בננות - בלוגים / / אימא יקרה לי
יעל ישראל עושה אהבה
  • יעל ישראל

    סופרת, עורכת ספרים, מבקרת ספרות וקולנוע, מנחת סדנאות כתיבה, מייסדת ומנהלת את "בננות בלוגס". זוכת פרס אס"י של איגוד סופרי ישראל לשנת 2009 על הרומן "אני ואימא בבית המשוגעות"

אימא יקרה לי

 

מה מבקשת האם בקול כואב לאחר הניתוח? כומר לשאת בפניו וידוי? לא, היא מבקשת קונפיטורה. "פה של עלוקה שאף-ספג את החיים בתאוותנות", מכנה זאת הבת, סימון דה בובוואר, באוטוביוגרפיה על יחסיה עם אימה בזמן שהאם גוססת מסרטן. "מוות רך מאוד" (תרגום: מיכה פרנקל, עריכת תרגום: לי עברון ועקנין, הוצאת כתר) הוא טקסט חובה לכל האימהות ולכל הבנות, לכל אלה שאיבדו אדם קרוב מסרטן, ובכלל, לכולם. הרשימה פורסמה ב-20.3.08 בגיליון 281 של מגזין טיים אאוט

 

כאשר "מוות רך מאוד" ראה אור בשנת 1964, היו מבקרים שהאשימו את סימון דה בובואר בתיאורים גופניים בוטים ובכך שהיא סוגרת בפומבי חשבונות ישנים עם אמה. אפשר להבין מדוע אז, בראשית שנות השישים, התייחסו לדה בובואר קודם כל כאל אשה ולא כאל כותבת ופילוסופית מוערכת, זוגתו של ז'אן פול סארטר. לא ציפו אז מנשים להיות כך כל נוקבות, כל כך ישירות וכל כך לא רגשניות. כי הדיווח הדקדקני והעשוי ללא חת ב"מוות רך מאוד" על חיי אמה של דה בובואר, יחסיה המורכבים עם בתה וגסיסתה הנוראית ממחלת הסרטן, הוא הכל חוץ מרגשני. לכתוב כך, בכזאת נועזות, על גוף נשי מרקיב, ועוד של אם, היה באותם ימים בגדר מעשה שערורייתי.

באזמל מנתחים חד ובקול שקט ושפוי, פותחת דה בובואר פצעים ישנים שהגלידו מעל הקשר הכואב עם אמה, פרנסואה דה בובואר. אם גוססת זה תמיד פצע, ולצד הפצעים הגופניים האיומים שנפערים בגופה המסורטן נפתחים פצעי הרגש. חינוכה השמרני והקר של האם, ילידת המאה ה-19, השפיע אנושות על גידול שתי בנותיה. כשהיו קטנות היא נדבקה אליהן בחום וגוננה עליהן יתר על המידה, ובנעוריהן נצמדה בכוח ועוררה אצל בנותיה רצון לברוח. לא פלא שבצל אימהות כה חסרה, דה בובאר ואחותה ויתרו על האימהות בבגרותן. 

האוטוביוגרפיה המאוד אישית הזו נעה במרחבי הזמן והמקום: אחורה וקדימה, בין ילדות לבגרות, מבית החולים לבית ההורים, בין מחלה פיזית למחלה מטפורית. בצד התיאורים הדוחים של הגוף החולה ורקבונו, מתארת דה בובואר את המערכת הרפואית המערבית הפועלת כמין רובוט ומחזיקה ברי מינן בחיים, מכוח איזו אינרציה. "אני הייתי הורגת אותו", מתוודה דה בובואר בפני בן זוגה, הפילוסוף סארטר, בהתייחסה לרופא שניתח את אמה, למרות שלבה אמר לה לאסור זאת. סארטר עונה בהיגיון אקסיסטנציאליסטי קודר: "לא, פשוט נוצחת בידי הטכניקה, וזה גזור מראש".

על אף שהספר נכתב לפני כ-45 שנה, הוא אקטואלי היום יותר מאי פעם, לאור התפתחות הטכנולוגית ברפואה המערבית. "מוות רך מאוד" כאילו מקבל משנה תוקף מבהיל בימינו. דה בובואר מבקרת את הממסד הרפואי שמתעקש להחיות חולים סופניים, למרות שהיא עצמה, כמו כולם, שותפה לכך. מצד שני, התיאור הנקי והקולע שלה, הנטול קולות רקע רגשניים או אירוניים, מצליח לגעת ביצר ההישרדות החייתי של האם ש"נאחזה בפראות בחיים ותיעבה את המוות תיעוב של חיה". מה מבקשת האם בקול כואב לאחר הניתוח? כומר לשאת בפניו וידוי? לא, היא מבקשת קונפיטורה. למרות כאבי התופת היא מאביסה את עצמה ביוגורט ובמיצי פירות. "פה של עלוקה שאף_ספג את החיים בתאוותנות", מכנה זאת הבת. "אל תניחי לי להסתלק!", מורה האם שעות ספורות לפני מותה. 

מי שקרא את "חסד" של לין אולמן ואת "על החיים ועל המוות" של יורם קניוק, ימצא המון נקודות זהות בין הטקסטים הללו, העוסקים במחלה סופנית, במוות ובתאווה לחיים, לבין ספרה של דה בובואר שראה אור בעברית לראשונה ב-1983. איני יודעת מה חזק ומשמעותי יותר בספר: הדיון במוות ובהארכת החיים המיותרת, או תיעוד מבט מפויס ומשלים של בת על אמה. כך או כך, "מוות רך מאוד" הוא אחד הספרים היותר כנים, חזקים ומרגשים של דה בובואר. 


לתרגום החדש נוספו שני מאמרים: "מחלת האימהות" מאת ד"ר דינה חרובי, שדן ביחסי אימהותפבנות ושופך אור מעניין על הספר מזווית זו; ו"קרבה אחרונה", מאמר מיותר ופטפטני של ד"ר מיכל בראון, על ההיבט הפסיכולוגי של מחלת הסרטן. כדאי היה לייחד בספר דווקא מאמר על הרפואה הגריאטרית של ימינו המתעקשת לשמר חיים בכוח. // יעל ישראל 

 

 

 

 

9 תגובות

  1. ניסיתי להעלות כאן את "קדיש לנעמי", של אלן גינסברג, אבל לא מצאתי. נדמה לי שהיית אוהבת, אולי את מכירה. את רואה, הרשת עדיין מאוד רחוקה מהחזון הרשתי הפתוח שלך.. (:
    לעיתים אני תוהה האם יחסי הורה ילד מחייבים את אלמנט הירושה, במובן שילד לוקח כך כך הרבה מאמו עד שהיא חייבת לקחת ממנו בחזרה חלק מחייו.

  2. יעל,
    תודה על רשימה מרתקת.

    סימון דה בובוואר תיארה גם את תהליך דעיכתו ומותו של ז"אן פול סארטר. אני לא יודע אם ניתן להשיג את זה בעברית, אבל באנגלית ובצרפתית (כמובן) אפשר, למי שמתעניין. גם שם היא עושה את זה בחדות ולעתים ביובשנות, שמעצימות את
    חוויית הקריאה.

  3. נשמע מרתק, ומשאיר טעם של "צריך לקרוא".
    מותר לשאול איך זה התחבר לך באופן אישי לעמדה שלך כלפי האינסטינקט האימהי?

  4. יעלה, נשמע שווה קריאה.

  5. המלצה מצויינת . כתוב במקצוענות מעוררת הנאה . ולי שלנו המתרגמת? הנאה כפולה . מקווה שיהיה לי האומץ לקרוא. תודה יעל

  6. עדנה גור אריה

    יעל,
    מעורר רצןם רב לקרוא.
    יש לנו הבנות חשבונות עם האם, לטוב ולרע וכולנו נגיע לזמן הפרידה.

  7. יעל ישראל

    תודה חברים.

    ורונן, זה מתחבר לגמרי. הכול. ממש. כאילו אני כתבתי את ספרה. והוא גם זה שעורר אותי לכתוב את הפוסט "אימא", שעןרר כאן סערה בכוס רד בול.

  8. מעניין, אני דווקא מצאתי את המאמר של מיכל בראון רלוונטי יותר ושופך אור על החוויה של האחיות (וגם על שלי האישית) ודווקא זה של חרובי אפשהו מפספס את הסיפור האנושי בתוך סבך הניתוחים הפסיכואנליטיים…

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>

© כל הזכויות שמורות ל