתול, בעיקר כי מתועב עלי המסחר הציני בבעלי חיים.

אבל התאהבתי. על המקום. אהבה ממבט ראשון. לא יכולתי להשאיר אותו בחנות וללכת. לא יכולתי שלא להפוך אותו לבני. אז הוצאתי את הכרטיס ושילמתי.

ובבית, כשאני רואה בשלושת הימים האחרונים את ניסיונותיו הנואשים לינוק, אפילו משדיי ניסה לינוק, אבל לא הצליח כי הפטמה גדולה לפיו הזעיר – עלו בי דמעות כאב וזעם, זעם על העולם האכזרי הזה שמאפשר מסחר מחריד כזה בחיות, שעוקרים אותם מאימותיהם בגיל חודש, אפילו לא נותנים להם זמן להיגמל. ועתה נתתי גם אני יד לדבר…

הווטרינר אמר שהוא בן שישה או שבעה שבועות. הוא כל כך זעיר, בטח שוקל לא יותר ממאתיים גרם. שני הבנים האחרים כבר לא סובלים אותו, כך נראה לי, למרות שעדיין לא ראו אותו, הוא בחדר נפרד. שיערכו להם היכרות לאט לאט, שיסתגלו לריחו ולפעיותיו הקטנות קודם כל.

הוא פרסי צ'ינצ'ילה אפור, דומה כמעט בול לעבדה שלי, שהגיע אלי בדרך לא דרך בדיוק לפני 14 שנה, ב-15 באפריל. והנה בערך באותו תאריך, באפריל אחר, באביב שונה אבל דומה, בו אני מבוגרת יותר ועצובה בערך אותו הדבר (אז התגלה בגופו של אבי הסרטן, והיום הצרות המשפחתיות איומות יותר), אני מגלה קטנטן אפור כמו עבדה שלי בחנות החיות בשכונה.

אני לא אוהבת את החנות הזו כי תמיד סוחרים שם בבעלי חיים. אבל תמיד אני כמו נכפית להיכנס לתוכה כדי לראות את הגורים החדשים, שהרי הלב נמס, מה לעשות. מעולם לא העליתי בדעתי שאקנה חתול כאמור; את עבדה הפרסי קיבלתי בדרך מוזרה, ומוטל האירופאי הג'ינג'י לבן היה יתום בגינת ביתי. תמיד חשבתי שאם אביא עוד חתול, זה יהיה רק מצער בעלי חיים, או יתום מהגינה. אבל התאהבתי…

התאהבתי נואשות. אין לי מצלמה דיגיטלית, אז עדיין אין לי תמונות. אבל הוא כל כך יפה, פניו השטוחות, עיניו האפורות, והוא מתרוצץ כמו פרפטום מובילה. נשמה שכמותו. הבנים עוד יעשו לו חיים קשים, והוא להם בחזרה. ואני מניחה שתעבור עליהם תקופת הסתגלות לא קלה, שבגללה נמנעתי כל השנים מלהביא עוד חתול.

אבל התאהבתי.

התאהבתי.

וגם הייתי חייבת לנחם את עצמי על התקופה הקשה שאני עוברת.

והוא, היצור הזעיר הזה ששוקל מאתיים גרם, ממיס את ליבי הדאוב ומביא לי קצת אור לחיים. 

אז תודה לו ולמי שברא אותו ולמי שילדה אותו.