בננות - בלוגים / / להפגיז את הנשמה
יעל ישראל עושה אהבה
  • יעל ישראל

    סופרת, עורכת ספרים, מבקרת ספרות וקולנוע, מנחת סדנאות כתיבה, מייסדת ומנהלת את "בננות בלוגס". זוכת פרס אס"י של איגוד סופרי ישראל לשנת 2009 על הרומן "אני ואימא בבית המשוגעות"

להפגיז את הנשמה

Normal
0

false
false
false

MicrosoftInternetExplorer4

/* Style Definitions */
table.MsoNormalTable
{mso-style-name:"טבלה רגילה";
mso-tstyle-rowband-size:0;
mso-tstyle-colband-size:0;
mso-style-noshow:yes;
mso-style-parent:"";
mso-padding-alt:0cm 5.4pt 0cm 5.4pt;
mso-para-margin:0cm;
mso-para-margin-bottom:.0001pt;
mso-pagination:widow-orphan;
font-size:10.0pt;
font-family:"Times New Roman";
mso-ansi-language:#0400;
mso-fareast-language:#0400;
mso-bidi-language:#0400;}

על "הרחק מהיעדרו" של שז, בהוצאת "עם עובד"

 

שז כתבה ספר עצוב. כל כך עצוב, שכמה ימים אחרי הקריאה בספר הצנום, עדיין חשתי כבדות ומועקה בבית החזה, כאילו יושב עלי מישהו.

 

חוסר האונים של הגיבורה, שבריריותה הגופנית והנפשית, החולשה שלה מול החיים, מול העולם הרוחש מולה, שנדמה כי לעולם לא תצליח לקחת בו חלק, ובעיקר מול אביה/מאהבה – פשוט הורסים את הלב.

 

נדמה שמול הרגשות הללו שהספר מעורר, פחות חשובה העלילה שמנסה להיאחז במכניזם של קורבנות פוסט טראומה, במקרה הזה של ניצולת גילוי עריות, ואיך שהיא מנסה להתמודד עם חייה ועם הסוד הנורא באמצעות הפרעת אכילה – במקרה שלה כמעט אנורקסיה – כמו שקורה ללא מעט ניצולות פוסט טראומה במשפחה.

 

אותי משך יותר הרובד האפלולי, הלא מציאותי, שמתרחש במוחה של הגיבורה, שהולך ומשתלט על הסיפור, עד שמאבדים את הידיעה מה מציאות ומה בדיה. האם באמת כלאה את אביה כדי להעניש אותו? האם באמת יש לה חברה בשם שז, משוררת זקנה שמנסה לעזור לה, או שהיא רק האלטר אגו שלה, החלק הבריא והמאוזן יותר שלה?

 

לאחרונה ראיתי סרט הולנדי (שאת שמו שכחתי לצערי) שעוסק בניצולת טראומה שלא מסוגלת להמשיך לחיות אחרי מה שקרה לה, וחייה הם סיוט אחד שלם, ואין לדעת מה אמת ומה דמיון, האם היא באמת הצליחה לחטוף את האנס שלה ולכלוא אותו ולהתעלל בו (שזה בוודאי הדמיון הכי שכיח בקרב ניצולים, להעניש את המאמלל), או שזה רק קטרזיס של הדמיון ההולך ומתעוות שמשתלט עליה?

 

בדומה, גם אצל שז אי אפשר לדעת, ונדמה שזה בדיוק העניין – להציג את מה שקורה במוחה של ניצולה כזו, לגרום למי שלא היה שם, לנסות להבין מה קורה בתופת המשפחתית הזו, לטלטל אותו משאננותו, להפגיז לו את הנשמה. וכמו בסרט ההולנדי שלא עוזב אותי כבר כמה ימים, כך גם הספר של שז אוחז ולא מרפא.

 

"זר לא יבין זאת", אומרת האִמרה הנודעת. עד היום אינני מבינה מדוע אחותי האהובה שולמית הפכה לאישה מוכה בנישואיה, למרות שאנחנו לא מפסיקות לדון בזה, ואני מצדי מנסה להבין, לפענח זה 26 שנים; באותה מידה, כאשר שז ואני היינו חברות קרובות בצעירותנו, לפני שנים רבות, לא בטוח שהתקרבתי בכלל להבין מה עבר עליה, למרות שסיפרה לי פה ושם.

 

אולי עכשיו אבין. אולי עכשיו כולנו נבין. 

 

 

3 תגובות

  1. קראתי עכשיו את המאמרים המרתקים על הספר ועכשיו את תגובתך. כל שנותר זה לקרוא את היצירה עצמה. ועוד לפני שקראתי שני דברים מהותיים, אחד על המציאות ואחד על היצירה שעל פי חומרי המציאות. זר – כולל פסיכולוגים ובכלל שום אדם – לעולם לא יבינו באמת עומקן של טראומות נפשיות, שהקשות שבהן הן אלה שנוצרו בילדות בבית הורינו מולידינו שהם שנתנו לנו חיים. הטראומות הללו הן קללה שקובעת חיים שלמים. כל כמה שננסה להירפא – נצליח בערבון מוגבל ביותר. הקללה היא הדי אן אי האמיתי שלנו. היצירה – אם אנו יוצרים – היא אולי הדרך היחידה לפיצוי ענק. אך זוהי אולי הדרך הקשה ביותר – להפוך את הקללה למעשה אמנות מזכך ולו בזמן הכתיבה. וכן לפעמים מה שלא הורג בונה. אך עצם המחשבה שחיים שלמים נבנים ומנותבים על קללה שיכולה היתה להימנע היא מזעזעת לעצמה. וכן, העיקר שזר לא יבין זאת, ואשריו שזכה. הפתרון במציאות הוא אולי אחד – לקבל את גזר הדין. להשלים עם קיומו, להבין שאי אפשר להשתחרר. להיכנע לתחתיות הנשמה, לא לתת דין וחשבון לאיש, לא לצפות להירפא. "להתמכר" ביודעין. לקבל את גזר הדין ולהפיק ממנו רווחים עקיפים ומשניים וקודם כול יצירתיים-אמנותיים. וכל הכבוד לשז על האומץ והגבורה ועוד לפני שקראתי את מעשה האמנות שלה. כל הכבוד כי אין ספק שמלאכת כתיבת ספר כזה היא ירידה לשאול.

  2. נ.ב. נחמה פורטא לכל קורבנות-האב היא אולי באמת בגילן הכרונולוגי. וכאמור זאת מבלי לקרוא עדיין את ספרה של שז אלא עליו. אישה בת 64 איפה תבקש את אביה או את תחליפיו לזכות מהם באשר מעולם לא זכתה – הגנה טובה ולא התעללות במסווה של הגנה… איפה תבקש אותם אישה בת 64 – בבית הקברות שבו טמון האב הביולוגי, או שמא בבית האבות שבו משתרכים תחליפיו שזקנתם הפכה אותם למרוקני כוח וכריזמת-אב הרסנית?! העניין הוא שרוב חיי "שז בת ה-64" גם הם כבר מאחוריה, ספק אם יעלה בידה להקים לעצמה אי פעם "יחסי קרבה תקינים ומאושרים בעיקרם", והכמיהה והרעב והגעגוע לאשר מעולם לא ניתן לה – ילוו אותה כאבסטרקט עמום, צל מתמיד גם אם וכאשר היא עצמה כבר יקהו חושיה וזכרונה הפנימי לזהות את עוצמת מקורו.

  3. רשימה מרגשת יעל וגם מרגשת מאד תגובתה של ענת , יש דברים שהם בלתי נתפסים ובכל זאת ברור לנו שהם מתקיימים במסתרים תמיד ובכל מקום
    נורא !

השאר תגובה ל ריקי דסקל ביטול תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות ל