"נשיקת הבודהא" של פיטר טאסקר (חרגול-עם עובד) הוא מותחן מבריק ואינטליגנטי שמבצע מחווה למיטב סופרי המותחן, החל מסימנון ועד האמט, ובדרך אפילו מצדיע למורקמי. הרשימה פורסמה ב-11.12.08 בגיליון 319 של מגזין טיים אאוט

לא כל יום מזדמן לקורא מותחן שווה באמת, וכשזה קורה, אין מה לדבר, כיף גדול. אבל מה שמעניין ב"נשיקת הבודהא" הוא לא מי רצח את מי ולמה – תשכחו מזה – אלא העולם הרוחש והתת קרקעי שבונה פיטר טאסקר ואיך שהוא מעצב אותו: יפן כאוטית, אכזרית, מפחידה, אפלה ומקברית, אבל בה בעת צבעונית, תוססת ומלאת חיים.

המתח והאינטריגות שמושלים בכל מותחן שגרתי שמכבד את עצמו, בתוך גבולות הז"אנר שהם על פי רוב מאוד מצומצמים וממוקדים, הוא בהחלט לא לב הרומן הזה. הם רק טריגר לרומן שבמקרה לא שכח גם את העלילה, ומספק אותה לקורא כאמצעי פיתוי בלבד. דרכה בעצם מוסר לנו טאסקר עלילה מודרנית דחוסה וקלאוסטרופובית, אנושית להפליא, מלאה דמויות אפלות ועסיסיות, שמאוד מתחשק להמשך איתן לאן שהוא מוביל אותך, החל מן התמונה הראשונה של הרומן, שמתחיל באופן שגרתי למדי, כמו בכל רומן בלשי – במציאת גוויה.

כאן מבצע טאסקר הומאג" לגורג" סימנון, מגדולי סופרי המותחן, ובפרט לספר שלו שיצא לא מזמן בעם עובד, "מותה של בל". בדומה לגיבורו של סימנון, גם כאן מגלה גבר בורגני שהוא תקוע עם אישה צעירה שאינו זוכר שרצח אותה – מהלך מוכר שמשמש מלכודת מצוינת לחובבי המותחן. נדמה שהולך להתפתח כאן מעין רומן בלשי פסיכולוגי, בדומה לרומן של סימנון – חלק, אלגנטי, מניב תובנות פסיכולוגיות נאות על נפש האדם. אבל לא, כי טאסקר הוא שובב גדול ומעת לעת מבצע תפניות פוסט מודרניות ושואל מכל מיני דגמים ספרותיים, מדשייל המאט וריימונד צנדלר, ועד הארוקי מורקמי. חלקים מסוימים מן הרומן הזכירו לי מאוד את "ארץ פלאות קשוחה וסוף העולם", ונראה לי שטאסקר "שאל" ממורקאמי לא מעט מרכיבים לריבוד העולם המודרני הקורס והמבהיל שהוא בורא. אך שלא כסימנון המודרניסט הפסיכולוגי מאוד, טאסקר כפוסט מודרניסט לא מחפש את הסיבות הנסתרות לדברים אלא נמשך יותר למלאכת התיאור הפרועה, ודרכה מוסר את תובנותיו המבריקות והמורכבות על העולם המודרני.

העלילה עצמה מורכבת לא פחות: ישנו החשוד ברצח, ישנו הבלש הקלאסי שמחפש אחריו, אבל כאן בערך מסתיים הדמיון למותחן רגיל, כי טאסקר משחק במגרש של גדולים, והוא מוסיף גם מנהיג של כת מיסטית שרוצה להשתלט על העולם, איש יאקוזה מקפיא דם, ואת עולם הכספים הגדולים וההייטק שהשתלט על יפן, אותו הוא מתאר באמצעות ספק איש עסקים ספק נוכל גחמני ואפלולי, שכמו מפיסטו מנסה להשתלט על נפשו התמימה של הגיבור המערבי היחיד בעלילה, בחור בריטי שפל רוח שמנסה לעשות מעצמו משהו בעולם הזה, שמושלים בו כוחות מסתוריים חזקים ומנוגדים.

התיאורים העסיסיים והמדויקים של הדמויות יוצרים סאטירה מבריקה, מקברית לעילא, החל מהדרך בה הוא מתאר את הבלש המרופט שלו נכנס ויוצא, נכנס ויוצא בכל מיני מסעדות איטריות מרופטות יותר ממנו, כמין דימוי לאדם היחיד ברומן שעדיין מאמין בפשטותו של העולם, ועד ארוחה מבעיתה אליה לוקח האניגמה של הרומן, אותו נוכל מבריק, את הפקוד הבריטי האנמי שלו, ומלעיט אותו אוכל יפני שזז בצלחת, סצינה שהיא ללא ספק פנינה מקברית היצ"קוקית. ככל פוסט מודרניסט שאין לו אלוהים ואין לא אמונה, טאסקר לא חף מהבלחות שנונות ועוקצניות על העולם, ובכל פעם שנדמה שהנה הוא אולי נכנע לשגרת מסירת הסיפור הבלשי המשעממת, הוא תוקע לנו אחת בצלעות ומפתיע.

כשהבריטי התמים מנסה לפענח את הסמטוכה לתוכה מנסה להכניס אותו הבוס המפחיד שלו, הוא מתחיל בסדרת מבצעי בלשות משלו. באחת מהגיחות הללו הוא מגיע לבית חרושת, שם הוא מנסה למצוא את המרכיב המסתורי שכולם מחפשים אחריו, ומה הוא מוצא? דגמי פלסטיק שמוכרים למסעדות כדי שישימו בחלון ראווה: סנדוויץ" עם שינקין וגבינה צהובה, שרימפס בקארי, חביתה מעוטרת בפטרוזיליה! בזה מתמצאת החוויה הקיומית בעולם של טאסקר, כולנו פלסטיק, חסרי טעם וריח, חסרי דעה וכיוון. אלמלא החלק השלישי של הרומן, שם קצת משתלטת שגרת המותחן הלעוסה, היה זה בוודאי רומן מופת. /יעל ישראל