אז מתי לצאת מהמגירה?

 

 

Normal
0

false
false
false

MicrosoftInternetExplorer4

/* Style Definitions */
table.MsoNormalTable
{mso-style-name:"טבלה רגילה";
mso-tstyle-rowband-size:0;
mso-tstyle-colband-size:0;
mso-style-noshow:yes;
mso-style-parent:"";
mso-padding-alt:0cm 5.4pt 0cm 5.4pt;
mso-para-margin:0cm;
mso-para-margin-bottom:.0001pt;
mso-pagination:widow-orphan;
font-size:10.0pt;
font-family:"Times New Roman";
mso-ansi-language:#0400;
mso-fareast-language:#0400;
mso-bidi-language:#0400;}

שמעון ריקלין, עמיתנו החדש לבלוגייה, מעלה שאלה חשובה מאוד כבר בפוסט הראשון שלו. הוא טוען שמגירות הן בתי קברות לכתבי יד. גם אני מסכימה שלא רצוי להניח לכתב יד להרקיב שנים, בגלל פחד מפרסום, פחד מכישלון או להפך, פחד מהצלחה – גם דבר כזה יש. אבל אני סבורה שיש להיזהר מאוד מפני הוצאת טקסטים החוצה בחופזה, כולל פרסום של טקסט ספרותי בבלוג מיד לאחר כתיבתו.

 

אני אישית לא בעד להראות כתב יד, עד שהכותב שלם איתו לגמרי. כך לפחות אני נוהגת, גם אם כמה מספריי ישבו ככה כמה שנים אצלי, עד שהרגשתי שזהו זה, ורק אז הם ראו אור. על "סוף סוף רומן" דגרתי שבע שנים, ועל "אני ואימא בבית המשוגעות", שעומד לראות אור השנה, דגרתי עשור שלם.  

 

אבל היום, גם בגלל הקלות של הכתיבה על מעבד תמלילים, ישנה נטייה לכותבים לרוץ מיד לפרסום, וזה בעוכרי היצירה. כנ"ל לגבי פרסום בבלוגים. עקרונית, אני לא בעד להעלות לבלוג טקסט ספרותי שלא סיימת את עריכתו האופטימלית מבחינתך. ואני מדגישה "מבחינתך." הכותב צריך להיות בטוח כמה שניתן בטקסט הספרותי שלו. אחר כך, כשיעמוד לפני הוצאה לאור, שהעורך יראה אם ניתן לשפר וכו'.

 

מניסיוני האישי, לא טוב לחשוף יצירה בפני הזולת לפני כן, לא רק כי זה בעוכרי היצירה כפי שאמרתי, אלא גם בעוכרי הכותב. ביקורת טרם זמנה עלולה לסרס, ואז הכותב עלול להיתקע עם החומר שלו. מצד שני, יותר מדי קומפלימנטים שלא במקומם, קרי, מחמאות ריקות, עלולות לגרום לכותב להוציא את היצירה מתחת ידיו מוקדם מדי.

 

אגב, מניסיוני, הן כסופרת והן כעורכת, אפילו על בשרי, אני מבחינה פעם אחר פעם שעורכים עושים את הלא ייעשה, ומוציאים לכותבים ספרים לפני שהספר והסופר בשלים לכך.

 

הדבר נובע מכך שעורכים מעוניינים לעתים לקדם צעיר בעל כישרון, אבל עדיין לא בשל מספיק, בגלל כל מיני אג'נדות שלהם ושיקולים פנימיים של ההוצאות. וחבל. כי בסופו של דבר זה פוגע רק בכותב עצמו.

 

אני יכולה להעיד על עצמי, שמרטרוספקטיבה של עשרים שנה אחורנית, אני סבורה שעורכיי היקרים מ"עם עובד" הוציאו את ספרי הראשון "יצאתי לחפש מחסה" מוקדם מדי. ואולי לא רק לי, אלא לעוד כמה כותבים בסדרה, ששאינם לא מוכשרים חלילה, אלא שאולי זה היה מוקדם מדי.

 

עורכיי פתחו אז סדרה חדשה בעם עובד, ואספו כותבים שהם אהבו את כתיבתם, מפני שרצו לייסד משהו צעיר, רענן ולא ממוסד בספרות העברית – צעד חשוב לכל הדעות, השאלה היא האם צריך בשל כך לוותר על בשלות הכותבים.

 

לעתים, כשמגלים סופר צעיר ומוכשר, יש לפרגן לו, לטפח אותו, לייעץ לו לפרסם בכתבי עת, אבל לא למהר להוציא לו ספר, אלא לתת לו להתבשל מעט עם כתיבתו.

 

אשר לאנשים שמוציאים את ספריהם על חשבונם בהוצאות במימון מחבר, כולם כאן כבר יודעים מה דעתי על ספרים כאלה, בין השאר גם מפני שעבדתי זמן מה בהוצאה כזו, וראיתי את העוול שהן גורמות לאנשים בגלל החלומות הלא רציונליים שלהם להתפרסם ולהיות "סופרים גדולים".

אני מאמינה שמישהו צריך להאמין בך ככותב ולפתוח לך דלת. ואם אתה טוב, תמיד יהיה עורך כזה; אני אומרת זאת גם כסופרת, וגם כמי שעובדת עשור בעריכה ברוב ההוצאות.

 

אבל, אין זה אומר שהסופר הצעיר והעורך לא צריכים גם הם לנהוג שיקול דעת בכתב היד. אני יכולה לספר על כמה ספרים, שידוע לי במפורש שהיו רק שלד, והכותב המתחיל עבד עם העורך שלו על כתב היד כדי להמשיך אותו ולעבות אותו.

 

שיטה כזו פסולה בעיני לגמרי. כותב צריך להביא לעורך כתב יד גמור מבחינתו, ולא איזה שלד או התחלה, או רבע או חצי רומן, ולא משנה כמה הוא מוכשר בעיני העורך, או שהוא אדם ידוע, ולכן העורך חותם איתו ומוציא לו ספר כי הוא פוחד שהוצאות אחרות יגנבו אותו.

 

להוציא ספר בחופזה, הן מהמגירות והן בדפוס, על ידי הוצאה ועורכים להוטים מדי, עלול להיות גזר דין מוות לסופר. כי כשספר לא בשל דיו עלולות לבוא ביקורות רעות, ואלה עלולות ללכת שנים עם הסופר ולפגוע בו ובפוטנציאל שלו. מה גם, שכאשר ספר לא בשל דיו, אפילו שיצא לאור ואפילו אם הצליח בקרב הקוראים ואפילו המבקרים, אבל הסופר נתקע עם איזה שטיק ספרותי שמצא חן בעיני קהלו, הוא לעולם לא ימצה את יכולתו כסופר. וזה הדבר הכי טרגי שיכול לקרות לסופר.