יעל ישראל עושה אהבה סופרת, עורכת, מבקרת ספרים וסרטים, מנחת סדנאות כתיבה, מנהלת את "בננות בלוגס".
בעקבות הרשימות שלי על הוצאות במימון מחבר, אני נשאלת מה בכל זאת כל כך רע בלהוציא בהוצאות כאלה.
אז רציתי להוסיף את מה ששכחתי לכתוב בכתבה ההיא, והוא את רגשותיהם של אלה שהוציאו בהוצאות הללו.
מה שהם מרגישים זה לא שמחה על ההגשמה וההישג, אלא תחושה איומה של תרמית. כל מי שהסכים לדבר איתי אז, כשניסיתי לעשות כתבה ל"העיר", אמר לי שהוא מרגיש מרומה, מנוצל, ושהוא לא יחזור על הטעות הזו פעם שנייה. רובם הרי לא זוכים ליחצ"נות, וכמובן שגם לא לביקורות. בחלק מההוצאות במימון מחבר אפילו אין הפצה, ולכן הספר לא יהיה בחנויות.
מחברים כאלה ששילמו הון והבטיחו להם הרים וגבעות (ומבטיחים, תאמינו לי שמבטיחים), מצפים שתקוותיהם יוגשמו בעזרת הכסף הרב ששילמו. הם באים בנאיביות, ומישהו מגעיל מנצל את הנאיביות הזו, את הרצון האשלייתי להתפרסם ולהיות מוכר כסופר.
במשך השנים פונים אלי גם אנשים שכבר הוציאו ספר אחד בהוצאה כזו, ולא רוצים לחזור על הטעות שנית, ומבקשים להתייעץ איתי. הם רוצים להוציא, אבל לא מוכנים שירמו אותם ככה שנית. ואין לי עצה בשבילם.
מספר המקרים שהצליחו להתפרסם ולמכור גם במסגרת של הוצאה במימון מחבר שואף לאפס. אני מכירה רק מקרה אחד, "חוכמת הבייגלה" של אילן הייטנר, שיצא בתחילה ב"גוונים" במימון המחבר, זכה להצלה בקרב החבר"ה כי חברו של המחבר, הקומיקאי נאור ציון, עשה לו פרסום מסיבי בכל הופעה שלו, ואחרי שהצליח, עבר המחבר להוצאת "מודן".
מקרים כאלה קורים אחת למאה שנה לדעתי. כל השאר מבינים באיחור את גודל הטעות שעשו. תחושתם היא לא רק שגזלו אותם, אלא בעיקר שרימו אותם. וכאבם גדול מאוד. ובכל זאת, כל חודש צובאים רבים על דלתות ההוצאות הללו ומשלמים כסף טוב כי הם עדיין לא יודעים מה מצפה להם. ואחר כך, שככבר אכלו אותה, זה מאוחר מדי. הם נשארים עם הרגשה של פריירים בריבוע. לא הגשמת חלום, אלא תחושה מעיקה של כישלון.
וגם היום, אלה שפונים אלי ואני מזהירה אותם מפני הוצאות כאלה, בדרך כלל לא רוצים להקשיב לי. הם מאמינים שהם יהיו המקרה הנדיר הזה שקורה אחת למאה שנה.
"… ואין לי עצה בשבילם".
יש עצה.
1) קודם כל לומדים מדברייך. זו כבר עצה חשובה, צעד בדרך.
אתה מבקש לפרסם אצל מו"ל (קטן, כי גדולים מקפידים על שמם הטוב, עפ"ר – אך קטן כגדול, אתה משלם. אתה תלוי בלקטורים – כבודם במקומם – אתה משלם, ספריך אינם זוכים בחשיפה, בהתייחסות בעיתוני ספרות, אינם נמכרים, מונחים במחסני ההוצאה ולבסוף נגרסים.
זה עתידם המזהיר. עלוקות על גביך – וכבר סיפרתי על הוצאת "סהר", למשל, בתגובה קודמת ליעל.
אז מה?
טול נפשך בכפך. יש לך כסף? הוצא בעצמך – או שתפרסם באינטרנט. גש לבית דפוס ראוי – העלות בסיסית, אינך מזין מערכות הפצה, למשל. לא יהיו לך פחות קוראים מבמקרה הקודם. כעת הכל תלוי בך – לא באחרים ובטוב ליבם או ברועתם. חסכת מתווך – שעל פי רוב דואג לאינטרסים שלו ולא שלך.
הפסטים האלה עושים כבר חלק מהעבודה — כל הכבוד.
כל מילה אמת צריך לפרסם בסדנאות כתיבה כקריאת חובה, אנשים חיים בסרט,
תגובות הבננות כאן, ממש כמו בסדנאות כתיבה
הי יעל, קשה לי קצת להבין את כל הנושא מתוך עומקו משום שאינני קרובה לנושא, למזלי פורצת ממני כתיבה, אבל לא פורץ שום יצר להתפרסמות.
אבל, חשבתי לשתף אותך בסיפור על חברתי, אולי התייחסת לכך בפוסטים האחרונים ובכל זאת אשמח לתשובה. הבחורה היא בחורה שבקושי מתקיימת אבל אישה השמחה בחלקה, היא כותבת ומציירת בכשרון מדהים ואספה שקל לשקל להוציא אחד מספריה לאור. היא פנתה להוצאה לאור שגם עשתה לה עריכה וגם הבטיחה לעזור לה בפרסום הספר. היא הדפיסה אלף עותקים וההוצאה לאור נטשה אותה. קניתי ממנה כמה ספרים שיכולתי, לכל יום הולדת של חבר או חברה הענקתי ספר, עברה שנה ואני כמובן לא יכולה לתת לאותם אנשים שוב את אותו הספר, וכך היא נשארה עם המון ספרים, והמקסימום שעוד קורה זה, שהיא מעניקה אותו פה ושם למי שהיא מאמינה שיכול אולי להתלהב ולעזור לה. התגובות על הספר ממי שקורא אותו הם מדהימות, אבל זה לא מקדם אותה לשום מקום, ויום אחד פניתי בשמה לסטימצקי ושאלתי איך זה עובד, ואיך אפשר להעזר בהם כך שאולי הספר שלה יקודם בעזרתם והסבירו לי שהם עובדים רק עם הוצאןת מוכרות. ליבי עליה ואולי מכאן גם שאיפותיי הנמוכות, אם אישה כשרונית שכזו נשארת בחושך מה הסכוי של אנשים כמוני פחותי כשרון בהרבה לעשות משהו בתחום? עצוב לגלות שגם בתחום יפיפה שכזה יש ניצול תום, ואם יש משהו שאת חושבת שחברתי יכולה לעשות עם ארגזי הספרים שברשותה אשמח לשמוע.
בתוך המחשב כבר יש לה עוד שני ספרים ועצוב לי שהיא בכלל לא חושבת לפרסם אותם, היא פשוט כותבת כי היא באמת סופרת, ומבחינתה, הרומן שלה עם הפרסום תם.
סיגל, כל כך כואב מה שאת אומרת. כך בדיוק פועלות ההוצאות האלה, בשיטת פגע וברח. ולמעשה, אחרי שהמחבר נתקע עם ספרים אין לו מה לעשות, כי חנויות הספרים עובדים רק עם מפיצים, ומפיץ זה דבר יקר, ולכן באמת רק הוצאות יותר מבוססות עובדות איתם. ל"גוונים", שהיא הוצאה במימון מחבר, יש מפיץ, והיא מפיצה את הספרים במימון מחבר, אבל רק בקמה מידה קטן. השאר יותר בעייתיות. וכל פעם אני שומעת את אותו הסיפור. וזה מקומם ומדכא אותי כל פעם מחדש. לצערי, עם הספר הזה היא לא תוכל לעשות דבר, רק להמשיך לכתוב ולהשתפר עם הספרים הבאים, ולהמשיך להאמין ולשלוח להוצאות ספרים, לכולן (לא להוצאות במימון מחבר), ולקוות לטוב. יש נסים. אני רואה גם אותם קורים.
אבל כיום, עם הרשת, ישנה אפשרות חדשה, למשל לפרסם פרקים בבלוג, או להיכנס לאתר לולו, ולהדפיס שם עותקים ולשלם לפי מספר העותקים. ולנסות להפיץ את זהנ ברשת. גם זו דרך טובה לנסות לפרוץ, למרות שהיא לא קלה.
אני עוד אייחד רשימה נפרדת על אפשרויות הפרסום של ספרות ברשת. יש דרכים. יש כמה שעושים את זה, למשל מואיז בן הרוש או יונה בחור. תגגללי עליהם ותראי את השיטות שלהם.
הי יעל, איזה קטע, ברגע שפרסמת את תגובתך נכנסתי לבלוגיה.
בכל אופן, בתום קריאת התגובה, שלחתי מייל לחברתי, שבו העתקתי את תגובתך. מקווה שיהיה לה לעזר, ואמשיך לעקוב אחרי רשימותייך, בתקווה שאמצא לה מידע נוסף, והלוואי שהיא לא עד כדי כך התייאשה ,ובאמת תמצא בתוך עצמה את הכוחות לנסות שוב ולהתרומם.
תודה לך על תגובתך,
סיגל.
סיגל, העליתי פוסט על פרסום ברשת. אנא שלחי הלינק לחברתך. יעל
אבי היה עצוב ופגוע ולא היה לו כסף לתבוע אותם. תארי לעצמך בלי הגהה….
אני לא מסכימה לתוכן הכתבה. אני למשל הוצאתי ספר שירה במימון עצמי והגעתי לפרסומים בכתבי עת רבים, לפסטיבל הליקון, לבימת שיר בקול המוסיקה, להקראות בעברי שירה ועוד. פרסום במימון עצמי אינו בהכרח מדד לאיכות לא טובה ומנגד, גם לא לשביעות רצון. נכון שעבודת הפרסום והשיווק אינה קלה, אבל התוצאה שווה את זה. ברור שהעדיפות הראשונה היא לפרסם בהוצאה שאינה רוצה כסף לפרסום, אבל גם הוצאות מכובדות יותר ולא אציין את שמן כאן רוצות לעיתים כסף והרבה על הפרסום ולפעמים עדיף לשלם פחות לחברה קטנה יותר ולעבוד חזק על השיווק. אם הספר יהיה טוב, זה יצליח.
היי איריס,
הכתבה הזו, כמו האחרות, מתייחסת רק לסיפורת, לא לשירה. בזה אני עובדת ואת התחום הזה אני מכירה, וכל מה שאני אומרת הוא מניסיון.
בשירה הדברים שונים כפי הנראה. בזה אין לי שום מושג כמובן, שכן אני עורכת פרוזה.
זהו מירי, שכולם בסוף סותמים את הפה ולא נלחמים בהם. וזה כואב. וככה הם ממשיכים לפגוע בעוד ועוד אנשים.
יעל יקירתנו,
יש לי רעיון. בואי נעשה משהו ונשים פס רחב ידיים על כל מקבלי ההחלטות בהוצאות האלה שידיהם מגועלות בזוב כספינו ודם של רגשותנו הקדושים.
נעשה שינוי מנטלי. במקום "הרצון האשלייתי להתפרסם ולהיות מוכר כסופר" אנחנו נשנה את מטרת הכתיבה: התפתחות אישית, חקירה של העולם ושל עצמנו וכוי. מרגע זה דברים של פרסום, הפצה, תשלומים ותגמולים הופכים לדבר משני לחלוטין כולל את המוצאים עצמם שיכולים לקפוץ עד לפסגות המושלגות של הרי ההימלייה ולהשאר שם קרוב מאוד לאלוהים עד לפנסיה ממש.
ואנחנו? נוציא 50 עותקים לאהובנו באיזה "לופה" ועשינו זאת בגדול. כל עותק – אוצר סיפרותי נדיר מאוד.
גרא, בדיוק העליתי פוסט על לפרסם ברשת. מה דעתך על זה? התפתחות אישית, וגם פרסום באותו הכסף.
nחר אשפוך את ליבי על רקעים הירוקים וירקרקים האלה. אבל אנשים רציניים כמונו לא עושים זאת עם רגל אחד באמבטיה.
איפה למדת לכתוב בקצב האדיר של מחשב סופר-גדול שעליו אני מבלה את רוב זמני ומרוויח חורים בכיסים?
בלי לקרוא אפילו אני אומר לך שזה בטח נפלא, נ פ ל א. אני בטוח.
מחר. לילה טוב יעל היקרה.
חחח גרא, אחותי קוראת לי "עט סופרים מהיר".