כמו סקס והעיר הגדולה, רק בלי הינטעאיות המעצבנת

בדרך כלל לא מקובל שעורך יכתוב טובות על ספר שערך. מצד שני, זכורים לי כמה מקרים כאלה, בוטים במיוחד, שבהם עורכים ידועים של ממש דחפו סופרים שלהם באמצעות רשימות מהללות, ובכך החדירו אותם ללב הקונצנזוס.

אז גם אני מרשה לעצמי, בעיקר מפני שאני חוששת שכל המבקרים יפספסו את זה – את הלב של הספר שעליו אכתוב הפעם, ספר שערכתי באהבה ובשמחה ובצחוקים מטורפים.

אני מדברת על הספר של חברתי נולי עומר, "הקפריזה והזוגוש", שיצא לאחרונה בהוצאת הקיבוץ המאוחד.

הספר מוגדר כמילון קומי, המשך ולא המשך למילונים ההם של דן בן אמוץ ונתיבה בן יהודה. אלא שהמילון הקומי לגברים ונשים של נולי עומר הוא משהו שונה לגמרי, שלא נתקלתי בו מעולם, בוודאי שלא בספרות העברית.

לא אדבר כאן על ההומור הנוקב ועל הסאטירה החברתית שעולה מן הספר, למרות שיש ממנו בכמויות. אני רוצה לדבר על המבנה. המבנה המיוחד במינו. על אף שמדובר במילון, שיש בו מונחים לפי האלף-בית כמו בכל מילון, זהו בעצם סוג של רומן.

במהלך הקריאה מתברר שיש בספר שלוש דמויות ראשיות, עלמות חן בשם נעמה, דניאלה ויעלי, שמוליכות את הספר ודרכן נוצרות עלילה של ממש. לא רק שאנחנו מתחילים להכיר את הבנות, יודעים עליהן הכול ומכירים את בני משפחותיהן, חבריהן ומה שהן עושות, לכל אורך המילון נרקמת שם עלילה של ממש. הבנות יוצאות לדייטים, מקימות חברה לשידוכים, משהו קורה לחברה שלהן, הן רבות, אחר כך מתפייסות וכו'.

עומר נותנת לנו יותר מהצצה על חייהן של רווקות בעיר הגדולה: לא מעט סקס, שמוצג בהרבה הומור שחור ומושחז, חיפוש אחר הגבר המושלם, פסילת גברים מאוד לא מושלמים, מסיבות ובתי קפה ודייטים, הרבה דייטים. אבל יותר מכל נרקמת שם מערכת היחסים בין שלוש החברות הטובות, שתומכות זו בזו, מבקרות זו את זו, יורדות זו על זו, בוכות זו אצל זו.

למעשה, "הקפריזה הזוגוש" הוא "סקס והעיר הגדולה" הישראלי, רק עם הרבה יותר הומור ובלי הינטעאיות המעצבנת.

יתרה מזאת, עומר לא הגבילה את עצמה לשום ז'אנר או מבנה מוגדר. זה גם מילון, גם מעין רומן, גם ספר של פיליטונים, גם מין מחזה קטן. מהבחינה הזו הספר של עומר שובר כל מוסכמה ספרותית וחותר תחת כל הערכים המקובלים בספרות. תראו לי כמה ספרים כאלה יש הספרות העברית, שבורחים מכל הכבלים האפשריים ופשוט עושים מה בראש שלהם. והחירות המשוחררת הזו היא שקנתה אותי בספר הבאמת יוצא דופן הזה.

בחודשים שעבדנו עליו, כשאחת לכמה ימים קיבלתי אות חדשה מנולי, ושלחתי לה מיד את הערותיי עליה, אני זוכרת לילות שבהם רק צחקתי וצחקתי, למשל, מאותה גברת "לבה", שנקראת כך משום שהיא תמיד שואלת "לבה?" בקול מצונן, מהמשפחה הדוסית האבו-אל-בנאת, שמרוב באסה קראה לבת האחרונה בסדרה: חרפ'לה, מהגברברים השעירים והחוטיים שממלאים את הספר בקאוולריות מסוג חנוני ביותר, ומהדייטים האינסופיים והמייאשים שיש בהם יותר משמץ של ניחוח חנון לוויני חותך ואירוני.