לא קראת הכול – לא כתבת!

 

Normal
0

false
false
false

MicrosoftInternetExplorer4

/* Style Definitions */
table.MsoNormalTable
{mso-style-name:"טבלה רגילה";
mso-tstyle-rowband-size:0;
mso-tstyle-colband-size:0;
mso-style-noshow:yes;
mso-style-parent:"";
mso-padding-alt:0cm 5.4pt 0cm 5.4pt;
mso-para-margin:0cm;
mso-para-margin-bottom:.0001pt;
mso-pagination:widow-orphan;
font-size:10.0pt;
font-family:"Times New Roman";
mso-ansi-language:#0400;
mso-fareast-language:#0400;
mso-bidi-language:#0400;}

כבר שנה ומשהו שאינני כותבת ביקורת ספרותית. אני לא מסוגלת לקרוא טקסטים ארוכים, ובטח שלא רומנים. אז הודעתי לעורך שלי ב"טיים אאוט", שאני אאוט. אולי יחזור לי החשק לכתוב יום אחד, אולי לא. אני נוהגת כך כבר 25  שנים. כשנמאס לי, אני עושה הפסקה. ונמאס, תאמינו לי שנמאס. כמה כבר אפשר לקרוא, ועוד בשביל עבודה?

 

אבל הרבה מבקרים ממשיכים לכתוב, למרות שלפעמים הם מפסיקים לקרוא. כולנו יודעים מי עושה את זה בריש גלי, ואפילו לא מתבייש לדווח שקרא רק 20 עמודים. היום הוא כבר כוכב טלוויזיה, אז אני בטוחה שכולם יודעים על מי אני מדברת. על אף שבסך הכול אני מחבבת אותו כאדם, וכמה פעמים דיברנו בנעימות בטלפון, אני סבורה שמעשהו זה הוא מעשה עוולה. אם לא מצליחים לקרוא, צריך להפסיק לכתוב ביקורת, חד וחלק!

 

ואפילו לא משנה אם אהבת את מה שקראת בהתחלה, ועל פי זה אתה מבסס את הביקורת שלך. ידיד שלי שהוציא ספר לאחרונה זכה למחמאות מפי אותו מבקר, שהודה שקרא רק 24 עמודים. ואם בהמשך הספר נחלש? מה אז? קורה, לא? לא פעם התחלתי לקרוא ספר בהתלהבות, ובאמצע או בהמשך הוא מאוד נחלש. זה משפיע על כתיבת הביקורת, וזה חייב להיות חלק מהביקורת.

 

או להפך. קרה שקראתי ספר שבהתחלה לא הלהיב אותי, אבל בהמשך פיצה גם פיצה. חובה לקרוא את כל הספר אם כותבים ביקורת, חובה! אחרת אי אפשר להתייחס אליה בכוללניות וברצינות. אי אפשר להתייחס רק לפרגמנטים בספר. יש לבקר אותו כמקשה שלמה אחת. על אחת כמה וכמה אם מדובר ברומן.

 

מתוך קריאת ביקורת, ברור לי לא אחת שהמבקר לא קרא את כל הספר, ואפילו לא את חציו, או שקרא ברפרוף, ובכל זאת הוא מעז לכתוב ביקורת. לפעמים המבקר אפילו מודה בכך. המבקרת שכתבה על ספרי השלישי ב"הארץ" הודתה שקראה רק חצי ספר, כי הספר שעמם אותם. אחלה ששעמם, אין לי שוב בעיה אם זה. אבל רבק, אם לא קראת את כל הספר, לפחות תגלי אתיות ואל תכתבי עליו. תוותרי על ה-500 ₪ שמשלמים לך. וגם אם זו פרנסתך, עלייך וגם עליך לוותר על כתיבת הביקורת, כי זה מעשה שלא ייעשה לכתוב ביקורת על ספר שלא נקרא בשלמותו ובקפדנות.

 

כן, אני יודעת, יגידו לי שאין מה לעשות, המבקר נדרש לקרוא המון ספרים, לפעמים אחד או שניים בשבוע – הלוא זו פרנסתו – ויש גם הרבה ספרים משעממים או גרועים, אז ככה זה.

 

מה זה צריך להיות ה"ככה זה" הזה שכולם משלימים איתו? ואיך גם העורכים משתפים פעולה עם הנגע הזה? הלוא לעיתים אפילו המבקר מצהיר שלא קרא כמעט, ובכל זאת הם מפרסמים. לאיזה חוסר אתיות הגענו?

 

אם למבקר נמאס לקרוא ולכתוב ביקורת, שייצא לפנסיה. אין לי עצה אחרת. שיעבור למקצוע אחר. על משקל: שברת – שילמת, אמור מעתה והלאה: לא קראת הכול – לא כתבת. השתעממת או שלא נשאבת לספר ולכן קראת רק חלק ממנו, אל תכתוב. תגיד לעורך שאתה מוותר, שיעביר הלאה, יש עוד רבים שישמחו לכתוב.

 

כתיבת ביקורת היא אחת העבודות הכי שוחקות. כמבקרת קולנוע במשך 12 שנים הרגשתי את זה תמיד, אבל סרט בכל זאת יותר קל לראות, מאשר לקרוא ספר. כשהתחלתי לכתוב ביקורת ספרים לפני 25 שנים, אחת הסיבות שגרמו לי לזנוח את זה לעשור שלם, היתה הסיבה הזו: מהר מאוד גיליתי שאני נשחקת, ולא רציתי לעשות עוול לספרים ולקרוא אותם חלקית בלבד.

 

לכן, אחרי שנה ומשהו זנחתי את כתיבת הביקורת הספרותית והתמקדתי בביקורת קולנוע. לפני 15 שנה חזרתי לביקורת ספרותית, אבל מאחר שכתבתי רק על ספר בחודש, יכולתי למשוך את זה כמה שנים. אבל אז באה תקופה של חצי שנה ב"העיר" ועוד חצי שנה ב"עיתון תל אביב", ושוב נדרשתי לכתוב על ספר בשבוע, ושוב נשחקתי כעבור שנה ועזבתי.

 

כשכתבתי ב"תרבות מעריב" על ספרי ילדים ונוער, זה כבר היה כמובן קל יותר. לקרוא ספר ילדים זה תהליך זריז, לכן החזקתי מעמד שלוש שנים. אבל כעבור שנים ספורות, כששוב התחלתי לכתוב ביקורת, תחילה שנה ב-NRG ואחר כך שנה ומשהו ב"טיים אאוט", שוב הרגשתי שאני לא מסוגלת יותר. באיזה שהוא שלב נמאס לי לקרוא, כי לקרוא מתוך חובה, חובת העבודה, זה שונה מלקרוא להנאתך. מה גם, שלהנאתי אני קוראת רק את מה שאני אוהבת, ובביקורת עלי גם לקרוא ספרים וסופרים שאיני אוהבת.

 

לכן המסקנה ההכרחית היא פרישה של מבקר מכתיבה אם הוא נשחק ולא מסוגל לקרוא את כל הספר שהוא כותב עליו. כבר אמרתי: השתעממת, לא נשאבת לספר, ולכן עזבת באמצע או בכל שלב שהוא – אחלה, שום דבר לא קרה. עדיף שלא תהיה ביקורת על הספר, מאשר שתהיה ביקורת נטולת כל אתיות.

 

והנה עוד סיבה חשובה מאוד: כאשר נשחקים מכתיבת ביקורת, ממש מתחילים לשנוא את הספרים והסופרים. אז מה עשינו בכך? מוטב שלא תהיה ביקורת על ספרים, מאשר שהמבקר השחוק נמאס לו לקרוא והוא שונא את כל הספרים שהוא חייב לקרוא ולכתוב עליהם.

 

אם אתה שונא את האנשים שקונים אצלך בחנות כי נמאס לך, או שאתה שונא את הלקוחות במשרד שלך מרוב שנשחקת בעבודה – לא נורא, אין כאן דיני נפשות. אבל לקרוא ספר חלקית ואז לכתוב  ביקורת שטחית או מלאת שנאה על ספר שמישהו כתב בדם ליבו,  זה עוול לכל הצדדים. אם את/ה מבקר/ת ספרים מקצועי,  והשתעממת מהספר וקראת רק חלק ממנו משום שעבודתך נמאסה עליך, עדיף שלא תכתוב.