בננות - בלוגים / / שם בדיוק נדפקים הדברים ומתעקמים לנצח
יעל ישראל עושה אהבה
  • יעל ישראל

    סופרת, עורכת ספרים, מבקרת ספרות וקולנוע, מנחת סדנאות כתיבה, מייסדת ומנהלת את "בננות בלוגס". זוכת פרס אס"י של איגוד סופרי ישראל לשנת 2009 על הרומן "אני ואימא בבית המשוגעות"

שם בדיוק נדפקים הדברים ומתעקמים לנצח

 

ב"אש בבית", ספרה הרביעי של איריס לעאל (זמורה ביתן), היא בודקת באיזמל מנתחים אינטנסיבי ורב עוצמה את המקום שבו נדפקים הדברים ומתעקמים לנצח – בחיקה החמים של המשפחה. זהועוד כמה הערות שלי על הספרות "העדתית".

 

יחסי אימהות-בנות כבר פרצו מזמן את  הגטו הדלוח של "ספרות הנשים", ויש להם היום מעמד הרבה יותר משמעותי וחשוב מפעם, בין השאר לאור הגילויים שמתווספים כל העת מן האגף הפסיכולוגי. וכמו תמיד כשדנים בנושא המציק והטורדני שאין לו ראשית ולא אחרית – יחסים הכי קמאיים במחזור חיי האדם: היחסים עם אימא – תמיד מתברר כמה מעמקים טרם נודעו בו, בוררו או נחקרו. כמה מורסות עדיין מצפות שיפוצצו אותן. אבל אל דאגה, כי איריס לעאל בספרה הרביעי "אש בבית" דואגת לחטט בפצעים עד זוב דם, לא תוותר עד שתתבוסס בדמה שלה, חמושה באיזמל של פתולוג מיומן, בעין אכזרית כמו ציפורן חודרנית ובסבלנות עקשנית של פרוזאיקונים מן הקלאסיקה, שכבר קשה למצוא כיום במקומותינו.

 

תכליתו של הרומן היא בחיטוט הכמעט כפייתי בחיי הנפש של הגיבורים, מה מניע אותם, מה צורב אותם, מדוע הם עושים מה שעושים, ובעיקר, מניין כל הרע זה בא. איפה נמצא המקור השחור משחור – כאילו אם יתברר מה התקלקל, איך ומתי, ניתן יהיה לתקן. יש הרבה כוח בחיטוט האינטנסיבי האכזרי והלא מרפה לרגע שלה בחיי הנפש של גיבוריה: היא מברישה את עורם במברשות ברזל, מלקה אותם, דנה אותם ברותחים ולא מוהלת ולו קורטוב דבש בנזיד שלה כפי שממתיקים אחרים את תבשיליהם כדי להקהות את תחושת החנק הלא נעימה שעולה מתחקיר כה עקשני וקפדני לתוך הנפש. "אם יש בבשר כיב," היא מעידה על גיבורתה, "היא הראשונה שתיקח חפץ מזוהם ותחטט בו." (עמ" 198).

 

הפרוזה המדויקת והחודרנית שלה מתנפלת על סך מצומצם מאוד של דמויות: הגיבורה הראשית ועוד כמה אנשים שמקיפים אותה. אלו הם יחסיה המתוסבכים של ליזה שר בת הארבעים עם אימה הנרקיססטית והעוקצנית, שהרסה אותה בביקורתה האין סופית, וכיצד השפיעה האם הדורסנית על אישיותה הרעועה וחסרת הביטחון של הגיבורה ועל יחסיה הרעועים לא פחות עם הגברים בחייה.

 

לעאל מבצעת ניתוח מקיף של חיי הנפש של האישה כדי לברר כיצד מתפתחות אצלה פתולוגיות ביחסיה עם גברים, בשל הכשל באימהותה של האישה שילדה וגידלה אותה. כאילו ניסתה למצוא את הנקודה שמחברת את הילדה חסרת האונים, הטובעת עד היום בשנאתה העצמית ורגשי נחיתותה – בת לאם חסרת אונים ומלאת רגשות נחיתות, שמבצעת על גבה סימביוזה אכזרית כדי להינצל בעצמה מחולשתה – עם האישה שהיא הופכת להיות, זו שמשתעבדת לגברים ולאהבה ותמיד תמיד מפסידה.

 

כפי שהיא שותלת בעמ" 228 בפיו של בעלה הראשון, הפסיכולוג, של הגיבורה: "אנשים שבילדותם היו תלויים בהורים שלא הגיבו לצרכים שלהם, מפני שהיו אטומים, אנוכיים, לא מהימנים, או פשוט מפני שחלו ומתו, הרגישו בבגרותם שאהבה היא רגש שהם אינם יכולים להסתכן בו." או כמו בעמוד 174: "יש האומרים ששם בדיוק נדפקים הדברים ומתעקמים לנצח, בחיקה החמים של המשפחה."

 

אך יש בתיאוריה של לעאל כמה מכשלות. האחת קשורה למרכיב העדתי שהיא מתעקשת להכניס לנזיד הסמיך שלה: המאמי דירסט המרוקאית איבון טאנג"י מנופפת מעת לעת בקלפי הקיפוח העדתי כסיבה לכישלונותיה כאדם, אישה ואם, ול"שנאתה החומצית" כנגד העולם בכלל ובתה בפרט.

 

אבל ליחסיה הפגומים של ליזה עם אמה רוויות רגשות הנחיתות שחוגגת על גבה, אין כל קשר לנחיתות העדתית שצצה פה ושם ברומן. יחסים מציקים והרסניים כאלה הם אוניברסליים מעצם טבעם, ואם פוגענית שמתעללת בבתה יש בלא מעט בתים. כך שהתיזה המעמדית והעדתית שמציבה לעאל, אולי כדי לעשות את ספרה "רלוונטי" יותר לסוגיות הישראליות "הבוערות", "שבנפשנו", שמא תיחשד כטובעת בלוקסוס של אסקפיזם – קורסת בנקל.

 

בדומה לרומן של רונית מטלון, "קול צעדינו", שבו מה שמרתק באמת הוא היחסים הכפייתיים וההרסניים של האם הגדולה עם בעלה וכיצד זה משתקף בדרך בה היא דורסת את ילדיה, כך גם אצל לעאל הרבה פחות רלוונטי בעיני הרקע הדמוגרפי של הגיבורה ואמה כהסבר ליחסיהן הפגומים. למרות שנוטים לייחס למטלון כתיבה "עדתית", הגם אם מתוחכמת, גם אצלה מה שמעניין הם התיאורים הפסיכולוגיים המבריקים ולא הטענות העדתיות.

 

מכשלה נוספת מצויה במינון החומרים. כשלב הרומן לוהט כמו לבה, מה לנו במיני ספיחים עלילתיים מחיי היומיום? דומה שלאעל החמיצה "רומן נפש" ענקי שהיה לה בידיים אך חמק ממנה משום שנכנעה לתביעות של הספרות העברית הריאליסטית, ה"קנונית": לעגן את העלילה בזמן ובמקום, להכביר בתיאורים ובתפאורה ש"יתנו מציאות": קצת אינתיפדה ברקע, קריסת מגדלי התאומים, ואילו שהן סטיות ארכניות ולא מעניינות לגבי מצב האמנות הרוסית בארץ (מקצועו של בעלה של הגיבורה) שמרחיקות את הרומן מן הלב המדמם שלו.

 

בנוסף, כבר מן ההתחלה ברור שלב הקונפליקט של הרומן מקופל ביחסים הסדו מזוכיסטיים עם האם, ולכן הנבירה של לעאל ביחסים של הגיבורה עם גברים, המינון והמשקל המוגבר שהיא נותנת לתיאורים הללו הוא פחות מעניין ופחות חשוב. תמר גלבץ כבר ביצעה פוסט מורטם יעיל וחזק הרבה יותר של התמוטטות הנישואים ב"מקופלת".

 

בעצם, אני רציתי לקרוא רומן שלם על מאמי דירסט איבון טאנג"י שדרסה את הבת שלה, אותו לעאל כבר התחילה למעשה בסצינה שהיא לטעמי הכי מרתקת ופוצעת ברומן – המפגש בין הבת לאם בביתה הדל של האם בשכונה הדרומית: ""אני לא רוצה להיות ביקורתית," איבון פותחת… ליזה פורצת בצחוק מר. הרבה הערות משפילות התחילו בדיוק במשפט הזה; הוא הקדים עלבונות, הבחנות פוצעות, למעשה הוא הקדים כל גילוי שליזה ספגה ממנה במהלך חייה." (עמ" 196) .

 

זה בדיוק הרומן המבעית והמרתק שלעאל הייתה צריכה לכתוב, שחבוי לה שם בתוך הזוטות – רומן בדומה לספרה מארי נידאי, "רוזי קארפ", שם מותחת הסופרת הצרפתייה את כל הגבולות בניתוח יחסים מחרידים בין אימהות לבנות עד שהיא פוערת במעי הקורא חור ענקי.

 

עם זאת, קשה להתעלם מן השקדנות של לעאל, מאיך שהיא מעצבת את משפטיה לעילא ולעילא: יחידות משפט מורכבות ובנויות לתלפיות, שמחטטות ומחטטות ומפשיטות את גיבוריה מכל ההגנות שלהם, כפי שהיא כותבת על גיבורתה ליזה: "הוא העריך את הלשון התיאורית שלה, את דימוייה הפרועים, את נטייתה להתעקש על הזיהוי הנכון וההגדרה המתאימה." (עמ" 232). חמושה ביכולת הנדירה הזו שהולכת ונעלמת ממחוזותינו הספרותיים (לי הפרוזה של לעאל מזכירה את הקלאסיקה השנונה והמחודדת של רחל איתן) כבר יש בכפותיה של לעאל הרומן המשפחתי הבא.

 

16 תגובות

  1. אהוד פדרמן

    רצנזיה מעולה. מעוררת בי רצון לקרוא ולהשוות דעות לאחר הקריאה. אגב, אני מסכים איתך בלב שלם לגבי הרומן הנפלא של רונית מטלון "קול צעדינו"

  2. רשימה מרתקת. באמת עושה חשק לקרוא.

  3. מענין מאוד, ובכלל אני בעד ספרות נשית, שלא תהא גטו דלוח אלא גאה ונועזת או סתם קיימת בזכות היותה ספרות

  4. ביקורת מבריקה. אהבתי את הניתוח שלך, וגם ההשוואה לרונית מטלון. אכן מעורר עניין לקרוא את הספר.

  5. יפה כתבת.
    ומה יש לומר? כל העדתיות הזו, ראה מתי שמואלוף וכו", יצאה מהאף. מספיק להתבכיין מזרחיים, בסטה!

    • מתי שמואלוף הוא משורר חברתי שנאבק במעוות בחברה הישראליות ולא כפי שמישהו ניסה לתייג אותו.

      • גם את רוני סומק ניסו לתייג תחת המזרחיות והעדתיות בתחילת דרכו עד שירדו מזה והוא הפך למשורר הקונצנזוס.

        • מתי שמואלוף ערך לא מזמן אנתולוגיה עדתית שאם לא נאמר עליה פאסה קומפוזה, אינני ידע מה עוד לומר עליה. המאבק הספרותי "העדתי", אתרים כמו "קדמה", סופרים ומשוררים שמתעקשים להחזיק בכוח באנג"נדה הזו (נגיד בן הרוש? נגיד), חוטאים נוראות נגד התרבות והספרות העברית, כמו גם מגחיכים את עצמם. מוטב יכניסו להם טוב לראש שהמאבק הזה התיישן כמו הסיפולקסים והמאווררים והבאווריות של שנות השישים שבעים.

          • המאבק הוא חברתי ולא עדתי
            יש הבדל בין השניים.

            • והכסות של המאבק החברתי הזה היא עדתית, לא? אז למה להיתמם? ולמה להכניס את מקבלי הקיצבאות (שהם כבר מזמן לא רק מרוקאים, אגב, אם לא שמת לב) לתוך הספרות? עניים ועשירים הם אשכנזים ומזרחים גם יחד. לא רק ויקי כנפו יושבת בלשכת העבודה, גם דימטרי שוסטקוביץ. אז למה להמשיך להתעקש ולצעוק קיפוח קיפוח? אני מקבל באהבה ספרים כמו של רונית מטלון שמתארת את החיים במעברה מבחינת מה שהיה ועבר. היום מטלון היא מרצה באוניברסיטה. וכך גם עוד אלפי אבוטבולים, אז מה הבכי? מאיפה אתם חופרים ומביאים את רגשות הקיפוח האלה? ולמה להמשיך לסנן את זה לספרות? לא קראתי את הספר המדובר כאן, ואין לי מושג אם הצליח או לא באג"נדה שלו, אבל הטעם הכללי של ספרים כאלה הוא של מגויסות שעבר זמנה, שעלתה עובש.

              • קראתי עכשיו גם אותך בהמשך לדפנה שחורי, ולא התרשמתי.

                הספר הזה הוא סימפטומטי לספרות העברית היבשה והנפוחה מחשיבות עצמית שיש כיום בארץ.

  6. אמנם נראה שלא אמהר לקרוא את הספר, אבל סקירה כה מרשימה מזמן לא קראתי.
    ברשותך צורף אליו קישור באתר http://bookout.co.il/ספרים/אש-בבית

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות ל