בננות - בלוגים / / שי גולדן נכנס במוסד המשפחה
יעל ישראל עושה אהבה
  • יעל ישראל

    סופרת, עורכת ספרים, מבקרת ספרות וקולנוע, מנחת סדנאות כתיבה, מייסדת ומנהלת את "בננות בלוגס". זוכת פרס אס"י של איגוד סופרי ישראל לשנת 2009 על הרומן "אני ואימא בבית המשוגעות"

שי גולדן נכנס במוסד המשפחה

 

למה אהבתי את ספרו החדש של שי גולדן "הבן הטוב" (זמורה ביתן) ואפילו קינאתי בו, ומדוע אני חושבת שיש בו כמה פספוסים רציניים שמאפילים על מה שיכול היה להיות יצירה חד פעמית.

 

 

אם השאיפה לאותנטיות ולאמינות מרבית היא אחת מן המטרות הכבירות של הספרות, אז בשביל מה להתעטף בכל מיני הטעיות, תכסיסים וכיסויים? מדוע לא לכתוב את הדברים כמות שהם, בתיעוד כמעט מלא? מדוע לא לקרוא לדברים ואפילו לגיבורים בשמם האמיתי? והאם ייתכן שדווקא אז יבוא לבדיון הספרותי איזו עדנה, דווקא משום ש"חושפים הכול"?

 

נדמה לי שמעבר לסיפור האוטוביוגרפי הכואב שמתאר שי גולדן בספרו החדש "הבן הטוב", זה בעצם מה שמעניין אצלו: סוגיית התיעוד האוטוביוגרפי, הגבולות שלו, עד היכן הוא יכול להגיע ובכך להעשיר את הכתיבה הפיקטיבית. לרגעים כשקראתי את ספרו, בייחוד בשליש הראשון שלו, חשתי שאולי זו הדרך היחידה לכתוב ספרים, ושהספר הזה של גולדן כמו מבטל כל כתיבה פיקטיבית אחרת, כי בשביל מה להסתתר לעזאזל? 

הרי אם רובנו הסופרים כותבים על עצמנו, בשביל מה בעצם אנחנו מסתתרים מאחורי הבדיון? לא עדיף לכתוב את הכול כמות שהוא ולהטיח בפרצוף הקורא? הלוא לפעמים זה נראה כאפשרות היחידה, או מוטב, האפשרות ההגונה היחידה. ומבחינת הקורא, אם ממילא הוא תמיד שואל את עצמו מה אמת ומה בדיון במה שהוא קורא, אולי כדאי לשטוח לפניו את הסיפור עם כל הפרטים האמיתיים ולהפסיק להסתתר מאחורי הבדיון.

 

מן הבחינה הזו אני סבורה שספרו של גולדן הוא אמיץ מעין כמוהו. לרגעים הרגשתי קנאה עזה על יכולתו לחשוף ככה בחופשיות את חייו, כי בשביל מה בעצם להמציא דמות ולה שם ולה חיים, למה לא לקרוא בפשטות ובהכי ישירות לגיבור שי גולדן ולפרט את חייו על זוב דם? נדמה לי שהרבה סופרים ירגישו כמוני, קנאה על שום שמישהו מגיש את חייו על מגש, ולאו דווקא מן ההיבט הרכילאי. "הבן הטוב" הוא לא ספר רכילותי, כי לעובדה שלגיבור קוראים שי גולדן ושחייו הם חיי הסופר שי גולדן, אין חשיבות רכילותית מבחינתי. אבל יש לה חשיבות מבחינת האמינות העזה שפורצת מהדפים, שהשימוש האינפלציוני המעצבן במילה "מטלטל" באמת הולמת אותם הפעם.

 

הסיפור המשפחתי הכואב של גולדן, שעד גיל שש חיי עם אחיו בבית יתומים, ורק אז אומץ על ידי זוג עולים חדשים מרומניה, הוא מעבר למסמך. לו היה זה רק מסמך, היינו קוראים אותו בהשתאות כפי שאנחנו קוראים כתבות ענק סוחטות דמעות במוסף "שבעה ימים", במין תערובת של משיכה ושאת נפש נוכח הרכילות הנפרסת לעיננו. אלא שהספר של גולדן אינו רכילות, וגם אינו מסמך על ילדים מסכנים וגם אינו טלנובלה ספרדית נוטפת דמעות. 

למרות שכל החומרים הללו מרכיבים את ספרו, נוצר בו משהו אחר, חדש, סוג של חשיפה ספרותית נדירה שמדגדגת את הפיקשן בציפורניה החדות. תערובת מתעתעת כמעט של פיקציה ושל אמת, שאולי בעצם תשגע את הקורא אפילו יותר, בשאלת השאלות שלו: "היה או לא היה?" והלוא גולדן עצמו מעיד על עצמו שאין שקרן יותר ממנו. כאילו אם הוא אומר "הכול אמת", אבל מצד שני מצהיר שהוא שקרן, מיד קמות חומות חדשות של התנכרות בינו לבין הקורא, ושוב חוזר הטקסט לחיק הבדיון. מן משחק מחבואים מקסים ומתעתע ומרתק כזה בין הכותב לקורא. 

תוך כדי משחק המחבואים המעודן הזה שלו תוקף גולדן את המשפחה באשר היא. כך גם הוא ממוטט על פיה את העדיפות והמשמעות הרגשית שמעניקים למשפחה הביולוגית כאשר שהוא מוכיח שמשפחות הן משפחות הן משפחות, וכמו שאמר טולסטוי, כל משפחה סובלת בדרכה המחורבנת, ואם לפתח את הרעיון: כל ההורים, ביולוגיים או מאמצים, הורסים את ילדיהם, והמשפחה היא המקום המטורף ביותר עלי אדמות.

 

אלא שהפלא הנדיר הזה נחלש לקראת אמצע הספר, ומשם חלה ירידה הדרגתית עד לסופו. נדרשה כאן עריכה מסיבית שתגלח הבלחות רכילותיות של ממש (למשל, קורותיו של שי בסדנאות כתיבה, הוצאת ספרו הראשון, ועוד), חזרות לא מעניינות על דברים שכבר נאמרו, וכן הרהורים פילוסופיים שונים, שעל אף שהם כתובים בכשרון מרבי, איכשהו מאפילים על הבוקס בבטן שנותנת הקריאה בחציו הראשון של הספר.

 

כל האמור לעיל לא מבטל את העובדה שקראתי את הספר בשלוק ובהנאה רבה. אבל לטובת השלמות הספרותית, נדרשה כאן יד עורכת קשוחה במיוחד כדי למתן פטפטת מיותרת שמאפילה על הכוח הצלול של החלק הראשון.           

 

16 תגובות

  1. יעלה
    תודה על הבקרת שמאתגרת לקרוא את הספר

    אכן צריך אומץ רב לפרוס את החיים האוטוביוגרפיים ולהציגם בפני הקוראים, במיוחד אם הקוראים הם האנשים המסופרים בספור
    מצד שני אין אמת אוביקטיבית ולדעתי דווקא הסובייקטיבית היא הדבר המסוכן לכותב,
    כי אזי הוא משקף וחושף את נפשו במערומיה, וכאן זה דורש הרבה מעבר לאומץ.

  2. "משפחה, אני שונא אותך!" כך אמר אנדרה ז"יד במוטו ל"זייפני המטבעות". אבל עם כל הקושי, האתגר האמיתי הוא ריפוי עצמי והבנה חדשה. טוב שבינתיים יוצאים ספרים יפים.

  3. אני לא יודעת אם זה מעשה חכם ליוצר, לשים את כל הביצים בסל אחד ועוד על השולחן, למצות בבת אחת את כל הסיפור האישי בשקיפות כזו, ומה ישאר ליום המחרת?

  4. או כמו שהיטיב לנסח פיליפ לארקין

    http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=6885&blogID=114

    על התרגום זכיתי למטח של צקצוקים… מעניין מה היה קורה אם הייתי כותבת את השיר בעצמי… 🙂

  5. ובנוגע לספר – לכתוב אחד על אחד זה מסוכן – אני מכירה סופר גרמני שנתבע על כך וספרו נגנז בהוראת בית משפט…

  6. המאמר מסקרן
    אך כמו בכל יצירה לא כל כך חשוב המה, חשוב האיך

  7. דווקא אני בעד חשיפה, ומעורר סקרנות הספר הזה, במיוחד אותי מסיבות שונות, אני אוהבת את ערבוב האמת והשקר, ואני חושבת שאין בזבוז של "האמת" כי הספור שלנו מחלחל ויוצר מעינות נובעים חדשים,לדעתי בלתי נגמרים, ובכלל לפעמים חושפני יותר לחשוף חיים אלטרנטיביים, כביכול לא אמיתיים, זה נושא שמעסיק אותי מאוד בעיקר לאחרונה

  8. רונן מבליח

    הממ… הרגשתי תחושה דומה כשקראתי את "שלך, סנדרו", רומן המכתבים של צבי ינאי: האמת צעקה מכל פינה, גם אם היה ברור שחלק מהמכתבים שונו ונערכו במעבר לספר, ואולי לא נכתבו כלל.

  9. מה קרה, ההורים טובים, רעים, מפלצות? תני קצת בשר. לא סיפרת הרבה על העלילה.

    • יעל… את מקנאת? את, מלכת החשיפות????

      • לא חוכמה, אני כותבת בחשיפה על חיי בבלוגים, לא עשיתי את זה עדיין בספריי. צריך הרבה אומץ, וגם יכולת מיוחדת. איכשהו, בספריי תמיד עזר לי המרחק הזה שלקחתי תוך כדי הסוואת האמת האישית שלי באמצעות עלילה פיקטיבית. נראה לי שקשה מאוד לכתוב רומן אוטוביוגרפי, כי תמיד יש חשש שמשהו יתפקשש בגלל הקרבה היתרה לחומרים. איכשהו, הרחקת העדות עוזרת לכתוב. לכן אני רואה בכך אומץ גדול וגם יכולת מיוחדת.

  10. עשית לי חשק לקרוא.

  11. ספר טוב ושווה קריאה.
    מאמר ביקורת של דן לחמן על הבן הטוב

    http://www.e-mago.co.il/Editor/literature-2867.htm

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות ל