ספרות גדולה נכתבת בצניעות

 

 ומה לקנות בשבוע הספר

 אני בררנית גדולה בספרים. כבר סיפרתי לא אחת מה אני עושה עם כל הספרים שמגיעים אלי לביקורת: את ספרי המתח, הרומטיקה והספרות הקלה אני ישר שמה בערמה למכירה. אני יודעת שלא אוהב אותם, אז אני אפילו לא פותחת אותם. אין טעם.  קלישאות וסתמיות הם לא הטעם שלי, סורי.

 

ואז בא שלב הסלקציה השני: אני קוראת כמה עמודים מאלה שנשארו. לרוב, אני משתעממת מאוד, לא מבינה למה טרח הכותב לכתוב ולמה טרחה ההוצאה להוציא, ואז גם הספרים האלה עוברים לערמה למכירה.

 

אז, אני נשארת עם מעט מאוד ספרים שמעניינים אותי. בחלקם אני נשברת כעבור זמן מה, ושמה גם אותם בערמה הידועה לשמצה. חלק קטן מהם אני קוראת עד הסוף, אבל חשה אכזבה והחמצה, או סתמיות, או התיישנות, או יומרנות ונפיחות מעצבנת, ומעבירה לערמה למכירה, מבלי לכתוב עליהם ביקורת. כך קרה לי לאחרונה עם "הכפיל" של דויסטויבסקי, שחיזק את דעתי הפרטית מאוד שדוסטויבסקי התיישן, מה שאי אפשר לומר בשום פנים ואופן על אביו הרוחני, גוגול.

 

וכך אני נשארת רק עם ספרים בודדים ויקרי מציאות שאני אוהבת. ובעיני, רק הם שווים ביקורת. ולכן, מאז שחזרתי לכתיבת ביקורת ספרות לפני שנתיים (אחרי הפסקה בת שלוש שנים ממעריב), תחילה ב-NRG מעריב והיום בטיים אאוט, אני בוחרת על מה לכתוב, ותמיד כותבת על מה שכובש את ליבי, מוחי ונשמתי. רק ככה שווה בעיני ביקורת הספרות. לפני כן, על פי רוב שלחו לי העורכים הספרותיים ספרים לביקורת על פי רצונם, וזה הגביל אותי מאוד.

 

בקריאה האישית והביקורתית שלי גם יחד אני מחפשת אחר ספרים אחרים, מקוריים, אחר פרוזה מתנגנת ולא ידועה מראש, אחר ספרים שמרחיקים לכת או פורצים דרך באיזשהו מובן. ובקיצור, ספרים ממש טובים. בדרך, אני פוסחת על כל "הנחשבים", על כל ה"מאסטים", שהם לרוב מנופחים מרוב חשיבות עצמית, מופרזים בסופרלטיבים שנותנים להם, וכל זה מבלי להזכיר שמות. בקיצור, אני מחפשת פרוזה גדולה שכתובה בצניעות.

 

אז אני רוצה להמליץ שוב על הספרים שקראתי ואהבתי וכתבתי עליהם בשנה החולפת, כי הם ממש נבררו כמו יהלומים בערמת שחת:

 

מוות רך מאוד של סימון דה בובוואר

 

קול צעדינו של רונית מטלון

 

עולם נהדר ואכזר של אנדריי פלטונוב

 

השחקנית של יוסי וקסמן

 

איך נעשיתי טיפש של מרטן פאז'

 

תעלוליה של ילדה רעה של מריו ורגס יוסה

 

רוקסאנה של דניאל דפו

 

ג'יין אייר של שרלוט ברונטה

 

חיי שניים של ויקרם סת'

 

משימתו של המתרגם הזה של טוד חזק לואי

 

תמונות משפחה של מאיה ערד

 

לא בבית הזה של יוסף בר יוסף

 

הימים האחרונים של דוגטאון של אניטה דימנט

 

הסיפור של הקרחת שלי של מארק ון דר יכאט

 

 

והנה עוד אחד שהוא ממש מאסט, למרות שהוא מהשנה שלפני כן:

רוזי קארפ של מארי נידאיי. הספר הזה הוא בעיני אחד הספרים הגדולים שיצא לי לקרוא בעשור האחרון. לא פחות ולא יותר. והוא לא יוצא לי מהראש.

 

וגם כדאי את "מותה של בל" של ג'ורג' סימנון. לא יצירת מופת כמו שמהללת הכריכה, אבל בהחלט ספר מותח, מסוגנן וכיפי, בעיקר הנובלה הראשונה שבו.

 

ועוד ספר שלא כתבתי עליו אמנם, אך נהניתי ממנו רבות הוא "שלושתם" של חברתנו אסתי ג. חיים.

 

וגם את הקובץ של בנימין תמוז: "הפרדס, משלי בקבוקים ופונדקו של הירמיהו". פרוזה מכשפת. ומי שיקרא את "הפרדס", ייווכח מניין שאב אלון חילו השראה ל"אחוזת דג'אני". אני נזהרת במילותיי ואומרת השראה, למרות שלפעמים זה נראה כמו העתקה של ממש. אבל בגלל שהספר של חילו כיפי מאוד אני מוחלת לו, וגם עליו ממליצה.