בננות - בלוגים / / הספר המתועב
יעל ישראל עושה אהבה
  • יעל ישראל

    סופרת, עורכת ספרים, מבקרת ספרות וקולנוע, מנחת סדנאות כתיבה, מייסדת ומנהלת את "בננות בלוגס". זוכת פרס אס"י של איגוד סופרי ישראל לשנת 2009 על הרומן "אני ואימא בבית המשוגעות"

הספר המתועב

 

Normal
0

false
false
false

MicrosoftInternetExplorer4

/* Style Definitions */
table.MsoNormalTable
{mso-style-name:"טבלה רגילה";
mso-tstyle-rowband-size:0;
mso-tstyle-colband-size:0;
mso-style-noshow:yes;
mso-style-parent:"";
mso-padding-alt:0cm 5.4pt 0cm 5.4pt;
mso-para-margin:0cm;
mso-para-margin-bottom:.0001pt;
mso-pagination:widow-orphan;
font-size:10.0pt;
font-family:"Times New Roman";
mso-ansi-language:#0400;
mso-fareast-language:#0400;
mso-bidi-language:#0400;}

לפני 20 שנה, כמה חודשים אחרי שיצא ספרי הראשון "יצאתי לחפש מחסה" ב"עם עובד", הגיעה לראיין אותי נרי ליבנה מעיתון "חדשות" ז"ל. זה היה אחרי שכבר פורסמו כמה ראיונות איתי עם צאת הספר, ואחרי גל הביקורות הראשון, שלא היה מחמיא. אבל דווקא בגלל זה, משום שהספר עורר בהלה משונה בקרב המבקרים, חשבו ב"חדשות" שאני ראויה לראיון.

נרי, כידוע, היא לא רק עיתונאית שנונה בעלת מענה לשון חריף ומצחיק, אלא גם אדם גלוי לב, כן וישיר מאוד. מיד כאשר נכנסה לביתי כרוח סופה, מספרת בהתרגשות על כל מה שאירע לה באותו היום (ולא הכרנו קודם לכן), הוסיפה ואמרה שהעורכת הודיעה לה שהיא "הולכת לראיין סופרת שכתבה ספר מתועב".

נרי דווקא אהבה את הספר, אמרה שהוא מעניין מאוד מאוד, ואף הציעה לבקש מידידה גבי גזית שיראיין אותי בתוכנית הטלוויזיה הפופולרית שלו דאז, דבר שבסוף לא התבצע מטעמים טכניים כלשהם.

לא אזכיר את שמה של אותה עורכת בכירה שאמרה את מה שאמרה, אבל עד היום אני שואלת את עצמי מדוע אדם מעז להכפיש ספר (או סרט, או תערוכה וכו'), שלא קרא אותו כלל, רק בגלל איזו התרשמות כללית שספג מכמה ביקורות בעיתון. והלוא לא פעם (כמו במקרה שלי), ברור שלפחות חלק מן המבקרים לא באמת קראו את הספר שעליו כתבו, אלא רק רפרפו בו, ובעיקר העתיקו את מה שכתבו עמיתיהם.

במקרה של הספר הראשון שלי, היה לי כה ברור שגל הקטילה ההמוני התרחש בדיוק באופן הזה. שבוע לאחר צאת הספר (כן, פעם זה קרה כך, למרות שכיום זה נראה בלתי אפשרי), הופיעו שלוש הביקורות הראשונות בעיתונים המובילים, "ידיעות אחרונות", "הארץ" ו"העיר" – כאשר אחת המבקרות הודתה שהיא פשוט לא מבינה את הספר ולא יודעת איך לאכול אותו, ואילו השניים האחרים כתבו עליו בכמה משפטים מוחצים ונחרצים כמה הוא מבחיל ומלא בתיאורים גופניים דוחים שכתבה סופרת פסיכופטית.

בעקבות שלושה מבקרים אלה שמלכו בזמנו בתחום, מיד החרו-החזיקו אחריהם כמה מבקרים אחרים, מהיותר נחותים, וניתן היה להבחין בברור שהם לא פחות מציטטו משפטים מלאים מאותם שלושה מבקרים מובילים אלה. (שאגב, בכלל לא התייחסו למלאכת הסיפור, אלא רק לתוכנם של הסיפורים שהגעילו אותם).

או אז, הבנתי סופית שאין טעם להסתמך כלל על מבקרים וביקורת, כי לא זו בלבד שהכול אינו אלא טעם אישי, ואין בכלל שום פרמטרים ספרותיים אובייקטיביים – למעשה, יש רק איזה גל כללי נגד או בעד ספר, שנוצר על ידי שניים-שלושה מבקרים מובילים, וממשיך בכוח האינרציה על ידי המבקרים הזוטרים.

וכך מכתירים ספר או סופר, או מפילים ספר או סופר – סתם כך, ביד הגורל או המקרה.

במקרה שלי, אין ספק שלמרות שבסופו של דבר היו גם כמה ביקורות אוהדות שהבינו את הספר, הצליח "העליהום" הקבוצתי הראשוני הזה להשפיע לרעה על הקריירה הספרותית שלי. זה לא שלא הוציאו לי אחר כך ספרים, הוציאו גם הוציאו, אבל תמיד חשתי שמתייחסים אלי באיזו זהירות והסתייגות, כי הרי כתבו עלי בעיתון שאני "סופרת פסיכופטית שכותבת על הפרשות". (לימים, אגב, גם אותו מבקר בכיר שכתב דברים ממין אלה, הודה בפני שטעמו דאז היה מוגבל ושכתב טובות רק על מה שאהב באופן אישי, ובכלל, היה מעורב אחר כך בספריי האחרים, שאותם אהב).

מאז, גם כאשר עבדתי כמבקרת ספרים, שאלתי את עצמי מה הטעם בביקורת. הרי גם כמבקרת ברור היה לי שאני מושפעת מטעמי האישי, ורציונלית הרי מובן לי שטעמי האישי הוא שלי בלבד ולא של אף אחד חוץ ממני. לא זו בלבד, מי אמר שטעמי או טעמו של מבקר אחר הוא "הטעם הנכון"? הרי אין דבר כזה "הטעם הנכון". ובכל זאת, אנשים ממשיכים להיות מושפעים מביקורת ורואים בה משהו נעלה, כמו חותמת מאיזו רשות נעלה.

ואף שאני בעצמי פועלת באותו ערוץ – כותבת על אחרים וכותבים עלי, נותנת או מקבלת ביקורות טובות או רעות – בה בעת אני מביטה על עצמי מבחוץ, כאילו יש איזה דיסטנס ביני לבין עצמי. ולמרות שברור לי שכל התהליך הספרותי הזה הוא מגוחך, אני לא ממש מצליחה ליישב בעצמי את הסתירה : זה שאני משתתפת במשחק שאני בכלל לא מאמינה בו. 

 

 

6 תגובות

  1. רקפת זיו-לי

    מילים ומחשבות חשובות לעת הזו בה אנו עסוקים יתר על המידה מי אמר/כתב מה על מי ולמה.
    וכפי שהעדת, יש בכך כדי להשפיע על הקריירה.

    • יעלה, כיום המצב הרבה הרבה הרבה יותר גרוע. רוב מוספי הספרות לא קיימים עוד. אין כמעט מבקרים הקרויים מבקרים, ואל אלה שאמורים לכתוב מגיעים מיליוני כותרים. מניסיוני האחרון, כמעט אין סיכוי שבכלל יפתחו ספר שלך – או שלי – כשהוא מגיע אל שולחן "המבקר". אבל דבר אחד לא השתנה כמדומני – אין לא היתה וכנראה גם לא תהיה התיחסות לספר כאל יצירת ספרות, וכן יש חיה כזאת וההתייחסות אל מרכיביה אינה תלוית טעם אישי. ואכן עדיין מה שעצוב זה המשפט האלמותי – אם לא כתבו על ספריך טוב או רע ואפילו עם טעות באיות שמך – אתה לא קיים. האמת, גם עם ביקורות אתה בקושי נושם… אז מה השורה התחתונה? הכול יעלה מבחן להיותנו יוצרים בנשמתנו ובעל כורחנו ועל אפנו וחמתנו קודם כול.

  2. יעל, "יצאתי לחפש מחסה" הוא ספר ביכורים, ספר סיפורים קצרים, לא מרשים, סופר-מרשים. הוא, לדידי, אחד מקובצי הסיפורים החשובים שנכתבו בספרותנו הצעירה בדור שלי, דור שנות ה-90. הסיפורים בו נפלאים, למשל, "גרמי שמיים", או "עניבות מאמריקה" ומתועבים אולי רק במידה המעוררת קנאה על כמות הכשרון הסיפורתי הנהדר העולה ממנו.

    • יעל ישראל

      רני היקר עד מאוד, תודה! תודה על אמונך בי ועל דבריך החמים!

      ענתוש, ובסופו של דבר – הכול טעם אישי. עוד לא ראיתי מבקר, אז והיום, וגם לא לפני 30 שנה, שרשימתו לא הוכתבה על ידי טעמו האישי.

      רקפת, כן, כשמדובר בספרות יפה (ולא פופולרית – שם הקונה הוא קובע), אכן מבקרים הם שממליכים או מורידים סופרים וספרים.

  3. יעל ישראל

    ענתוש, כמה השגות לגבי דברייך בפוסט על הרשימה שלי:

    אכן, לעיתים אני עורכת ספרים שאיני אוהבת, וגם ספרים שאני חושבת שהם מאוד גרועים (ואיני מדברת רק על מקרה גוונים, ששם לצערי, הרוב היה זוועתי, בכלל לא ספרות, אלא על בכלל, רק לאחרונה קרה לי דבר כזה בהוצאה גדולה). עריכה היא מקצוע, אנו עושים את עבודתנו על פי מיטב יכולתנו וכשרוננו, ומנסים לשפר ספר, אבל אין קשר בין זה לבין אהבת הספר.

    לגבי ביקורת. את מדברת לא על ביקורת אלא על ספרות השוואתית, מה שמלמדים באוניברסיטה. ואכן, שם יש פרמטרים אובייקטיביים לניתוח יצירות. אמה מה? וזה "ה אמה מה" הגדול. כמעט שום יצירה שמגיעה לאוניברסיטה אינה יצירה שלא התחבבה קןדם על מבקרי העיתונות, ושם רק טעמם האישי ו/או מוגבלותם האישית של מבקר העיתונות היא הקובעת.

    אני שמחה לספר שבמקרה שלי (של הספר "רואות מכאן את כל העולם", הספר אכן הגיע לאוניברסיטה, אבל זה לא בגלל הביקורות (שאהדו, אבל לא יצאו מגדרם) אלא בגלל שד"ר רוני הלפרן הגיעה אליו איכשהו והחלה ללמד אותן באוניברסיטת תח אביב ואף כתבה עליו מאמר. רק בזכות זה. אלמלא קרה הנס הזה, הספר, שלא זכה להתלהבות גורפת ןענקית, רק לאהדה מסוימת, לא היה מגיע לאוניברסחטה ולניתוח בכלים אקדמיים.

    ז"א, שאם רוצים להגיע לניתוח אקדמי, צריך על פי רוב לעבור תחילה את משוכת מבקרי העיתונות , ואני אומרת לך מניסיון ומהכרות אישית (ומווידויים אישי, בלי שמות), שגם המקצועיים שבהם משפיעים מטעמם האישי, ויש גם כאלה שהודו זאת בפניי.

    ועוד משהו: מה גורלה של יצירה שהיא חדשנית עד כדי כך שמבקר לא יודע איך לאכול אותה? שעדיין אין פרמטרים כי היא כה חדשנית? ומה לגבי ספרים שהנושא שלהם מאוד מרתיע, כמו ספרי הראשון, והמבקרים מסתייגים וקוטלים? הרי אז אין הרבה סיכוי שיגלו אותם וינתחו אותם באופן הגון באוניברסיטה, נכון?

    ושוב אביא את עצמי כדוגמה לא כדי לומר שספרי ההוא היה כה מקדים את זמנו, אלא כדע להראות לך שלעתים מבקר לא יודע מה יש לפניו, לא מבין ולא מתחבר. בזמנו, חווה נווה, המבקרת מידיעות שכתבה על הספר, כתבה שהיא לא מבינה את הספר ולא מתחברת אליו, ולכן לא באמת קטלה באכזריות, אבל יצא ממה שכתבה שהיא מאוד נבוכה מהספר ולא יודעת איך לאכול אותו. והיא עוד הודתה בזה. אחרים אפילו לא הודו בכך, סתם פסלו מיד.

    לכן בעיקרון את צודקת לגבי האקדמיה, רק שתחילה צריך לעבור את משוכת מבקרי העיתונות (גם בעבר, כשהמבקרים היו יותר מקצועיים), ואת טעמם האישי, כדי שידןבר בספר טובות ומישהו ייקח אותו וילמד וינתח באאקדמיה. הלא תסכימי איתי ענתוש?

השאר תגובה ל רן יגיל ביטול תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות ל