בננות - בלוגים / / שנותיי כמבקרת או להתאהב בספר
יעל ישראל עושה אהבה
  • יעל ישראל

    סופרת, עורכת ספרים, מבקרת ספרות וקולנוע, מנחת סדנאות כתיבה, מייסדת ומנהלת את "בננות בלוגס". זוכת פרס אס"י של איגוד סופרי ישראל לשנת 2009 על הרומן "אני ואימא בבית המשוגעות"

שנותיי כמבקרת או להתאהב בספר

Normal
0

false
false
false

MicrosoftInternetExplorer4

/* Style Definitions */
table.MsoNormalTable
{mso-style-name:"טבלה רגילה";
mso-tstyle-rowband-size:0;
mso-tstyle-colband-size:0;
mso-style-noshow:yes;
mso-style-parent:"";
mso-padding-alt:0cm 5.4pt 0cm 5.4pt;
mso-para-margin:0cm;
mso-para-margin-bottom:.0001pt;
mso-pagination:widow-orphan;
font-size:10.0pt;
font-family:"Times New Roman";
mso-ansi-language:#0400;
mso-fareast-language:#0400;
mso-bidi-language:#0400;}

הייתי ילדונת כשהתחלתי לכתוב ביקורת ספרים. בת 24 בסך הכול. זה היה ב-1984. במקביל לכך שהתחלתי לעבוד כמבקרת הקולנוע של עיתון "על המשמר", התחלתי לכתוב ביקורת ספרים במוסף הספרותי של העיתון, בעריכת יעל לוטן ז"ל.  

כשהצטרפתי באותה שנה לחבורת "שופרא" שהקים בזמנו אילן שיינפלד, התחלתי לכתוב ביקורת ספרותית גם בכתב העת שלנו, שגם הוא נקרא "שופרא". במהרה כתבתי גם ב"מאזניים", ב"משא" – מוסף הספרים של "דבר", ואפילו נפגשתי עם זיסי סתווי במטרה לכתוב אצלו ב"ידיעות אחרונות", אבל כששמע שלמדתי קולנוע ולא ספרות, החליט שאינני מתאימה למרות שאהב את הביקורות שלי.

אבל כעבור שנה וחצי, כשעבודתי כמבקרת קולנוע כבר תפסה את כל זמני ואף פירנסה אותי היטב, החלטתי לפרוש מכתיבת ביקורת ספרות, בין השאר כי חששתי שכתיבת הביקורת תפגע בעתידי כסופרת; שאתחיל לצבור לי שונאים בגילי הפעוט, אפילו בטרם הוצאתי ספר ראשון.

אבל עברו השנים, וב-1995, כש"על המשמר" נסגר ועברתי ל"דבר", לא היתה לי ברירה אלא לשוב לכתיבת ביקורת ספרות. עד שנת 2000 עשיתי את זה ב"דבר", "מאזניים", "עיתון 77"  ובמוסף הספרותי של "מעריב", ולימים גם ב"העיר" וב"זמן תל אביב", וקצת ב"הארץ" וב"ידיעות". למעשה, נראה לי שלא היה עיתון או כתב עת לספרות, שלא כתבתי בו ביקורת ספרות.

משם עברתי בשנת 2000 ל"תרבות מעריב", ושימשתי כמבקרת ספרי הילדים והנוער של המוסף, ולפעמים כתבתי ביקורת על ספרות מתורגמת או ראיינתי סופרים מחו"ל.

עבדתי שם 3 שנים, עשיתי הפסקה קלה, וב-2006 חזרתי ל"מעריב", ושימשתי כמבקרת הספרות של nrg מעריב. כעבור שנה, כשרומן-הרשת שכתבתי עם נולי עומר פורסם ב-ynet, והתבקשתי על ידיהם לא לעבוד באתר המתחרה, עזבתי את העבודה שם ועברתי לכתוב ביקורת ספרים במגזין "טיים אאוט".

כתבתי שם שנתיים וחצי, ובאיזה שהוא שלב פשוט לא יכולתי יותר. לא יכולתי להמשיך לקרוא ספרים. נגמרה לי הסבלנות. אחרי כל כך הרבה שנים בקריאת ספרים כמקצוע ובכתיבה עליהם, ואחרי עשור בעריכה ולקטורה – פשוט נשרפתי.

הרגשתי שאני מתחילה לשנוא את העבודה הזאת, אז מוטב שאעזוב מהר מהר, ולא אתחיל לכתוב כשהשנאה מפכה בעורקיי, וכל המרירות הזו תתבטא בכתיבה נגד הספרים והסופרים; ואף גרוע מכך, מרוב חוסר סבלנות וסלידה, פשוט לא אקרא את הספר שעליו אני כותבת, אלא רק ארפרף בו, כפי שעושים מבקרים רבים. ותאמינו לי, לא מעטים חוטאים בפשע הזה…

אינני יודעת אם אי פעם אשוב לכתיבת ביקורת ספרותית. עם השנים, אף התחלתי להאמין בה פחות ופחות – בערכה, בחשיבותה, במטרותיה. לעיתים נדמה שהיא נועדה אך ואך לשעשועו של הקורא, ואם אתה כמבקר כותב רעות, הקורא מעוניין בכך יותר ויותר, ובהתאם, גם העורכים בעיתון. יש דם? יש פצועים? יש רייטינג? מה יותר טוב מזה בעבור עיתון?

ואילו אני, עם המעבר לעריכה ספרותית, התחלתי לראות יותר ויותר את עמדתו של הסופר, ולשפוט ספר יותר על פי הפוטנציאל שלו במבט של עורכת, ופחות כמבקרת מנוכרת ו"רעה" מבחוץ.

שהרי מבט של עורך הוא מבט קונסטרוקטיבי, שמחפש מה ניתן לתקן בספר, ואילו מבקר רואה מוצר מוגמר ומתייחס רק אליו, בלי לתת דעתו ל"דרך" שעשה הסופר בכתיבתו, ולכן, נקודת מבטו מעט דסטרוקטיבית.  

לכן, כיום אינני סבורה שאשוב לכתיבת ביקורת ספרות, ויותר מהכול, משום שאני מתקשה מאוד לקרוא. ספרים מתקשים מאוד ללכוד את תשומת ליבי. אם ספר אינו מעניין אותי כבר בעמודים הראשונים, אזנח אותו, למרות שאני מודעת לכך שלפעמים ספר משתפר אחרי עשרים עמודים ואפילו יותר.

זכור לי המקרה של "אלה תולדות", שנורא שעמם אותי בהתחלה וחשבתי לזנוח אותו, אבל התעקשתי וזה השתלם לי בגדול, והפך לאחד הספרים האהובים עלי. אבל זה היה פעם, כשיכולתי לצוות על עצמי להתאזר בסבלנות ולהמשיך לקרוא; לפני שהתחלתי בעריכה ולקטורה, כשמרוב ספרים ומילים, הספרים התחילו להימאס עלי…

שחיקה קוראים לזה, ובצדק. אבל כמה עצוב שזה קורה בתחום שאינו רק העבודה שלי, אלא שהיה במשך שנים אחד התחביבים הגדולים שלי: הקריאה. כך קורה שהיום אני מוצאת את עצמי קוראת פחות ופחות, מוסרת לחברים או לצדקה המוני ספרים שקיבלתי כל השנים כמבקרת, ואשר את חלקם ניסיתי לקרוא, ופשוט לא הצלחתי.  

כיום, בספרייה שלי, שבאמת היתה עלולה להחריב את הבית ולפרוץ את התקרה לולא מסרתי ספרים לאחרים – השארתי רק את הספרים שאני אוהבת. ממש ממש אוהבת. ספרים שיש סיכוי שאקרא שוב אי פעם. אם אני בודקת אותם, מרביתם ספרים מתורגמים מהספרות הקלאסית העולמית. יש מעט מעט ספרות מקור שהשארתי.

לא מזמן שאלה אותי חברתי ענת לויט על טעמי הספרותי. אם להתייחס לספרייה שלי כיום, הרי שטעמי תקוע בקלאסיקה העולמית. צר לי לומר, אבל את רוב רובה של הספרות העברית אינני אוהבת, ובוודאי שלא את רוב הסופרים "הנחשבים" בימינו.

מה שאומר, שאחרי ארבעים שנות קריאה (בלי להחשיב את הילדות, שגם אז קראתי המון), אחרי שקראתי אלפי ספרים, אחרי שהיו לי "תקופות" שבהן אהבתי סופר זה או אחר או ז'אנר זה או אחר – היום אני הרבה יותר ממוקדת, הרבה יותר "סגורה" בטעמי, הרבה פחות מקבלת ופתוחה מאשר בעברי כקוראת צעירה ונפעמת.

האם זו המשמעות של "עיצוב טעם אישי"? האם זו ההתבגרות שלי כקוראת, או סתם סגירות של גילי ההולך ומתבגר? ואולי אני פשוט בתקופה קשה בתחום הקריאה? קשה לי לומר.

אבל אני זוכרת משהו שאמרה לנו עמליה כהנא כרמון בסדנת הכתיבה ב"בית אריאלה", ואשר די זעזע אותי בזמנו, כפעוטה בת 22. היא אמרה שכיום, בגילה (היא היתה אז בת  56), היא כמעט לא קוראת ספרות מקור, כי יש לה כל כך הרבה קלאסיקות מספרות העולם להשלים. ועם ההתבגרות, וחוסר הסבלנות המלווה אותו, רצוי להתמקד במה שבאמת שווה לקרוא.

אז, הזדעזעתי וראיתי בכך התנשאות או אפילו קנאה בעמיתיה הסופרים. אבל עם השנים, כשגם אני הולכת ומתקרבת לגיל הזה, אני מבינה את דבריה יותר ויותר ואף מזדהה איתם. צר לי לומר זאת, אבל רובה המכריע של ספרות המקור, פשוט לא משתווה לענקי הספרות העולמית. על פי רוב היא משאירה אותי אדישה ומשועממת…

ואילו אני, אני רוצה שכל ספר שאקרא יהמם אותי. אולי כבר לא אחוש המומה מספר כפי שהייתי בגיל 15, 20, אפילו 30, אבל אני עדיין רוצה שהסופר יפתה אותי כל כך, יחזר אחר רגשותיי ושכלי וחושיי האסתטיים, שאקרא בנשימה עצורה ולא ארצה להניח את הספר מהיד – בדיוק כמו פעם.

כמו שכמעט התעלפתי בקטעים יפיפיים ב"יוליסס", כמו שנאלמתי דום מרוב אושר ב"הר הקסמים", כמו שהתרגשתי עד למעמקיי כשקראתי את "העין הכי כחולה", כמו שנמלאתי אימה ופלצות המעורבים בהתפעלות כשקראתי את "חיי נישואים", כאשר לקחתי עט ורשמתי על פתק ציטוטים נפלאים מספרים אלה ואחרים שעילפו את חושיי ושכלי.

היום זה כבר כמעט לא קורה. החידוש שבדבר התעמעם ככל שהעמקתי בקרבי הספרות כמקצוע. אבל לפעמים, פה ושם, אני עדיין נהנית מאוד מספר, אולי לא בחדוות עלומים נלהבת ומשולהבת, אבל בהנאת "זקן" היודע להעריך את מה שלפניו.  

אז מהו טעמי הספרותי היום, כקוראת מן השורה, לא כאשת מקצוע בתחום? אני פשוט אוהבת ספרים טובים. אין לי סבלנות לספרים שלא מזיזים לי את הרגש או השכל. אולי קראתי אלפי ספרים, ולבטח שכחתי חלק ניכר מהם, אבל אני עדיין רוצה להתאהב בספר. פשוט כך. להתאהב ממבט ראשון.  

 

20 תגובות

  1. היי יעל, קראתי בעניין רב את הפוסט הזה. תמיד תהיתי מה גורם לאדם לרצות להיות מבקר ספרות… הזדהיתי עם הגעגוע להתאהב בספר (למרות שאולי זה רצון ילדותי ונאיבי)גם אני חשה אותו לא פעם…
    נורית

  2. יעל יקרה
    זה בדיוק הזמן לעבור לקריאת שירה
    כשזה טוב זה יעיף אותך ישירות ל"הר הקסמים" 🙂

    • ריקי יקירתי, אני מודה ששירה היא לא העדפתי בספרות, אלא פרוזה, רק אליה אני הכי מתחברת. עם זאת, היו לי שתי תקופות שבהן בכל זאת קראתי שירה, כחלק מחברותי בקהילת כותבים. האחת היתה בימי שופרא, והשנייה, בשנים הראשונות כאן בבננות.
      ואז באמת נתקלתי בשירים יפים ובמשוררים טובים, כמוך למשל, וכך גם התוודעתי אליכם המשןררים. אבל כיום אני מודה שגם שירה נמאסה עלי.

      נורית, אני סבורה שזה לא "רצון להיות מבקר", אלא זה שיש למישהו "אופי של מבקר". אני מודה שאני אדם שיפוטי למדי ונחרץ למדי בדעותיו, וזה יכול להוביל לעבודה כמבקר בתחומים מסוימים. זה גם מה שמסייע לי כעורכת. חייבים עין ביקורתיצ באיזו שהוא אופן.

      • ועוד משהו נורית, לגבי הבחירה להיות מבקר/ת. במקרה שלי, לא היו לי "חלומות" להיות מבקרת ספרות, יותר "נסחפתי לכך". למעשה, בנעוריי, בעיקר רציתי להיות קולנוענית, וגם קצת מבקרת קולנוע, ואחרי לימודי הקולנוע נעשיתי באמת מבקרת קולנוע. ולהיות מבקרת קולנוע רציתי בעיקר בגלל שמאוד אהבתי את הביקורות של מבקר הקולנוע, משה נתן ז"ל, במעריב.

        לביקורת ספרות הגעתי די במקרה, כי הצטרפתי לחבורת שופרא, ובנוסף, אילן שיינפלד, שהיה המשנה שך יעל לוטן ז"ל בעל המשמר, ביקש ממני לכתוב אצלם ביקורות במדור הספרות. כך שיותר "התגלגלתי" לזה, מאשר בחרתי בכך.

        לימים, כאשר שוב הייתי זקוקה לעבודה, מי ששכנעה אותי לחזור לביקורת ספרות היתה חברתי תמר משמר, והטיעון שלה שהכי שכנע אותי היה שהמבקרים שהכי מבינים בספרות והכי ראויים להיות מבקרים הם אלה שהם סופרים בעצמם.זה מאוד נכון בעיני. וכך חזרתי להיות מבקרת ספרות.

        ואגב, אני סבורה שגם בעריכה, העורך הכי טוב הוא משורר או סופר, ולא עורך שלמד את זה.

        • מכיוון שהזכרת את משה נתן , רואה לנכון לצרף כתבה עליו , אני חושבת שאני קראתי מאמרים שלו בעיתון "במחנה"

          לפני כך וכך שנים

          הבזבוז הבלתי נסבל של חיי אדם במדינה הברוטלית שלנו

          http://www.haaretz.co.il/gallery/cinema/1.1737270

          • תלמה פרויד

            גם אני הערצתי עד מאוד את כתיבתו והבנתו של משה נתן. מאוד מאוד. ויעל וענת: גם אני בעוונותיי התקשיתי לצלוח את 'אלה תולדות'. ועד היום הספר מצפה לי. תמיד מאמינה/מקווה שאשוב אליו.
            ענת, גם לי יש בעיה עם חלק גדול מספרותנו עולת הימים או עולת הימים יחסית. עם זאת, בדורות העבר: עגנון הוא סופר מופת (כמובן), וכן דוד פוגל, ואפשר להמשיך ולהביא עוד ועוד שמות ראויים ונכבדים. ועם נרחיב את המעגל, יש לא מעט סופרים יהודיים דגולים. בשביס זינגר הוא רק אחד מהם ויש עוד רשימה נכבדה. ושוב, מה לעשות: בעיקר דורות עבר.

            • כל השמות שציינת הם אכן גדולים, אך תלמה הם יהודים קודם כול ולא ישראלים. למה הכוונה? את עיקר "הכשרתם" התרבותית ספרותית הם ספגו הרחק הרחק מכאן. וכן לא נעים לי לחדד את עניין דלות השורש התרבותי של סופרי המקור העברי. והנה עד כמה מוזר, תלמה, שעוד בטרם הפנימו היוצרים העבריים את שפת העברית התקנית שהוחייתה אחרי אלפיים שנה, הם כבר כל כך יצירתיים שהם בגדו בה לטובת איזו שפה עברית די דלה ביסודה. נועזים תמיד היינו, בכל שדות הקיום – אך לא תמיד לטובתנו בעצם. ולגבי אלה תולדות, האמת אני חשה אנחת רווחה וגם היא אומרת קצת יותר. אלה תולדות הוא עוד "פרה קדושה", לא ישראלית תודה לאל, אבל יש עוד כמה יצירות כאלה נוכריות המוכרזות כספרות על-על-על ומי שמתקשה בצליחתן מתבייש להודות בכך בראש מורם. אולי אם נמשיך אי פעם נתבייש במה שכתבנו כאן. אבל, לשיטתי, ספר מופת אמיתי צריך לא נעים להודות למשוך מהעמוד הראשון. ויש לי ידידה אשת ספרות ועורכת שהיתה בעצם הראשונה הנועזת שגילתה ללא היסוס שאין לה מושג על מה ולמה אלה תולדות נכנס לפנתיאון. בקיצור, לא נקבע מסמרות והעיקר האהבה והכנות.

              • תלמה פרויד

                ענת, עצם התעוזה, הכנות והביטחון העצמי בהבנה ובטעם הספרותי שלו, של קורא המוכן לשחוט פרה קדושה ולהודות כי השתעמם ב'ספר מופת' זה או אחר, כבר ראויים להערכה. בתנאי כמובן שזה לא בא מחוסר מיומנות וידע.
                לגבי 'אלה תולדות', אני ממש חייבת לשלוף סיפור, ללא שמות, מחוויותיי כעיתונאית:
                פעם יצאתי לראיין אשת תקשורת ידועה מאוד – בעיתונות המשודרת (טלוויזיה בין השאר). בעיתון בו עבדתי אז, נהגנו לסיים את הראיון בסדרת שאלות קצרות לצורך 'כרטיס ביקור' שהוצמד לכתבה, שנגע להעדפות המרואיין בכל מיני תחומים. כשהצגתי לה את השאלה על 'ספר אהוב', היא נבוכה, התפתלה ולא הייתה מסוגלת לענות ולא לתת ולו שם אחד ולו 'זמני' עד שתחליט סופית. היא ביקשה ל"חשוב ולשוב אליי עם תשובה מחר". הסכמתי. כעבור יום-יומיים, היא שבה עם… 'אלה תולדות'. לא האמנתי בשי–
                שזה בא ממנה. ועד היום לא. השערתי הפרועה: הלכה הגברת אל בעלה, איש ידוע ומוכשר מאוד בתחומו – וביקשה שינדב שם. וזה מה שעלה. אי אפשר להוכיח, אבל את ודאי מכירה את המקרים האלה, בתחום הדמדומים: אי אפשר להוכיח, אבל כל החושים שלך זועקים, שזה כנראה מה שקרה. ואת עוד צריכה לשמור על פוקר פייס ולהכניס את זה לעיתון. והיא יוצאת גדולה מן החיים (?). האמת שלא. קשה לזייף בראיון אם הוא מתנהל כמו שצריך. זהו, לא התאפקתי.

                • וזה מה שנקרא לא פעם תסמונת העדר. אלו תולדות היווצרותו. כמו תורה שבעל פה – תורת האהבה המזייפת והמזויפת שאחר כך קשה להפר אותה – בטח לא בריש גלי.

                • רקפת זיו-לי

                  תלמה יקרה מאד.
                  לטעמי 'אלה תולדות' שווה את המאמץ לצלוח את עמודיו הראשונים. יש לי תחושה שאני יכולה להתחייב על כך.
                  אתי הוא הולך כבר אי אלו שנים (בלב).

                  • רקפת יקרה מאוד, אני כל כך סומכת עלייך, שאזכור את המלצתך כשאשוב אל הספר מתישהו.

  3. תלמה פרויד

    מאמר נהדר ואני מזדהה מאוד. וכל הכבוד על הכנות. כשאני קוראת בעיקר ספרות עולם ושואלים אותי 'למה', אני תמיד מרגישה קצת 'אשמה'. ולגבי דברייך על כך שעורך טוב הוא מי שהוא סופר או משורר בעצמו, אוסיף שגם בעיתונות, עורך טוב הוא מי שבעצמו היה כתב שטח או לפחות כותב. ככתבת תמיד ידעתי 'להריח', את מי שהלך ישר למסלול עריכה ומעולם לא התמודד עם העיתונות האמיתית בשטח, ולא הערכתי. תמיד היה חסר לו משהו בהבנה העיתונאית, בהתמצאות לעומת מי שהכיר את השטח היטב ורק אח"כ פנה לעריכה. הבדל של יום ולילה. עד היום אני מזהה בחוש מי הוא מי והיחס – בהתאם. זו האמת. ואת צודקת לגבי העריכה גם בספרות, אני מניחה.

    • לגמרי, תלמה.

      ריקי, תדעי לך שכנערה הייתי מאוהבת בו, ממש, וכשמת, הלכתי לראות היכן מתי, בחיי. כך כך אהבתי את הסגנון שלו ורשימותיו פתחו לי צוהר גדול לקולנוע, אולי אפילו את אהבתי לקולנוע. גם אל כתיבתו של נסים אלוני התוודעתי דרכו, והתאהבתי. מותו של נתן היה ממש אובדן אישי עבורי, כאילו איבדתי חבר. בחיי, אפילו קצת פינטזתי עליו כי היה בחור באמת יפה. ואיכשהו, תמיד הרגשתי שאולי הוא רצה למות. את יודעת שבמעבר החציה שבו מצא את מותו, איש מעולם לא נדרס?

  4. כל פעם מדהים אותי עד כמה הביוגרפיות שלנו דומות – גם בתחום הפרטי וגם המקצועי. גם אני כתבתי שנים ארוכות (ומיותרות? אולי בפירוש כן) בכתיבת רצנזיות לרוב מוספי הספרות (שרובם מתו). כתבתי כי פשוט וקודם כול אהבתי מאז בראשיתי לקרוא עם עט ביד. קוראים לזה קוראת אקטיבית. זה הכול. והנורא הוא כפי שהגדרתי זאת מזמן מזמן שכתיבת הרשימות פלוס עריכת ספרים נהייתה אסון על אהבת חיי – הספרות, קסם המילה הכתובה. יש לזה שם לחטא הזה – הפיכת אהבתנו הגדולה קרדום לחפור בה. ובאהבה כמו באהבה, השחיקה היא כנראה המכה הכי גדולה. ואוו, גם לי קרה מה שכתבת על "אלה תולדות"… ומה זה התאכזבתי מעצמי. והספר עדיין על השידה ליד מיטתי, כי יש לי ספר לעריכה ואחריו שיהיה עוד אחד כי צריך להתפרנס, וכוח להתאמץ לצלוח את אלה תולדות אין… מה שמעודד אותי במרכאות שאולי ממילא הייתי לוקה בשחיקת אהבה גם אלמלא התפרנסתי ממנה (שזה אגב גם בונוס אדיר!), שאמי שהספרים פחות או יותר מחזקים ומחזיקים את רוחה אמרה לי לפני זמן קצר – לא יודעת מה קרה לי, נתי, כמעט שום ספר כבר לא מעניין אותי. אולי זה בגלל שיש יותר מדי ספרים סתם? או שאולי איבדתי סבלנות והתעייפתי מדי ומכדי להתרגש? אז אולי באמת כולנו למודי ספרים וספרות פשוט כבר קשה לנו להתאהב כבני שש-עשרה. וכן, אין מה לעשות לתחושתי כבר שנים ועל אף שאני עצמי "חוטאת" בכתיבת ספרות ומקווה שיקראו אותי בהמונים – אני נוטה להאמין שמשהו בתרבות העברית המתחדשת עול ימים מדי מכדי להצמיח ספרות מופת אמיתית לכל גיל…

    • הלוואי אמן, ענתוש.
      ויש כמה סופרים עבריים שאני אוהבת: עמליה כ.כ, כמה ספרים מוקדמים של קניוק, את רונית מטלון (לפחות 3 מספריה, לא את כולם), ומהעבר: מאוד את ברנר וברדיצ'בסקי ועוד כמה. דווקא לא מתה על עגנון. ואהבתי כמה ספרים של בני המשמרת הצעירה, דווקא הפחות "נחשבים". אולי אביא רשימה, בעיקר כאלה שכתבתי עליהם ביקורות טובות.

      לגבי "אלה תולדות", ההתחלה באמת משעממת נורא, אבל ברגע שנסחפתי לזה, לא הפסקתי לבכות, פשוט לייל. ואוז'פה, הילד בספר, אני מאוהבת בו.

      • את אלה תולדות התחלתי לקרוא פעמיים במרווחי זמן. וכל פעם נתקעתי בעמוד חמישים. אז שכנעתן אותי סופית את ורקפת להמשיך. אבל אני רוצה להעלות שאלה מהותית שחלה גם על ספרים אחרים. מהו מקום העורך במקרה כזה? והאם ספר לא אמור לרתק מההתחלה? נניח זה כמו להכיר אדם משעמם אבל לשאת את קרבתו כמה שנים ואז לפתע לגלות שהוא מרתק. האם ספרות לא נועדה לפצות על אירועי אנוש שכאלה? (נ.ב. כעורכת האמת מפריע לי כשאני קוראת ספר נפלא כשבאמצע אני חשה שאילו נערך כראוי היו מחסירים ממנו כמה וכמה עמודים…)

        • אצלי זה התחיל לרוץ אחרי 10 עמודים.

          אבל את צודקת עקרונית, ענתוש. גם בעיני ספר צריך תמיד לשמור על אותה רמת עניין בקורא, אבל לא תמיד זה קורה. לפעמים זה באמת פשלה של עורך. אבל נכון גם שיש מעט ספרים ששומרים על אותו מתח של עניין בקורא, לכל אורכם.

          • אני תקועה כבר פעמיים בעמוד חמישים. היום דיברתי עם חבר מבננות שסיפר שהמתרגמת היתה לא מי יודע מה, ועוד הוסיף שאלה תולדות הוא הכי טוב של מורנטה. כל השאר בלתי קריאים בעליל.

  5. חדשה בתחום, יעל, הבלוג שלי טרי ממש. ומהמקום הזה-גם- אהבתי את ההתנסחות הישירה, האמיצה שלך.
    לפני שנים אימצתי את האמירה שאם את נכנסת לחווית הקריאה של טקסט ומגיחה ממנו אותו אדם- לא היה טעם בקריאה. אני מוצאת כל כך מעט ספרים כאלה בשנים האחרונות, ואכן, מעדיפה ספרות עולם על פני מקומית, למרות שמאתרת פנינים (דוד גרוסמן, "נופל מחוץ לזמן", כל כך ראוי וכואב, גם את רונית מטלון אני אוהבת), ויש עוד. אבל לא הרבה. ונכון, טעם ספרותי הוא עניין ערטילאי לגמרי. הרי אם לא יניע משהו בתוכי ראש וגם לב, (הכי טוב השילוב)- לא תהיה לי סבלנות להתמיד. גם אני מוצאת שזו תקופה קשת-קריאה. אני חושבת לי שאולי זה קורה גם בגלל צפיפות ההתרחשויות, בפנים ובחוץ, המתקפה הזאת שצריך כל הזמן לגייס אנרגיה כדי להתנער ממנה. יכול להיות?

    אני כותבת על יצירתיות, ועוד דברים שאני רוצה להגיד, רק שיהיה כוח להתמיד.
    http://ilanasenesh.com/

השאר תגובה ל ענת לויט ביטול תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות ל