בננות - בלוגים / / זהירות: מרירות!
יעל ישראל עושה אהבה
  • יעל ישראל

    סופרת, עורכת ספרים, מבקרת ספרות וקולנוע, מנחת סדנאות כתיבה, מייסדת ומנהלת את "בננות בלוגס". זוכת פרס אס"י של איגוד סופרי ישראל לשנת 2009 על הרומן "אני ואימא בבית המשוגעות"

זהירות: מרירות!

 

 

דיון קטן שהחל אצל רני יגיל הביא אותי לרשימה הזו, שממילא אני מהרהרת בה מעת לעת. ונדמה לי שאין מקום טוב יותר לדון בה, מאשר כאן, בבלוגיית סופרים ומשוררים.

 

איכשהו הזכיר אמיר אור, שבזקנתו היה המשורר, העורך והמבקר משה בן שאול אדם מריר. לגבי משה אינני יודעת, שכן לא הכרתי אותו אישית, למרות שעשה עימי חסד גדול כשפרסם את סיפורי הראשון במוסף הספרות של מעריב בראשית שנות השמונים, וצר לי לשמוע שאדם שנתן כה רבות ליוצרים צעירים, נאלץ לסיים את חייב כשהוא נאכל במרתו.

 

אבל אני מכירה כמה וכמה סופרים קאנונים מוערכים מאוד או מפורסמים מאוד, שמרירותם פוערת חורי ענק בזקנתם. במקום שייהנו ממה שיש, הם מתבוססים במרירותם. לא אזכיר שמות, כי מדובר באנשים טובים שעודם עמנו, אבל אותי חומציות מרירותם מעציבה ומפחידה כאחד.

 

לפני חצי יובל שנים, כשהתחלתי לפרסם ונכנסתי לביצה הספרותית והעיתונאית, נשבעתי שאני לא אהיה כזו. ומעשה שהיה כך היה: כתבתי כתבה על מחזה מסוים, ומשום מה המחזאי הידוע והאופנתי שכח להזכיר שהמחזה שלו מבוסס על סיפור של סופרת מסוימת, ידועה למדי אבל כבר פחות אופנתית.

 

בעקבות כך החלה אותה סופרת להפציץ את העורך שלי וגם את העורך הראשי במכתבים משמיצים, עם הצעות לפטר אותי מעבודתי, שכן אני עושה עבודתי רשלנית והשמטתי את שמה מהכתבה.

 

אנחנו תיקנו את המעוות ופירסמנו התנצלות, והיא המשיכה בשלה. הייתי בשוק שסופרת כמוה טורחת לנסות לפגוע בעיתונאית מתחילה כמוני, בגלל פגיעה שנעשתה שלא במזיד, ושנקמתה הייתה מעבר לכל פרופורציה.

 

מכתביה היו כה מרירים, שממש הרגשתי את מיצי כיס המרה שלה מופרשים על הנייר. זה כל כך הכאיב לי. ולא זה שהיא מנסה לפגוע במשלח ידי, אלא המרירות שלה. אז שמה נשמט מכתבה בעיתון לא גדול (רבק, זה היה "על המשמר", לא "ידיעות"!). כמה מריר ופגוע אפשר להיות? והבטחתי לעצמי שאני אשמר מהמרירות הזו, ולא אהיה סופרת מרירה.

 

והנה, השנים עוברות, וגם אני כמו רבים מרגישה שלא זכיתי להכרה שלה אני ראויה לדעתי (כמו שכולנו חושבים) וחוטי המרירות מתחילים לבצבץ. וכשאני מזהה אחד, אני מנסה לנתק אותו ולזרוק אותו לפח מיד. והנה עוד אחד. ושוב אני חוזרת על מלאכת ניכוש עשבי המרירות.

 

ומילא אני, שממילא אינני סופרת נודעת מהזרם המרכזי, ונניח שיש לי קצת על מה להתמרמר. אבל בי נשבעתי, שאחד מהסופרים הכי מוערכים וידועים שלנו, שידוע גם במערב, אליו פניתי שיפתח אצלנו בלוג, ואותו אני גם מכירה אישית, סירב לפתוח בלוג כי לא ראה אצלי בבלוג רשימה על אודותיו!!! ומפני שלא כיבדתי אותו דיו לדעתו, לא רצה לפתוח בלוג, ולא הועילו הסבריי שבלוגי הוא אישי, ושאני מפרסמת בו מפרי עטי על פי רוב, ושבמקרה עדיין לא יצא לי לכתוב עליו רצנזיה. אבל העלבון, בחיי! ומרירות האדם היקר הזה מוכרת לכולם בארצנו. כמה כבוד והערכה שלא יזכה לה, זה לא יספיק לו.

 

והוא אינו היחיד. נדמה שטרם פגשתי סופר או משורר או אמן מסוג אחר שיסתפק במה שיש לו. כולנו רדופי כבוד וייקר. שום הכרה לא מספיקה לנו. תמיד נדמה לנו שלא מעריכים אותנו מספיק. ומה, אם תזכי בפרס נובל תהיי מסופקת? שאל אותי חבר, ואני נאלצתי להגיד לו שלא, כנראה שגם זה לא יפצה על החור הענק בפנים, ראו מקרה עמוס עוז, שמתבשל במיצי מרתו בגלל שלא זכה בפרס נובל לספרות.

 

האמת, איני מאמינה שאיש מאיתנו מרגיש שדי לו במה שיש לו, במה שהשיג. כולנו יוצרים כדי למלא חורים ולקבל אהבה, וזו לעולם אינה מספיקה.  

 

 

 

 

23 תגובות

  1. יעל, את תמיד נוגעת בנקודות הכואבות ולא נותנת לטייח!

  2. יעל,
    מאמר אדיר וכן.
    וכדי שלא תהיי מסופקת, תקני נא חייב=חייו. (והטוב בבלוג שאפשר לתקן).
    אבל באמת, לעצם הענין: את נוגעת בנקודה כואבת (וכבר סבינה אמרה) וחשובה.
    מה שמזכיר לי – וחבל שלא שמרתי אז על העיתון – על איזכור התמרמרות איזה סופר מישראל המלין על כי יצירתו תורגמה רק ל-13 שפות. אז – מה שכתבת – לעולם לא די.
    פנחס שדה – סליחה שאני מזכיר את שמו- אמר לי: "אולי שמך ייצא בירושלים". ואולי רק במשפחה – אוסיף. בקרב ידידים טובים. תיהנו יחד מאימרות השפר שלך ליד המדורה בערב. ואולי תזמין אליך משוררים לערב ספרות שתערוך. אולי יבואו 20. טעות דפוס: רק 2.
    אולי רק 1, את מי שאתה אוהב. ולא – תקרא לעצמך שירים.
    תקרא שירים שאתה אוהב. תקרא שירים משלך שעוד אומרים לך משהו גם היום.
    אך אם אתה על אי בודד, ניזון מעלי העץ? אז תפסיק לשיר? האין הסיפוק בא מעצם העובדה שאתה יוצר, שלבך מתרונן? מה היא הערכת העולם? על כך – גם ראוי שתתני דעתך ותכתבי על כך מאמר. (אם כי ידוע שהכישרון זועק לשמים – ad astra ויש דחף להתחלק בטוב).

    בברכות
    מג

    • מ.ג.
      תודה אני אתקן. לא שמתי לב. אני יש לי שגיאות הגהה, ירחם השם. איזה עיניים אתה יש לך, כל הכבוד.

      והסופר על ה-13 שפות. חחחחח…. חבל שלא אמרת מי זה.

  3. אהוד פדרמן

    יעל, קודם כל תודה לך על הכנות וגילוי הלב . אני הייתי נזהר מהכללות כמו: כולנו (אני מניח שכוונתך היא לכותבים) רדופי כבוד וייקר. זה נכון בדיוק כמו לומר, כל היהודים רודפי בצע.
    אפשר להשאר עם הדוגמאות שהבאת מעולמך שקשור בטבורו לכתיבה .
    אני מניח שרוב הכותבים רוצים שיקראו את מה שכתבו ויעריכו את יצירתם, כלפיה הם חשים כמו היתה חלק מהם והרי כולי עלמא – כותבים כשאר האדם – מחפשים רוב ימיהם תשומת לב והערכה לפועלם שלא לדבר על חיפוש אהבה ועל הערבוב בין הדברים.
    ויש כאלה שאפשר להמשילם לחור שחור. רעבים תמיד.חסרי ביטחון. כל מה שיש להם אינו מספיק. קיבתם מתרחבת ותאבונם מתגבר עם האכילה. אי שביעות רצון והסתפקות במה שיש, זה מבנה אישיות שאינו מאפיין דוקא את עולם הכותבים. אני מכיר כמה מרירים שהביאו את מרירותם לדרגת אומנות חיים, מחפשי כבוד וייקר עגומי ארשת שלא כתבו מימיהם דבר.

    • אהוד,
      כן, ברור שזו הכללה, ועדיין יש בה מן האמת. נראה לי שמעטים הם השמחים בחלקם, בכל תחום אגב. צריך להיות אדם מלא ושלם ושליו במיוחד כדי לא להיות מריר ולחוש תחושת החמצה וכו". ואכן, בכל תחום. עניין קיומי. רק שלפעמים נראה שאצל יוצרים זה אינטנסיבי יותר, אולי כי יש שם יותר יצרים, יותר אגו.

  4. מירי פליישר

    והחורים יעל מקדמת דנא ולא יועילו השבחים הנשטפים עם הזמן . מחוררים אנחנו . יפה את כותבת ומסייעת להתבונן
    בהם ובנוזל המפעפע בהם.

  5. הי יעל,

    נכון, כולנו היינו רוצים להיות דמות ראשית ברומן שעדיין לא נכתב. השורות האחרונות מהדהדות בתוכי "כולנו יוצרים כדי למלא חורים ולקבל אהבה" ישנם סוגים שונים של אהבה. איזה אהבה אנחנו מחפשים יתכן שאותה אחת ראשונית שלא נוכל לממש לעולם? ואז מידי יום ביומו אנחנו נאלצים להוכיח בכל פעם מחדש עד כמה טובים ומוכשרים אנחנו. כמה מייגע!! אילו היה לנו בטחון באהבה יתכן מאוד וכול נושאי האגו היו מקבלים חדות רכה יותר, פחות אינטנסיבית, פחות טובענית/תובענית?, אגוצנטרית וכו"…. אנחנו מחפשים מרגע שהגענו לכאן ועד לאותו בו נלך מפה : אהבה. לא יותר גם לא פחות . כל כך הרבה חיים בלי לחיות!! זה אכן יכול לחצור תחושות לא פשוטות או כפי שכנית זאת: מרירות.

    תודה לך על הכתוב. עזרת לי מאוד להחליט בעניינים הקשורים לאגו שלי.

  6. במיטבו, יוצר מתעלה למישור של יופי ותובנה, אבל "היוצר" אינו זהה לאני המתנהל בדרכי חייו המאובקות יותר ונלחם את מלחמות הישרדותו מאז הילדות. זהו אני קטן יותר, מאוים יותר וכבול יותר, אבל זה האני שתפגשי בבואך אל האדם בשעת חולין.
    הצד השני של המרירות והתסכול הוא לא פעם קנאה, חוסר פרגון, ואף פעילויות עוינות כנגד קולגות. אשרי האדם הצומח דרך יצירתו.

    • כן, אני מסכימה איתך אמיר. יש בזה לעיתים גם קנאה, אבל לא רק, לפעמים פשוט מרירות בשל התחושה "לא קיבלתי מספיק".
      האם יוצר גדל בזכות יצירתו? הלוואי. הלוואי. לי נראה שלפעמים החיים קצת עוזרים לנו לגדול. לראות דברים בפרופורציה. מצד שני, לפעמים דווקא בגלל ההזדקנות, רואים שכל הפאקים באישיות מחמירים. בעיה גדולה.
      אבל העלת רעיון מעניין.

  7. היטבת לתאר יעל, את ים המרירות שעלול להציף את כולנו, וגם אני לעתים מרגישה בו מנסה להציפני, אני מנסה להתרחק מהמרירים, מהמתלוננים עד כמה שאפשר הם מרעילים אותי ובלכתם אני מרגישה שאני נעשית כמותם, כך קורה לי עם קטנוניים וקנאים, התרופה שלי שלפעמים מצליחה, לעשות, ללכת, להביט בים, לכתוב, לקרוא,לצייר, ללמוד, לאכול.. להפגש עם נותני אנרגיות ולא שואבי.. לא תמיד מצליחה..

  8. חני שטרנברג

    כל הכבוד, יעל, על מה שכתבת. אני כל כך מסכימה איתך. הארת בעייה מאוד נכונה, מאוד כאובה. עצוב שהיצירה, שמבחינות רבות אמורה לרפא, גורמת בסופו של דבר כזה סבל. זה, בהחלט, נושא להתמודד איתו.

  9. איך את יודעת ש"עמוס עוז מתבשל במיצי מרתו בגלל שלא זכה בפרס נובל לספרות"?

    • אפרים קישון, היה סופר נודע בכל העולם, ספריו תורגמו לעשרות שפות, חשבונו היה מרופד, חי בפאר,ואישתו הצעירה תיארה איך כל ערב היה שואל במרירות ובחרדה, האם קוראים אותו,זוכרים אותו, האם הוא מבוקש…והוא לא התכוון בישראל.

      • נכון לבנה, הוא באמת הדוגמה הכי קיצונית של מרירות. בכל ראיון דיבר על זה. פעם ראיינתי אותו, חצי שעה שיגע אותי בנוגע לזה. גם מנחם הוא גולן כזה.

    • זה קומן נולג, מה שנקרא, לא? כולם בארץ יודעים שזה מאוד כואב לו.

  10. טובה גרטנר

    היי יעל
    ככל שעוברים החיים מגלים שהם קשים… פשוט אין מילה אחרת, אך לא עולה כסף לסבול, ולא עולה כסף להיות מאושר… ולא עולה כסף להיות מרירי, אני טכנית- מאושרת פשוט זה זול, יעיל, פותח דלתות… וגם את חברתי החכמה לא מוותרת- עלי והצליחי.
    שלך טובה

  11. ידועה אמרת חכמים : איבר אחד לאדם – המשביעו -רעב, והמרעיבו – שבע.
    כך גם האגו – ככל שמאכילים אותו יותר כן הוא רעב ודורש הב הב.
    ומי שמרגילו למועט, אינו סובל מההטרדות, נחרות ורטינות מצדו.

    ככלל, קנאה ומרירות הם שני רגשות שמקטינים אותנו, ועצם נוכחותם היא עדות מצערת לנפילת הרוח.

  12. יעל,
    דבר אחד כן יש לי להוסיף לדיון , מה שלדעתי יכול לעזור. כדאי שלאדם כותב יהיה מלבד הכתיבה עוד עיסוק מהותי ויקר , עץ נטוע ששורשיו מעמיקים פנימה מעל ל"מה שנראה". הכותבים כמו גם שחקנים ומוסיקאים (במידה שונה) תלויים באהבת הקהל והכרתו. זה יוצר בעיה כי הקהל וההכרה הם מונחים אמורפיים שלא קבועים בזמן.

    אני אוהבת את האומץ שלך.
    עם זאת חושבת שאפשר לבוא לכתיבה ולעולם הכתיבה ממקום מפויס ומחויך. וזו אכן בחירה אישית.אישיותית. כמו הבחירה להיות אדם טוב והגון. עלית כאן על נקודה חשובה, תפקידו של האגו. ותפקידו של האדם מאחורי הכותב (ולפני הכותב יש אדם) לנקז את הרעלים הנותרים מהכתיבה, כמו שמפעל כימי מפנה פסולת כימיקלית ומרחיק אותו מחברת אנוש.

  13. מעניין, אצלי המרירות הייתה איומה יותר בגיל הצעיר, חשבתי שאני תכף בהוליווד וגמרתי אנונימית בדירת שני חדרים שכורה עם תקציב לג"ל לשיער .

    צפיתי גם בסבתי שהייתה הכל, סופרת,דוקטורית, מנהלת מחלקה בשוק האירופאי המשותף ובסוף ימיה הפכה לילדה בחיתולים שרק השתוקקה לחם אנושי .

    ואולי גם עבודתי אם אוטיסטים ועכשיו מפגרים נותנת לי עוד פן.

    אני מאד מקווה שתמיד אהיה בעמדה שתיתן לי לראות את שני הצדדים, אך מאד מבינה את העמדה שרוצה, צריך להדבר איתה ולפעמים זה מצליח ולפעמים פחות.

    איכשהוא החיים עשו לי בית – ספר בנדון.

    • עולם האמנות והיצירה ידוע כפקעת יצרים ואגו כך גם בספרות ביצירה הפלסטית במוסיקה היצירה מקורה בהשראה אלוהית אך תהליך הפצתה ופרסומה כרוך ביצרים אגואיסטים חסרי מעצורים

  14. על משורר יוני מאלכסנדריה, כששים שנה לאחר מותו

    אני אוהב את שירי קואפיס. את פשטותם. את השתדלותם
    לבטא את החיים כשלעצמם .
    הם דולקים באור שקט, כמו נרות לבנים .
    כבאיזו קדושה. אולי קדושתם העצובה של החיים החולפים.
    עכשיו נקראים שיריו בעולם. בחייו
    נודע אך מעט. חיים נוגים., רגע של חמימות פה ושם.
    אהבותיו……….
    …….

    הוא מת בבית חולים בשעה שתים לפנות בוקר, ביום הולדתו השבעים,
    לאחר גסיסה ממושכת.
    מה לו עכשיו מכך שקוראים אותו. חיבורים שמחברים עליו. בקבר
    אין אהבה, אין חום, אין חיים. בקבר אין ולא כלום.

    פ. שדה, "איך זינג", עם" 38

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות ל