ממתיקים מלאכותיים לעומת ספרות אמיתית

אודה ולא אבוש, גם אני אוהבת נוסטלגיה, מי לא. נעים להתרפק על זיכרונות, כי זיכרונות הם כבר לא הדבר האמיתי, הם עטופים בפאטינה שנותן להם המוח. המוח ממתיק אותם, מעסה אותם מעט, מכניס להם נוזלי ריכוך כמו שמכניסים לפסטרמות כדי שיתרככו וישקלו יותר.

זו בעיני הנוסטלגיה. והיא לא בהכרח דבר רע. לעיתים ממש זקוקים לה. הנה כאן פוסט של שרון רז על בתי הקולנוע של תל אביב, מכמיר לב ללא ספק. גם אני עצמי כותבת לפעמים רשימות נוסטלגיות על האוכל של פעם, דברים נחמדים שהיו בילדות, המסעדות של פעם. אין מה לדבר, יש בזה חן, יש קסם, וחלק חשוב מהעניין זה שזה היה בעבר, זאת אומרת שכבר לא זוכרים את הדברים הרעים.

נוסטלגיה היא בעצם מה שעושה הקוסמטיקה לזיכרון. אם תרצו, היא כמו הווזלינה שהצלמים של ראשית ימי הוליווד היו מורחים על עדשות המצלמה, כדי שתרכך ותעלים את הקמטים, הצלקות והכתמים מפני השחקניות. משהו כמו הריטוש של ימינו. במילים אחרות, נוסטלגיה היא פוטו שופ מקצועי מאוד של הזיכרון.

בעיני, לנוסטלגיה אין מקום בספרות. לזיכרונות יש, לא לנוסטלגיה. וכשקוראים ספר, יודעים מיד אם הוא שייך למחלקת הנוסטלגיה, קרי, הפוטו שופ המקצועי, או למחלקת הספרות הרצינית והמשמעותית.

איך יודעים? נורא פשוט. אם מתחילים להתגעגע ולהזיל דמעה, ולהגיד איזה יופי, וכמה זה מתוק – זו נוסטלגיה. אם זה מעורר זיכרונות כואבים – כנראה שזו ספרות.

כשכתבתי על "ספרות שורשים" התכוונתי לזה. בדרך כלל ספרות שורשים מחליקה, לפעמים בלי שהכותב מרגיש, לתחום הנוסטלגיה. ומשום שנוסטלגיה היא טקסט מאופר, היא לא יכולה להיות אותנטית. וזו עוד בעיה של כתיבה נוסטלגית, על שורשים או על כל דבר אחר. זו גם הסיבה מדוע מרבית ספרי השורשים נופלים לחוסר אותנטיות. במילים אחרות: קשה להאמין להם.

לנוסטלגיה יש מקום ברשימות ובטורים אישיים. ממילא עיתונות היא עניין קצר מועד, שמטרתו להסיח קצת את הדעת, אז אין כל רע להתכבד בממתק הנוסטלגיה. אבל מי שמעוניין לכתוב טקסט משמעותי, מוטב שיימנע ממנה, כי נוסטלגיה מטרתה גם להחניף: דבר ראשון להחניף לכותב עצמו, כי הוא מעוניין כנראה לשכוח את הכאבים ואת הרע שהיה, ודבר שני להחניף לקורא – כי גם הוא מעוניין באותו תהליך השכחה שמשיגה הנוסטלגיה.

אני עצמי משתדלת גם ברשימות הנוסטלגיות שלי בבלוג לתת קצת יותר מזה, ולחדור מעבר לפאטינה ההיא שעליה אני מדברת, השכבה שהתעבתה עם השנים, שמעניקה טיפול וזליני לחומרי המציאות, שמאפרת אותם ככה שייראו טוב יותר. אני מנסה לקחת גם את המר ולצרף אותו למתוק.

אבל בפרוזה שלי, אפילו את זה אני לא עושה. מה לעשות שאני לא אוהבת ממתיקים מלאכותיים. אני מעדיפה את האמת, ואמת היא לא דבר יפה. להפך – היא מענה, היא מטרידה, היא כואבת.

נדמה לי שהזכרתי פעם באיזו רשימה את תגובת המנחה בערב שנערך בבית הסופר עם צאת ספרי השני, "רואות מכאן את כל העולם" (הקיבוץ המאוחד/סימן קריאה, 1997). המנחה שאלה אותי למה ברומן מוצגת הילדות באור כה קודר, ואני עניתי שמה לעשות, ילדות היא לא תקופה מי-יודע-מה, יש בה הרבה חסר ועוגמה.

והמנחה, אשתו של משורר מאוד ידוע ומוערך, ואם הבנתי נכון, מורה לספרות בעברה וכותבת רצנזיות ספרותיות – מחתה נמרצות ואמרה שמה פתאום, לה דווקא הייתה ילדות נורא יפה, ומה פתאום, הלוא ידוע שילדות היא התקופה הכי יפה בחיים…

כאן כבר סתמתי את פי כי הבנתי שאין עם מי לדבר. לשכנע אותה שילדות אינה תקופה יפה כלל ועיקר, והיחס הזה אליה נובע מצורך נוסטלגי של המוח לרכך את המציאות הלא קלה – את זה כבר לא אצליח לעשות, אז מוטב לי שאשתוק. והמנחה המשיכה להנחות את הערב בפנים מכורכמות. בכל זאת הצלחתי כנראה לסדוק לה את האידיליה על ילדות מאושרת.

ואם נחזור לספרות שורשים, אציין שהתחושה שלי היא שכאשר מנסים להתחבר לזיכרונות מיד שנייה או שלישית של הורים או סבים, התוצאה על פי רוב תהיה התחברות עם הנוסטלגיה ולא עם חומרי מציאות קשים ואמיתיים, ואז גם לא יכולה להיווצר כאן ספרות בעלת משמעות.

ולא משום שסופר לא יכול לכתוב על משהו שלא חווה; את זה לא אמרתי כלל וכלל. אדרבא, הבאתי כדוגמה את ספרה היפה של עמליה כהנא כרמון, "למעלה במונטיפר" שבכלל מתרחש באנגליה של המאה ה-18. כוונתי היא לכך, שכאשר כותבים על זיכרונות של מישהו אחר, ובעיקר אם מדובר בקרובי משפחה, יש נטייה לקבל את גרסתם המאופרת. הראיה: הרבה מדי ספרי שורשים, כאן ובעולם כולו, שלא רק עטיפתם אלא תוכם אינם אלא נוסטלגיה צרופה.