סוחרי-החלומות בזיכרונות שואה

הייתה לי חברה שאביה היה פרטיזן בשואה. צעיר בין 18 שאיבד את רוב בריאותו ביערות המושלגים של פולין. הוא כתב את סיפור השואה שלו, והוציאו לאור בהוצאה עצמית דרך איזה מו"ל גנב שמתמחה בדברים האלה.

הוא ידע שאני מבקרת ספרים, וביקש מבתו לתת לי עותק. די עשיתי לה פנים על זה, כי ידעתי שלא אצליח לקרוא את זה, ולא רציתי להעליב, אבל הוא ממש לחץ עליה לתת לי את הספר. הוא היה איש טוב, וגם פגשתי אותו פעם, ובתו, חברתי, סיפרה לי על השנים שלו כפרטיזן. שנים מרתקות ונוראות כאחד.

באמת שרציתי לקרוא את הספר. ולו רק למענו. כי ביקש כל כך.

אבל לא יכולתי. אפילו את העמוד הראשון לא הצלחתי לגמור. זה היה כל כך משעמם, וכתוב כל כך ארכאי ובנאלי. עם כל רצוני לקרוא את ספרו, לעשות לו את הכבוד הזה, לא הצלחתי.

וזה קרה לי עם עוד זיכרונות שואה שהגיעו לידי בכל מיני דרכים, וגם עם זיכרונות של ניצולי שואה שהגיעו פה ושם בזמן שעבדתי ב"גוונים".

עם כל הכאב שבכך, ולמרות שזה כל כך חשוב להנציח את סיפורי הניצולים, רוב זיכרונות השואה שכותבים הניצולים לא מעניינים איש כי אי אפשר לקרוא אותם. פשוט ככה.

כל אותם ניצולי שואה שמוציאים את זיכרונותיהם בהון רב, ולפעמים מבטיחים להם שהספר יצליח במכירות וכו', נשארים עם חלום מנופץ וכואב. הם רצו להגיע עם סיפורם ללב הזולת, לספר, להשמיע, לצעוק את כאבם, ובסוף אף אחד לא מסוגל לקרוא את ספריהם מרוב שהם כתובים רע, משעממים, שטוחים, בנאליים, סתמיים, מלודרמטיים, לא מעניינים.

קיבלתי עכשיו ספר בשם "מאה אימהות, מאה זיכרונות", שעוד אייחד לו רשימה נפרדת. הספר מקבץ מאה זיכרונות של אנשים על אימותיהם. רובם המכריע משל אנשים שהכתיבה אינה משלח ידם. ומה לעשות, רובם משעממים ובנאליים, כי בספרות מה שחשוב זה לא המה, הנושא, אלא האיך, העיצוב. אותו ניסוח חד פעמים וייחודי שנותן לנו את החשק לקרוא ולקרוא.

אותו הדבר עם ספרי הזיכרונות של ניצולי השואה, שבאמת רוצים להישמע. אבל הם לא יודעים לכתוב, ואף אחד לא רוצה לקרוא כי זה משעמם וכתוב רע, ובסופו של דבר הם מחלקים את עותקי הספר לקרובי משפחה, שאפילו הם לא מעונינים לקרוא. כי לא משנה כמה הסיפור יהיה חזק ומזעזע וחשוב ומרתק, בסופו של דבר מה שחשוב זה איך כתבו אותו.

לכן אני כל כך מתנגדת לכל "סוחרי החלומות", אותם מ"ולים של הוצאות במימון מחבר, שמתעלקים גם על הצורך של ניצול שואה להשמיע את דברו וגובים ממנו הון על ספר ששום איש לא יקרא.

את הזיכרונות החשובים לאין ערוך של ניצולי השואה יש דרכים להנציח, כמו פרוייקט שפילברג המצוין. העדויות המצולמות של ניצולי השואה הם הדבר שיישמר לדורות הבאים – עדויות קשות, חותכות, ישירות, ולא הספרים האומללים האלה, שעותקים מהם נרכשים בוודאי לספריה של יד ושם כמין עדות נוראה לזיכרונות שכמו ירדו לתהום הנשייה.

גם בזמן יציאת הספרים האלה לא היו להם קוראים, וגם בעתיד לא יהיו, כי מרביתם נכתבו על ידי אנשים שאינם יודעים לכתוב, או על ידי סופרי צללים נטולי כשרון שעושים מלאכתם חפיף רק כדי להרוויח כמה גרושים. כך או כך זה מסתיים בספר שאי אפשר לקרוא אותו, ולא בגלל הנושא, אלא בגלל דלות הכתיבה.