זילות הספרות

 (הרשימה הנ"ל מתייחסת רק לסיפורת, לא לשירה).

באותה תקופה בה עבדתי בהוצאה במימון מחבר, כתבתי ביקורת ספרים בעיתון "העיר". אחרי שעזבתי את ההוצאה, הצעתי לעורך שלי לעשות כתבת תחקיר גדולה על העוול של ההוצאות במימון מחבר, כיצד הן משלות לקוחות, מחירי הגזל, ועוד. מובן שהוא התנפל על המציאה בשתי ידיים ונתן לי אור ירוק: הרי טרם נעשה תחקיר כזה בעיתון ישראלי. בתמימותי חשבתי שאני הולכת להוציא פה כתבת ענק שתסעיר את ביצת הספרות הסרוחה.

בתוך ימים ספורים התברר לי כמה אני נאיבית. לא במקרה לא הייתה, וכנראה לא תהיה לעולם כתבת תחקיר כזו בעיתונות. התקשרתי להרבה אנשים שהוציאו ספרים במימון עצמי בהוצאות כאלה. תשעים וחמישה אחוזים אמרו לי "לא" נחרץ ישר בהתחלה. עוד כמה אמרו שהם רוצים חשוב על זה, וכשהתקשרתי שוב אמרו לי במבוכה ובאי נוחות שבסופו של דבר תשובתם שלילית. רק אחת הסכימה, וגם זה רק בשם בדוי, ואולי גם כי רצתה לעשות לי טובה מפני שהכירה אותי אישית.

מובן שלא הייתה לי שום כתבה ביד, ואפילו לא התחלה של כתבה. אם הנפגעים של ההוצאות האלה לא מוכנים לדבר, איך אשיג כתבה כזו? המעטים שהסכימו לומר לי מדוע הם לא מוכנים להתראיין,  אמרו בכנות שהם פשוט מתביישים שהם הוציאו ספר במימון עצמי. הם לא רצו שכולם יידעו מזה, שהרי הקורא הממוצע לא מבין את ההבדל בין הוצאה רגילה להוצאה במימון מחבר. מבחינת חבריהם וקרוביהם הם "סופרים דגולים שהוצאה הוציאה להם ספר."

הסתייגותם הבהירה לי היטב ש"על ראש הגנב בוער הכובע". הם עצמם הבינו יפה מאוד את השקר העצמי והציבורי שהם עושים בהוצאת ספרם במימון עצמי, ובכך שיש משהו מאוד מסריח בכך שהם "הנחתום היחיד המעיד על עיסתו". אחרת, מדוע הם כל כך מתביישים?

ההנחה המתבקשת היא שמי שמוציא בהוצאה במימון מחבר או בהוצאה עצמית, מבין יפה מאוד שהוא גרפומן ולא מאור גדול, אחרת מישהו כבר היה מגלה את כשרונו, מטפח אותו ומוציא את ספרו לאור. ואיפה שיש בושה, יש גיבנת. זאת אומרת שהאנשים האלה יודעים יפה מאוד באיזה שקר עצמי הם חיים.

אבל הבעיה של ההוצאות במימון עצמי אינה הפגם המוסרי האישי הזה, של אנשים שגאוות שווא מטופשת הובילה אותם להחליט שהם סופרים ולפיכך מימנו את הגרפומניה שלהם בכספם. לו היה זה רק עניין אישי, של מגבלת אישיות כל שהיא, הייתי אומרת ניחא. מה אכפת לי אם מישהו הוא גרפומן וחולה בשיגעון גדלות? האמת, לא מזיז לי.

מה שמפריע כאן הוא שהאינפלציה בהוצאות הכותרים במימון מחבר, ממש נוגסת נתח חשוב מהמקום שצריכים לקבל הספרים שיוצאים בהוצאות רגילות. מבחינת כל המנגנון המערכתי כאן הם פשוט האיצו את הזילות בעולם המו"לות. אסביר למה אני מתכוונת, כולל דוגמאות מכאיבות מאוד.

באותה הוצאה בה עבדתי הוציאו מדי חודש כשישה-שבעה ספרים במימון המחברים. ההוצאות במימון מחבר הקטנות יותר שנוספו עם השנים מנפיקות עוד איזה עשרים כותרים כאלה בחודש. בחשבון פשוט, מערכת המו"לות מתנפחת מדי שנה ב-500 כותרים במימון מחבר מדי שנה – העמסה מאוד כבדה על מערך ההפצה, חנויות הספרים, הביקורת בעיתונות, ספריות ההשאלה והתחרויות הספרותיות.

והנה הסבר מדוע זה גורם לזילות הספרות. רוכש הספרים הממוצע לא מבין את הבדל בין הוצאת ספרים רגילה, בעלת מנגנון לקטורה ועורכים בעלי טביעת עין וטעם ספרותי, לבין בית חרושת ליצור ספרים בכספי מחברים. מבחינתו, כשהוא ניגש לעמדת המכירה של הספרים, כל הספרים נראים לו אותו הדבר. במידה וההוצאות במימון מחבר עושות הפצה נורמלית, גם ספריהם יהיו בחניות הספרים, גב לגב עם ספרים מהוצאות רגילות. ז"א, א.ב יהושע לצד איציק בובליל שהחליט שהוא מאור ספרותי גדול.

אז נכון שלא רבים יקנו את איציק בובליל, אבל א": הוא גוזל מקום על שולחן התצוגה, וכולנו יודעים כמה השולחן הזה קריטי, וב": הוא מקבל גושפנקה רשמית ומסווג תחת כותרת "ספרות" מבחינת העין הציבורית.

נמשיך הלאה: רכישת עותקים לספריות השאלה. כשספרי הראשון יצא בינואר ב-1993 ב"עם עובד", בום ספרות המקור היה קטן בהרבה ממה שקרה בתוך שנים ספורות. הספר היה בחלונות הראווה ועל שולחנות התצוגה בחנויות הספרים במשך שמונה חודשים, ומאתיים עותקים ממנו נרכשו מיידית לספריות ההשאלה. כעבור ארבע שנים בלבד יצא ספרי השני, שוב באחת ההוצאות המכובדות בארץ, ולא הייתה פנייה להוצאת ה"קיבוץ המאוחד" מהמחלקה לספריות, לקנות עותקים לספריות ההשאלה ברחבי הארץ.

נורא התפלאתי, לכן התקשרתי אליהם לברר. הם אמרו לי בפשטות, שמרוב כותרי מקור אין להם מקום בספריות ולכן הם עושים סלקציה, ורוכשים רק את הספרים שקיבלו חשיפה מאוד גדולה בעיתונות. שאלתי על ספר זבל מסוים שיצא בהוצאה במימון מחבר וזכה לפרסום מסיבי (כי המחברת שלו שילמה הון ליח"צנית), אמרו לי:  "כן, בטח, קנינו אותו. את יכולה לשאול אותו בספרייה הקרובה למקום מגורייך."

הנה דוגמה לזילות תרבותית. ספר של גרפומן שמימן את הזבל שלו בעצמו נרכש לספריות, על חשבון ספר שיצא בהוצאה איכותית. לא עוול חמור?

אותו הדבר קרה לי באותה שנה עם תחרות ספרותית מסוימת. שלחתי עותקים והחזירו לי אותם כעבור ימים ספורים. שאלתי למה, אמרו: "אינפלציית ספרי המקור מאלצת אותנו לעשות סלקציה מוקדמת לספרים שייכנסו לתחרות." מה נכנס? שאלתי. אמרו: "דבר ראשון ספרים שזכו להרבה חשיפה". וזה כולל ספרים שהוצאו בהוצאות במימון מחבר. לא עוול חמור? לא עוול חמור, זה שניפוח המערכת בספרים כאלה בא לא אחת על חשבון ספרות איכות שיצאה בהוצאה איכותית?

למזלי האישי, אותו ספר שני שלי נכנס בתוך כשנה למערכת הלימוד של אחד הקורסים החשובים בחוג למגדר באוניברסיטת תל אביב, התחילה להיות לו דרישה בחנויות מצד הסטודנטים, אז ספריות ההשאלה מיהרו לרכוש אותו מההוצאה. אחרת, הספר הזה לא היה נמצא שם. לצערי, אותו מזל לא קרה לספרי שלישי, ועד היום הוא לא בספריות, למרות שיצא בהוצאת "חרגול" האיכותית. למה? שוב, הוא לא זכה לפרסום גדול, למרות כמה ביקורות אוהדות, אז לא רכשו אותו מרוב עודף כותרים במחסני הספריות. הוא הדבר בנוגע להמון ספרים איכותיים שיוצאים מדי שנה. וגם לניפוח המערכת על ידי ספרים מהוצאות במימון מחבר יש אחריות בעניין הזה.

באחת הכתבות הבאות בנושא אנסה להסביר גם את הזילות שנגרמת לספרות העברית מצד הוצאות הספרים הרגילות. גם להן יש חלק באינפלציית ספרי המקור הנפשעת. וכמובן, אנסה להסביר כיצד המערך השיווקי האגרסיבי של הספרים הפך להיות אחד הגורמים העיקריים לזילות בהוצאת הספרים – עוד מכה אנושה לספרות העברית הקנונית.