בננות - בלוגים / / אז להיות סופר או לא להיות סופר?
יעל ישראל עושה אהבה
  • יעל ישראל

    סופרת, עורכת ספרים, מבקרת ספרות וקולנוע, מנחת סדנאות כתיבה, מייסדת ומנהלת את "בננות בלוגס". זוכת פרס אס"י של איגוד סופרי ישראל לשנת 2009 על הרומן "אני ואימא בבית המשוגעות"

אז להיות סופר או לא להיות סופר?

להיות סופר זה לא עיסוק שבוחרים בו, הוא בוחר אותך. אלו לא דברים חדשים כמובן, אבל כנראה שחשוב להגיד אותם מדי פעם.

מי ששואל את עצמו האם כדאי לו או לא כדאי לו לכתוב רומן, כנראה שהוא לא צריך לכתוב רומן. כי כתיבה היא בכלל לא שאלה של בחירה או החלטה מודעת, בנוסח" אני צריך להיות סופר", "החלטתי שמתאים לי לכתוב".

כתיבה של ממש זה דבר שנובע מבפנים והכרחי לעשות אותו. פשוט חובה לעשות אותו מפני שאין לך דרך אחרת. אם זה לא כך, אז כנראה שהספר ייצא מהזן שאני קוראת לו "ספרי הבכוח". ואין ספרים אומללים יותר מאלה, מיותרים יותר מאלה. הצרה היא שהם ממלאים יותר ויותר את מדפי חנויות הספרים.

מי שחושב שהוא יכתוב רומן ויהיה סלב, כנראה חי בסרט רע מאוד. מאז פלישת המחשב אומנם רבים החלו לדמיין שהם יפלסו את דרכם לכוכבות באמצעות הקשה על המקלדת, וכך עוד ספר "בכוח" מייגע נולד לעולם. חבל. חבל על האנרגיה.

כל ספר שנכתב מתוך רצון לעשות את הבוחטה, לזכות בתואר "סופר", להתפרסם, להרגיש מיוחד, להצטיין בעיני החברים והמשפחה או "להראות" לילדים ששנאו אותך בכיתה, הוא ספר מיותר בעיני – וזה לא משנה בכלל אם קונים אותו והוא מצליח בחנויות.

וכל ספר שנכתב בכוח על נושא "חשוב", מתוך מחשבה שהוא יצליח בקרב הקוראים בגלל הנושא "החשוב" שלו – גם הוא מספרי "הבכוח" המיותרים, ולא ספרות בעלת ערך.

בעיני, לספרות יש ערך רק כשהיא נובעת מנבכי נפשו של המחבר כי אין לו דרך אחרת אלא לכתוב. זוהי דרכו בעולם. זוהי שפתו. כל מי שמכריח את עצמו לכתוב כדי להגיע לדברים האלה שמניתי לעיל – פרסום, כסף והכרה כ"סופר" – מרמה את עצמו ואת הזולת. לכל הסיבות האלה אין שום קשר לספרות.

כל מי שמציב לעצמו רף הצטיינות שאליו עליו להגיע – נניח להספיק חמישה ספרים בעשר שנים – אין לו דבר וחצי דבר עם ספרות. כי ספרות משמעותית לא נכתבת בקבלנות, אלא מתוך חוסר ברירה, מתוך להט פנימי, מתוך רעב פנימי, מתוך כאב וצורך – ואלו לא מליצות. מי שמרגיש את הדברים הללו, יבין גם יבין.

להיות סופר זה לא להשתתף במרוץ למיליון – מי יגיע ראשון לקבר עם יותר ספרים ופרסומים באמתחתו.

ועוד משהו – כתיבה היא עסק בודד וגלמוד ואין צורך לשתף בו את הזולת, לא עורכים ולא בני עורכים. מי שמשתמש בעורכים בתור תותב לחוסר היכולת שלו להתמודד עם ספרו לבד, עושה עוול ענקי לספרו ולהתפתחותו ככותב.

אל קו הגמר צריך להגיע לבד. רק אחר כך לתת לקריאה לעורך. לא להשתמש בעורך כמו באומנת שתוציא אותך מהבוץ כשאתה כותב.

כמי שעוסקת בתחום הזה הרבה שנים, אני יכולה לספר על כמה מקרים "דיזסטריים" כאלה שראיתי, למשל של ספר שאומנם די הצליח, אבל לא רק שהוא בעיני מבכירי ספרי "הבכוח", אלא שהכותבת הודתה בעצמה שהיה לה רק שליש ספר כשהתחברה לעורכת שעבדה איתה צמוד על הספר עד לסיומו. ורואים את זה. אוי, כמה שרואים ומרגישים את זה.

ועוד דבר: לכתוב זה גם להבשיל לאט, לפרסם לאט, להיבנות לאט. למה לרוץ מיד עם רומן? למה לא לפרסם פה סיפור, שם סיפור? מה בוער? אז נכון שחלק מזה הוא גם באשמת המפה הספרותית של ימינו, שהולכת ומידלדלת. מוספי הספרות לא מפרסמים סיפורים כמו פעם, כתבי העת הולכים ומידלדלים, וההוצאות רצות לפרסם כל "רומן-בכוח" כדי אולי לעשות עליו כמה לירות.

אבל זה לא אומר שצריך להיצמד לקו ההרסני והדורסני הזה שמכתיב היום עולם הספרות. אפשר עדיין לנסות להתפתח ככותב באיטיות, לצמוח לאט, לא להסתער על "רומן המאה" כבר על ההתחלה.

 ועוד משהו קטן, שהוא אולי הכי גדול: ספרות בעלת ערך לא נכתבת כדי לשאת חן בעיני עורכים או קוראים. מי שמשלב בכתיבתו את הפזילות הללו, סופו שייצא לו עוד ספר "בכוח" מייגע עד מאוד. חבל. חבל על האנרגיה.

בקצרה: ספרות בעלת ערך נכתבת בראש וראשונה למען הכותב. הכותב חייב לכתוב אותה, פשוט חייב, ושום דמיונות רומנטיים על תהילה לא עוברים לו בראש כשהוא עמל על יצירתו. ואלו לא הרהורים רומנטיים מיושנים, כך בדיוק זה צריך להיות. כך בדיוק צריך לכתוב. רק כך.

ובקיצור, ל"להיות סופר" אין שום משמעות מעבר לכך שמי שבאמת צריך לכתוב, כותב. המוני אנשים נקראים "סופרים", ובעיני אין שום משמעות לכך, בעיני הם אינם סופרים, לא היו ולא יהיו.

ואילו הסופרים שכותבים כי אין להם דרך אחרת בעולם מלבד כתיבה הולכים ומתמעטים. אלו אגב, יכתבו גם אם לא יפרסמו להם בדל שורה.

 וכל זה לא קשור להצלחה, להכרה, לתהילה, לפרסום, לכסף, לכוח – זה קשור לאמת פנימית. כל מי שנוהג אחרת בכתיבתו, משקר לעצמו ולקוראיו.

 ועוד משהו – אם מישהו חושב שכדאי לו להשקיע כמה שנים טובות בכתיבת רומן כדי לקצור אהבה, הכרה, הערצה והתפעלות, כסף או פרסום, לא רק שהוא חי בסרט רע במיוחד, הוא כנראה גם מאוד נאיבי. את אלפי השעות, שחלקן מייסרות, של כתיבת רומן, מוטב לו כבר להשקיע בצפייה ב"מרוץ למיליון."

4 תגובות

  1. חגית גרוסמן

    יעל היקרה, דברייך הם מים חיים. אנצור אותם בליבי. תודה רבה לך.

  2. שלחתי לך תגובה כנראה לא נקלטה
    כל מילה בסלע
    מסכימה איתך, יעל, לגבי העבודה עם עורך גם אצלי במהלך הכתיבה- זר לא יכנס!
    ועיקר הענין הוא, שסופר וכתיבה זה לא סטטוס אלא סטייט אוף מיינד
    הווית כתיבה תמידית

  3. כזה ראה וקדש. אלף בית שיש לשננו בוקר וערב בעיקר בימים טרופים ומטריפי מוח-לב ויד קלה מדי על מקלדת.

  4. ג'ונתן סוויפט כתב מתוך רצון לנקום. והיו סופרים שכתבו מתוך שאיפה לשנות .
    אין חוקים.

    מסילת ישריםהוא ספר חשוב ומבחינתי שפתו מעשירה אותי. ,
    אץ ה'תניא' כתב האדמור הזקן מהכלא. 53 ימים, 53 פרקים. כל יום בכלא הוא פרק. אבל איזה פרק. מה אכפת לי אם זה פרוזה או לא. הוא רצה ספר חשוב. וזה מחזיק 200 שנה פלוס הלואי עלינו. אין חוקים. יש רק הסכמה לחיות במקום אפרורי ולא למען גלאמור. כי משם תזרק לפח. רגשית או הלכה למעשה.

השאר תגובה ל חנה טואג ביטול תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות ל