יעל ישראל עושה אהבה סופרת, עורכת, מבקרת ספרים וסרטים, מנחת סדנאות כתיבה, מנהלת את "בננות בלוגס".
בהקשר לפוסט הקודם "בזיון ספרותי", אני מעלה כאן לינקים לרשימות שפרסמתי לפני מספר חודשים על זילות הספרות וההוצאות במימון מחבר. למי שמתעניין.
זילות הספרות
http://blogs.bananot.co.il/showPost.php?blogID=23&itemID=8073
מי לעזאזל קבע שאתה צריך לכתוב?
http://blogs.bananot.co.il/showPost.php?blogID=23&itemID=8045
צערם של המוציאים בהוצאות במימון מחבר
http://blogs.bananot.co.il/showPost.php?blogID=23&itemID=8100
לא הוצאה עצמית, הונאה עצמית
http://blogs.bananot.co.il/showPost.php?blogID=23&itemID=8090
ומי שבכל זאת רוצה לפרסם
http://blogs.bananot.co.il/showPost.php?blogID=23&itemID=8114
הערות:
1. כל מה שנכתב אצלי מתייחס רק לפרוזה, לא לשירה. כי פרוזה היא תחום העיסוק שלי, לא שירה.
2. כל הדברים נכתבים מתוך עבודה של 25 שנים במערכת: תחילה בעיתונות ואחר כך במ"ולות.
לא נראה לי שהבינו לאור התגובות שמסלפות לחלוטין את דבריי בעניין הוצאות במימון מחבר.
נראה לי שאני מדברת לא רק אל הקיר, אל גם ללמפה, ללוסטרה ולפוטלים.
ופליז, רק לחברים מותר לקרוא לי יעלה.
גם ההוצאה שיצאת נגדה ,היא גלגול של הוצאה אחרת,שהתחילה כהוצאת ספרי שירה לגיטימית עם עורך מכובד.
היא התמסחרה בהמשך הדרך
וכך גם ההוצאה שדיברת עליה ישירות,שהיה לה עורך ספרותי מכובד,
ואז היא פתחה 'חלונות'/
מה זה מוכיח?
שהוצאה הזאת השתמשה באשראי הספרותי שלה לצרכים מסחריים.
ללמדנו,שהלגיטימיות הספרותית היא מטבע
שניתן לפרוט אותו.
השאלה היא אם פורטים,או עוצרים,כדי שלא לאלח את הספרות.
עד כאן שלב א'
הקריטריון העליון הוא שאסור לקחת כסף ממחברים כדי להוציא להם ספרים. הוצאה שעושה זאת לוקה בזנות בעיני. זה הכול.
ושוב, מדברת על פרוזה, לא על שירה, אין לי מושג בזה.
וזה שגוונים התחילה בשנות השישים כהוצאה מכובדת, התנדך מזמן מזמן.
צ"ל, התנדף. ואגב, כל ההוצאות במימון מחבר האחרות צצו בעקבותיה. ראו כי טוב… יש מספיק פריירים שישלמו.
העורך של המוסף הספרותי שבו עבדתי בשנות השמונים,היה קורא מהספרים האלה
בהוצאת 'טרקליו' ו'עקד' שורה אחת ומשליך לפח.
'לא אוריד את רמת המוסף שלי אפילו באיזכור הספרים האלה' – אמר.והשמיע דברים בגנות זילות הספרות ומיסחורה.
העורך שלי – היום ז'ל,ראה עצמו חלק מקורפוס של הספרות העברית,וידע איך מ ת נ ה ג י ם.
הוא סירב שתיכתב עליהם אפילו ביקורת קטלנית,ואמר לי,אנינות,זה שם המשחק.התנהגותו נראתה לי מובנת מאיליה!
העיתון היה מסחרי,אבל הוא אמר,כאן,שומרים על הספרות.מסחר – מחוץ לחדר הזה!
ועוד הקדיש שמונים אחוז משטח המוסף לביקורת ספרות.
"זה מה ששומר על הספרות" הסביר.
עד כאן שלב ב'
כדאי אולי לאזכר את שמו של העורך הנ"ל ושמות חבריו. לפעמים אנחנו שוכחים את אלו שמן הראוי שדרכם תזכר לטוב. צריך להציב אנשים כאלו בראש השורה, כדוגמא למה שהיה למה שצריך להיות.
יאיר הורוביץ הוציא את ספרו הראשון בהוצאת עקד.
מה לעקד של אז ולגוונים של היום?
להלן תולדותיה של עקד המיתולוגית ומה שקרה להב בעקבות הרוסמנית.
http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A2%D7%A7%D7%93
זה נכון מאוד יעל, אין שום קשר חוץ מהכתובת ברחוב בר-כוכבא. זו הייתה תקופה אחרת. היה קהל לשירה ואיתמר יעוז-קסט, אחיה של מריצה, ערך שם כמה וכמה ספרים יפים. ועם זאת, על פי כמה עדויות, הורביץ שהוציא שם את ספרו הראשון "ברחבות אילמים" כמדומני עם בנימין פשוט ואת ספרונו "שירים מן הקצה הנמוך" הוציא במשהו מוזר שנקרא "מנו, שיר". הוא ביקש "להיחלץ מן המרתף", (מרתף "עקד"). זה ציטוט שלו, וללכת להוצאות אחרות וגם עשה זאת. את שני ספרוניו החשובים "שירים ללואיס" ו"סלויון" פרסם כבר בהוצאת "עכשיו" של גבריאל מוקד. רני.
כאחת שלא קשורה למילייה מוטב תוציאי כספך על דפים לטובת שירת מגרה
ואת העודף תשקיעי במעשים שייטיבו עם
המשפחה. אם גם אז נשארר לך עודף
קני את הספר "הלו זה אני מדברת"
רק אל תיקשרי למילייה.