מחשבות על מקום, על שנאה, על זהות אתנית, על ספרות…

 

האנטישמיות הטורקית שפורצת בשיא הכוח נגד ישראל לא הכי ברורה לי. מה, אנחנו לא ממלאים להם את המדינה בדולרים? ואולי נמאס להם מגסותו של הישראלי המצוי בבתי המלון?

מכל מקום, אותי זה כל כך מצער. מאמי שמעתי רבות על טורקיה של ימי ילדותה. אנטישמיות לא הייתה שם לדבריה, ואם הייתה, ודאי על אש מאוד קטנה, לא מורגשת. צר לי שטורקיה הולכת ומאבדת את מעט מן הרוח הליברלית שניסה להכניס אטא טורק. כמה מצער שההתחזקות האיסלמית הולכת ומוחקת את הישגיו של האיש הזה, ואת אלה שבאו אחריו, שניסו לקדם את טורקיה למעמד של מדינה אירופאית מתקדמת.

 

אימי, שנולדה וגדלה באיסטנבול בימי כהונתו, זוכרת טורקיה מסבירת פנים, טורקים ידידותיים. אביה העריץ מאוד את אטא טורק וראה בו מהפכן חברתי גדול. עלייתם לארץ לא באה מפני שחשו שלא בנוח בטורקיה, להפך, סבי מאוד הצליח שם כלכלית, והם גם לא היו דתיים, להפך, היו אוכלי טרפה מקצועיים (רבות שמעתי על השווארמות והקבבים ופירות הים שסבי טחן). הם עלו ארצה מטעמי ציונות, והשאירו את סיר הבשר והשומנים מאחורה.

 

לא רק זאת, אטא אורק הכניס לאיסטנבול את רשת בתי הספר "אליאנס", ואימי למדה שם עד גיל שמונה, מועד עלייתם ארצה. מאימי קיבלתי דימוי של יחסי דו קיום בין היהודים למוסלמים. לא זכורים לי דיבורים על עוינות מוסלמית, גם לא ממשפחת דודתי, שעלתה ארצה רק בשנות החמישים. 

 

כשאמי הלכה לבית האבות הסיעודי, "השתלטתי" על האלבום המשפחתי, ומצאתי תמונות אידיליה של חייהם באיסטנבול. גם שמעתי על המשרתות המוסלמיות שהיו להם, שמאוד אהבו את משפחתה של אמי, כי נהגה בהן יפה ושילמה להן בעין יפה. סופר לי שהמוסלמים דווקא העדיפו לעבוד אצל היהודים, מפני שזכו ליחס טוב יותר מאשר אצל המוסלמים העשירים.

 

באחת התמונות הללו רואים את אמי בת הארבע בזרועות אביה בצילום בעיתון. הוא זכה בלוטו בדי הרבה כסף, אבל אמר לעיתונאי שאמי היא זו שזכתה. אז בכותרת מופיע שילדה בת ארבע זכתה בלוטו. באותה תמונה מהעיתון היא נראית כמו חבילה קטנה בזרועות אביה, עטופה במעיל פרווה ענקי. 

 

לא יודעת, אולי זו סתם אידיליה מצדי, או נוסטלגיה מיד שנייה (הרי אלו זיכרונות של אימי כילדה, ואולי אי אפשר להסתמך עליהם), אבל אני לא מבינה מה דחוף לטורקים להיכנס בנו אחרי שנים ארוכות של יחסים ידידותיים בסך הכול, שמועילים לשתי המדינות.

 

לי אישית, כמי שחוותה טורקיה מיד שנייה, מזיכרונותיה של אימי שהיתה ילדה כשעלתה ארצה, שהתבססו ברובם על זיכרונות הוריה וסבתה, יש איזה דימוי בראש של טורקיה, שנכנסה לכתיבתי, זעיר פה, זעיר שם.

 

טורקיה בשבילי היא מאגר של סיפורים אקזוטיים, כמו שקורה בוודאי אצל כל מי שהוריו עלו מארצות המזרח, ושל דימויים צילומיים מכל אותן תמונות של המשפחה המורחבת, שברובן הסתכלתי פעם אחרי פעם בילדותי, באלבום המשפחתי הגדול והמהוה שלנו.

 

עד כדי כך, שטורקיה שלי היא בוודאי טורקיה שנתקעה לי בראש מהצילומים האלה, מראשית המאה ה-20: הנה כל המשפחה באיזה טיול בנוף כפרי יפה, הנה הם באיזה קזינו, והנה הם בחופשה לחופו של הים השחור – כולם לבושים בבגדים מהודרים, הגברים במגבעות, הנשים עם צווארוני פרווה, ובתווך ילדה רזה בעלת עיניים כהות ענקיות ושיער שחור חלק – אימי, כשחייה היו טובים יותר, כשהיו לה מטפלות ואומנות, ובבית היה כל טוב, ואביה הצליח עם בית החרושת שלו לממתקים, ולכן עדיין הסביר לה פנים.

 

הנופים והמראות האלה מיד שנייה הם אלה שנכנסו לכתיבתי; הסיפורים על תורכים ידידותיים, שאולי היו נכונים, ואולי תולדה של נוסטלגיה; הסיפורים על סיר הבשר שהיה שם, התאנים הענקיות, האגוזים שהיו אוכלים אותם בעודם ירוקים והיו מעדן נפלא – כל אלה אינם זיכרונות מיד ראשונה, ובוודאי נופחו ושוכתבו ומורקו וצוחצחו כשעברו מזיכרון לזיכרון, ממוח למוח, מפה לפה, עד שהשתקעו בכתיבתי.    

 

לאחרונה התווכחנו כאן בבלוגיה על זהות אתנית, ואצל רונן א. קידר דיברנו קצת גם על ספרות שורשים. רונן קובל על כך שבארץ מעניקים חשיבות גדולה מדי לספרות שורשים, כפי הנראה מפני שאנחנו אומה של גולים.

 

דור הסופרים שעלה ארצה מהגולה וכותב את הגולה, עושה זאת בטבעיות, כי היא-היא פניו, היא-היא נפשו. אנחנו, דור הבנים, נמשכים לכתוב על ארצות המוצא של ההורים או הסבים,  גם כי יש בזה הרבה מן האקזוטיקה, וגם כי זה מוכר טוב ונשמע טוב. ובאמת אוהבים אצלנו ספרות שורשים, אולי גם כי אנחנו מדינה צעירה ומה כבר יש לנו לספר משלנו; אנחנו פה כולה מאה שנים.

 

אבל כשאני חושבת על ספרות השורשים של הדור השני או השלישי, ספרות שורשים "מיד שנייה", שבאה משמועה בלבד, אני מתחבטת בה הרבה. למעשה, אני מתחבטת בה כבר שלושים שנה.

 

הדבר המשמעותי הראשון שכתבתי מיד אחרי הצבא היה התחלה של רומן שורשים על משפחת אימי בטורקיה. היה לי זמן מהשחרור עד לימודי הקולנוע בבית צבי, אז התחלתי לכתוב אותו. כתבתי, כתבתי, הוא היה יפה, מסוגנן, מצועצע, אכזוטי מאוד, השתמשתי בסיפורים שסופרו לי, בניחוחות שעברו אלי מיד שנייה, שהגיעו אלי בוודאי עטופים בפרשנויות סובייקטיביות של אחרים, ואיכשהו, למרות שזה יצא נורא יפה, ולו המשכתי, יכולתי בוודאי להיות ההצלחה הטורקית הצעירה של שנת 1982, כפי שעשתה דורית רביניאן כעבור 15 שנה עם ספרה של שורשי משפחתה בפרס – אבל הרגשתי מין זרות למה שכתבתי. חמור מזה, הרגשתי ששיקרתי. עשיתי שקר בנפשי.

 

הרגשתי שבעצם, מה לי ולנופים שאני לא מכירה, מה לי ולתרבות הזרה הזו, מה לי ולמשהו שהוא בכלל לא אני – צעירה תל אביבית שרואה כל היום סרטים אירופאיים וחולמת להיות במאית בהוליווד, ובסופו של דבר, אלה הם חיי וזהו עולמי הפנימי ושאיפותיי. מה אני כבר יודעת על משפחת אמי בתורכיה של המאה ה-19, התחלת המאה ה-20?

 

אז עזבתי את "הרומן התורכי-ישראלי הגדול הראשון", והתחלתי לכתוב על עצמי, על המהות הפנימית שלי, בשפה שאני מכירה, ולא בשפה מיופייפת. אגב, משהו אחד נשאר מזה, סיפור בשם "הסיפור של טיה דודו", (אפשר לקרוא אותו כאן) שכתבתי בשנת 1982 בסדנה לכתיבה של יורם קניוק ועמליה כהנא כרמון ב"בית אריאלה", ובמקרה או שלא במקרה היה הסיפור הראשון שלי שראה אור, במוסף הספרותי של "מעריב" בשנת 1983.

 

אני אומרת "אולי לא במקרה", כי אני מניחה שהעובדה שמשה בן שאול היה אז עורך המדור לספרות ואהד "ספרות שורשים", בוודאי גם היא עזרה לסיפור שלי לקבל במה בגיל כה צעיר.

 

אינני טוענת שסופר חייב לכתוב רק על מה שהוא מכיר, רק על נופי ארצו. לא חייבים לחיות בג'ונגל כדי לכתוב עליו. ספרות מבחינתי אינה תיעוד אוטוביוגרפי, אלא תיעוד של נפש המספר, ולכן העלילה יכולה להתרחש בכל מקום. אני נזכרת לשם כך ברומן המעולה והשכוח של עמליה כהנא כרמון, "למעלה במונטיפר", שמתרחש בכלל באנגליה במאה ה-18, אם אני זוכרת נכון. אבל הוא אותנטי לגמרי, כי הוא מתאר את רגשותיה הפנימיים של הגיבורה, שמצדי הייתה יכולה לחיות גם בתל אביב, בטימבוקטו או במונטריאול.

 

אבל חלק חשוב מכתיבה של השורשים אינו רק המיקום, המראה החיצוני של הדברים והתיאורים – שמצדי, הסופר יכול להמציא אותם בכלל – אני מדברת על מהות פנימית, ואותה קשה יותר לתפוס נכונה אם את עצמך לא חיית בעידן ובמקום שבו מתרחשת "ספרות השורשים" שכתבת.

 

אביא שוב כדוגמה את ספרה הראשון של רביניאן. הוא כל כך לא שכנע אותי, כל כך עשה לי הרגשה של כאילו, של חיקוי, של אורנמנטיקה מזרחית זולה, שכל הדיבורים היפים על הצורך בהגדרה אתנית מזרחית בספרות שלנו, של "ספרות שורשים מזרחית" מטעם בני הדור השני, לא שכנעו אותי במיל.

 

אסיים את מסת ההרהורים הזו בנקודת ההתחלה: האנטישמיות. אני לא יודעת אם זה קשור, אבל יש לי הרגשה שכן. אנחנו אומה של נוודים בעל כורחנו. נזרקנו מכאן בכוח, חזרנו לכאן בדרך נס לדעתי, וכל השנים בין לבין, בגלות, ניסינו להגדיר את עצמנו בכל מיני עולמות עוינים, במזרח או במערב.

מאחר שהאנטישמיות היא זו שתמיד הגדירה אותנו כאומה, ייתכן שאנחנו עדיין מרגישים צורך שהרקעים האתניים האלה, שהטביעו בנו חותם של "יהודי נודד ובזוי", ימשיכו להגדיר אותנו. מה שמחזיר אותי לכך שכאומה ישראלית עדיין לא הגדרנו את עצמנו בכלל, אם יש לנו צורך עז להחיות בספרותנו את החיים בגולה.