בננות - בלוגים / / קנאת סופרים או צרות עין?
יעל ישראל עושה אהבה
  • יעל ישראל

    סופרת, עורכת ספרים, מבקרת ספרות וקולנוע, מנחת סדנאות כתיבה, מייסדת ומנהלת את "בננות בלוגס". זוכת פרס אס"י של איגוד סופרי ישראל לשנת 2009 על הרומן "אני ואימא בבית המשוגעות"

קנאת סופרים או צרות עין?

בשבוע שעבר התעורר דיון אצל דפנה שחורי בעניין פרגון. האמת, לדעתי אין דבר כזה מספיק פרגון. אף פעם אין מספיק מזה. יש לך בני משפחה, חברים? פרגן ופרגן ופרגן. זה לא אומר לעשות שקר בנפשנו, כי תמיד מוצאים משהו שאוהבים, לא?

 

השאלה קצת שונה כמובן כשאנחנו מדברים על יצירה. פרגון ליצירתו של אדם אחר. מתי קנאת סופרים ומתי סתם צרות עין היא זו המונעת מאיתנו לפרגן?

 

אני תמיד מנסה לבדוק מה אצלי הוא קנאת סופרים ומה צרות עין.

 

כאשר אני מתפעלת מאוד מיצירה ואפילו מצטערת שלא אני כתבתי אותה, כאשר אני מתמלאת בה וכמעט משתחווה אליה, אני יודעת שזו קנאת סופרים. כן, אני מקנאת אבל גם מעריכה מאוד. ואז אני משבחת מאוד, גם אם מדובר בביקורת מקצועית לעיתון, כי אני מאמינה שאף פעם אין דבר כזה מספיק שבחים. ואם אני אוהבת, אז עד הסוף, אפילו אם אני גם מתקנאת בהישג הזה.

 

היה לי בעבר טור ביקורת ספרים ב-NEG מעריב, במשך כשנה. זו הייתה הפעם הראשונה שקוראים יכלו להגיב על ביקורות שאני כותבת, כי במשך שנים כתבתי בעיתונים. על פי רוב הייתה לי בנרג" את הפריבילגיה לכתוב על ספרים שאהבתי.

 

וכשאני אוהבת, אני מפרגנת מכל הלב. הדהים אותי איך המגיבים מתעצבנים מרוחב ליבי. איך הם מנסים למצוא כל מיני שיקולים חוץ ספרותיים שאולי הנחו אותי לכתוב כך, בפרגון. איך הם רוצים לראות דם, ביקורות שוחטת, ובטוחים שאם אני מפרגנת, אז או שאני מבקרת גרועה (למה, כי אריאנה מלמד לא אהבה? מי קבע שהיא צודקת? יש צדק אבסולטי?), או שאני חברה של הסופר. ולא היו דברים מעולם.

 

עובדה, אנשים נורא מתפלאים אם את מפרגנת. פרגון נראה להם דבר נורא מוזר. מה פתאום לפרגן? בטח יש כאן משהו לא כשר. היא בטח סתם אומרת. מתחנפת. מלקקת. תמיד זה ככה, לא מאמינים, חושדים, מתחרבשים, מחטטים… אוי, אלוהי הקמצנות הרגשית!

 

בעבר, מזמן, גם אני לא יכולתי לפרגן, אבל היום לשמחתי הרבה אני עושה את זה מכל הלב.

 

איפה בכל זאת אני חשה לפעמים את צרות העין זוקפת את ראשה המכוער גם אצלי? דווקא כשאני רואה סופר שמצליח על לא כלום.  אז אני מודה שזה חותך לי בבשר. אני שונאת את תופעת בגדי המלך החדשים, וכל מיני יוצרים עירומים המומלכים בשל שום כלום מעצבנים אותי. או-אז אני מקנאת בהצלחה שבאה לדעתי שלא בצדק, וצרות העין מתחילה לחלחל לנשמה.

 

או-אז אני אומרת לעצמי משהו שכתבה רחל איתן, אהובתי הספרותית: שהצלחת הזולת אינה גנאי לעצמי. שיצליחו עד מחר, ומצדי גם ללא הצדקה. אני מה אכפת לי. יש מקום לכולם בעולם. אני את שלי עושה ואעשה. בראבו לכל המצליחים, בצדק או שלא בצדק. מה אני, שומרת המוסר והצדק?

 

 

39 תגובות

  1. יעלה, לפני שנים רבות היה לי טור בהארץ בשם "קריאת שיר". כתבתי על שירים של ידועים אבל גם לא מעט על שירים של צעירים לא מוכרים, ספר ראשון או משהו כזה.
    משוררת מפורסמת ביקשה ממני להיפגש לקפה, וכשנפגשנו היא שאלה אותי "מה אתה מפרגן ככה לכל הילדים האלה?"
    הייתי די המום. שמה היה מפורסם.לא היה חסר לה כלום לכאורה.
    אבל היה חסר הכל.

    • אתה משהו מיוחד,

      חבל שאתה לא מפרסם את שם הסופרת , אני למדתי לא לשמור סודות של אנשים רעים, היא רעה, תגיד את שמה
      זה לא מסקרנות.
      אני סקרנית רצינית, אבל לא לזה. מגיע לה.
      להתראות טובה

      • יעל ישראל

        כן, טובה, אבל אז זה יהיה להיגרר לכל ביצת ההכפשות וחוסר הפרגון שמדןבר עליה כאן. מי שלא מפרגן, שיסריח במיצים של עצמו.

      • זה יהיה מביך מאוד. אני לא פה בשביל להעניש אותה, ולא אומר. אם לא למענה, לפחות למען הכבוד העצמי שלי.
        בין כה וכה הראש שלה, שאיתו היא חיה, הוא עונש יותר גדול מכל עונש שתוכלי לתת לה. זה נכון שצריך להגן על אנשים מפני כאלה, אבל אני בסך הכל מרחם עליה.

  2. היי יעל את מעלה בעיה מענינת, אני קנאית גדולה… מאוד… למדתי או עדין לומדת להרגיש שאין צדק בעולם, לא הכל אני מבינה, אלו דברים שאמרת… שבערך פעם בשבוע אני צריכה למיין לי את המחשבות
    להתראות טובה

    לדוגמא יש אנשים בבלוג, שכתבתי להם, והם מעולם לא כתבו לי , וזה עבר לי בראש החשבנאות, וכניראה הפיתרון להמנע מחשבנאות.
    שיחות עם המח שלי.

    • יעל ישראל

      ובעצם כנ"ל, מה שכתבתי לך על מה שכתבת לאמיר. הלא מפרגנים יירשו את הגיהינום חחחחחח

    • טובה, מה שעובר לך בראש הוא הכי אנושי ומובן, אבל ההתנהלות שלך נדיבה ומפרגנת בצורה יוצאת מן הכלל. את פשוט נשמה.

  3. אני חושבת שהעלית משהו אחר, בנימוס.. למה המשוררים פה לא מגיבים אחד לשני (הבהרה, לצורך העניין גם אני משוררת, אם כי יחסית מגיבה).
    תהיתי על העניין, מישהי שהיה לי ויכוח איתה טענה לפני שמשוררים הם פנסים קרים, שמאירים אחד ליד השני אבל לא נוגעים, ואולי היא צודקת (לא לגבי האור, האור זו הפרזה, לגבי האי נגיעה). אני יכולה להעיד על עצמי שקל לי מאוד לפרגן לכל אחד, ואני מפרגנת בכל תחום, חוץ משירה, בטיבעיות מולדת. החל מסוודר שלבשו וכלה בתלמידי, מהסוג שלא עושה כלום, ויום אחד מתעורר ועונה על שבריר תשובה ואני משבחת ומשבחת עד שהוא בטוח שהוא אלוף בלמידה ומתחיל ללמוד (אחלה אסטרטגיה). ואז כשאני אומרת לעצמי, יודית, לא הגזמת עם התשבוחות, הילד צריך נזיפה ואת משבחת, אני אומרת לעצמי, לא, כי יחסית למה שהוא היה, מגיעה לו התשבוחת.
    מבינים? המדד הוא יחסית. אז למה לא בשירה גם?
    אבל בשירה, רק בשירה, יש לי שד, וכשהשד הזה קורא שיר, הוא ישר מתערב, הוא בכלל לא קנאי, הוא מבקר, הוא מתעורר באות הראשונה ומבקר ושופט ושופט. וישר צועק, מה לעזאזל..?
    אני חושבת שקנאת סופרים זו לאו דווקא קנאה, אצלי זו ביקורת, וכשמבקרים יוצר אחר מכאיבים לו בדרך כלל. לכן אני נמנעת מלומר את מה שאני חושבת.
    אולי כך כל המשוררים, לא מקנאים אלא מבקרים שותקים, אינני יודעת. מה שבטוח שבלוב של משוררים זה כמעט אקוואריום.
    ואולי, המשוררים מטבעם עם נרקיסיסטי, שירת האני הו האני, ובאמת ששום דבר מעבר לפופיק הפרטי הרגיש הרוטט לא מזיז להם.
    בבלוג של אמיר אמרתי לו את דעתי בעניין, מדינה שכל ילד שלישי רעב, שנמצאת במלחמה ונאדה, מי שקורא ימצא שמשוררי ישראל בתקופה הזאת חיו בהתגשמות גן העדן עלי אדמות.

    • יודית, אלה שני עניינים. על עניין הפופיק קיבלת שם גם תשובות –
      http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?blogID=182&itemID=3695#post3695

      ולעניין הביקורת – זה יותר מורכב. כתבתי הרבה ביקורת בזמנה, וגם מאמרים על מהות הביקורת. הטענה היתה שהמבקר צריך לבוא לבקר בתוך השיר, ולא סתם לחלק ציונים. כל טענה צריכה לשמש כפנס במובן זה שתאיר לקורא ולכותב מה כן יכול להיות טוב, איך את קוראת שיר וכו".
      למרבית הצער הביקורת תמיד שבה ומידרדרת לחלוקת ציונים קצרנית או מסע פלאות לא מנומק. הרי באמת יש בביקורת לא מעט סילוק חשבונות, וגם אם תפרגני לא תצאי נקיה. להתרכז בשירה באופן מעניין זה גם שביל די בטוח.
      מנסיון פה – המצע קצר מלהסביר לעומק שיקולי עריכה – וזו ממש עבודה – ואילו הצעות וביקורות לא מנומקות דיין אינן מתקבלות בברכה.
      עריכה היא בעצם עבודתי, וכאן אני לא בתפקיד. בכל זאת לפעמיםאני עושה את זה אבל רק כשיש רצון וזמן וקודם כל כשאני מתבקש לעשות זאת ברצינות ובכנות.

  4. דפנה שחורי

    כשאני נתקלת ביצירה טובה, כמוך, אני ממש משתחווה לה ואז זה לא משנה לי כלל מי כתב אותה
    היא כאילו נלקחה מהקוסמוס ההשראתי ואז יש לה פתאום ידיים ורגליים ולב וכו"
    אני לא יודעת מה זה קנאת סופרים-ממש לא מכירה את התחושה להיפך אני תרה אחר יצירות טובות

    את רגש הקנאה אני מכירה כמובן אבל לא בתחומי היצירה. אז משהו לא בסדר?

  5. דפנה שחורי

    לפעמים חשובה ביקורת שלילית כמו שכתב ברוך קורצוויל בזמנו כשנשאל האם הוא לא מרחם על הסופרים שכל כך התאמצו וכו" עד שיצא ספרם לאור תשובתו היתה: ומי ירחם על הקוראים?

    כתבתי בעבר ביקורות קשות על ספר זה או אחר והשתדלתי להתייחס ליצירה עצמה בלבד למרות שזה כמובן לא קל

  6. כשאני רואה נחמדים שמתלהבים בעוצמות מכתיבה דלוחה, אני מרגישה שהם עושים עוול לכותב, הם מניחים לו להמשיך ולהשתכשך בשלולית הקטנה שלו, שממנה הוא לא ימריא עם פרגונים אמיתיים או מאולצים. הוא ימשיך באותה רדידות ויקצור את פירות המחמאות וישאר למטה.והרבה יוצרים נשארים למטה. אז מה יצא מהפירגון??? אני לא מקנאה בו או בהם, אני כועסת על מחמיאיהם-מפרגניהם שבעצם מקצצים (כן, מקצצים) את כנפי הכותב "הקטן" בתואנת שווא של המראה בכנפים מנצחות.
    אז לצד מילה טובה ושמחה, אם נחוץ, חובה להוסיף גם בקורת (בונה) גם אם היא לא נעימה לאוזן.

  7. משה יצחקי

    יעל
    אני מזדהה עם עמדתך העקרונית.ולבי נחמץ לנוכח תופעת הדרישה "לשחיטה" של יצירות וכותבים שאינן מתיישבות עם טעמו של המבקר (תרתי משמע)או שאינן נכנסות לסרגלי המדידה של חבורה ספרותית כזו או אחר.תמיד מזכירים את קורצוויל וגמזו מגדולי הגומזים והמחסלים.אני מעריך ומוקיר את גאונותם, אך אינני מתפעל מהאופן בו חיסלו לפעמים לא רק יצירה שהייתה ראויה להיגנז ולהיגמז, אלא פגעו באופן אנוש באדם גופו ונפשו. מצד שני פירגון שאינו נותן ביטוי ספציפי יותר: מה אהבתי, מה נגע לי, ממה התלהבתי, מה עורר בי את רגש הקנאה וכו". זהו פירגון יציאת ידי חובה. יש כמובן לעשות הבחנה בין ביקורת מפרגנת או אחרת שהיא וירטואלית באתר מסוג זה, שנוצרים בו כבר דיאלוגים והיכרויות בין בלוגריות/ים שיכולים לממש את מה שנאמר במשל הטאואיסטי: "שהרשת נועדה לתפוס דגים, ברגע שתפסת, אינך זקוק יותר לרשת. המילים נועדו ללכוד משמעות, ברגע שלכדת, אינך זקוק למילים. מי ייתן ואמצא אדם ששכח את המילים כדי שאוכל להחליף אתו מילה".כל עוד הביקורת מנומקת, בונה ונכתבת בלשון אוהבת אדם,היא רצויה ואף חיונית. התופעה המאוסה ביותר בעיני שפושה בשנים האחרונות כרקב היא התגובות הקוטלות האנונימיות שרובן נלקחות משדות סמנטיים נחותים כשהבורות חוגגת. אגב "שתיקה" וחוסר תגובה, קשה לפעמים יותר מביקורת עניינית. לסיכום:אמרו כן למפרגן. פירגון אמיתי וביקורת עניינית יהיו בבחינת: "זה נהנה וזה לא חסר".

    מצ"ב לינק למאמר שכתבתי באימגו:
    "קרברוס ומבקר הספרות:

    http://www.e-mago.co.il/Editor/literature-2006.htm

  8. משה יצחקי

    כתבתי קודם שיש להבדיל בין כתיבה מפרגנת ומבקרת בבלוגוספירה, ושכחתי לציין את ההמשך לבין כתיבת ביקורת פרשנית ומנומקת בעיתונות או בתקשורת האלקטרונית
    ובל מקרה תודה שהעלית את הסוגייה לדיון

  9. יש לי המון מה לכתוב בנושא, אז כתבתי פוסטתגובה משלי. הנה:

    http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=3729&blogID=120

  10. יעל, כושר הפירגון שלך הוא מהתכונות הכי טובות שלך, בעיניי. בוודאי ציוד הכרחי למנהלת בלוגיה. מצד שני כשאת מודיעה שאת משתחווה, מתעורר חשד שמדובר באידיאליזציה, וזו כידוע מסתירה משהו.
    צרות עין היא מהרעות החולות ביותר של הנפש, והראשונה שכבה על כך ההרחבה ובעמקות הייתה מלאני קליין. בתולעת ספרים יצא מאמרה/ספרה החשוב "צרות עין והכרת תודה"

    • יעל את באמת מאמינה שהבלוגייה לא בבננות לא סובלת מפירסום יתר? מהר מאוד הפכתן את המקום לסוג של במה חדשה. סוג של מקום שנדיר שתיפול בו על דבר מה בעל ערך. חבל!
      כמובן שאת תגידי שאני מדבר מצרות עין ושכדי שנוכל להתדיין עלי להזדהות, אבל זה חלק מהרצון של להקים בלוגיה ב2008 שמתפקדת כמו על רשת של 2001

      • אני ממש לא מסכימה. יש כאן המון אנשים מוכשרים וביניהם הרבה כאלה שכבר הוכיחו את עצמם לא מעט מחוץ לבלוגייה הזו ויש כאן עשייה אמנותית מעניינת ויפה. כמובן לא הכל באותה רמה אבל להגיד שנדיר ליפול כאן על משהו בעל ערך זו בהחלט אמירה שאינה רק לא נכונה אלא בהחלט נשמעת כמו אמירה שנובעת מקטנוניות ורוע.
        קורה כאן משהו יפה, יש כאן יצירה, יש כאן תקשורת בין אנשים, יש כאן הפריה הדדית, ויש כאן גם בדרך כלל אוירה טובה.
        לא מבינה אנשים. במקום להנות מזה מנסים למצוא מה לא בסדר בזה.

        • אני מסכימה איתך אליענה,וזו דוגמא קלאסית של קנאה ו/או צרות עין.
          וכמו שכתבה יעל "הלא מפרגנים יירשו את הגיהנום".
          למדתי להכיר את כתיבתה המעמיקה והאינטליגנטית של יעל, וקראתי את שלושת ספריה שהם כולם מצוינים וראויים!

        • יעל ישראל

          אליענה, אני מסכימה עם כל מילה שלך.

      • יעל ישראל

        רן, רוצה כאן בלוג שבו תוכל להוסיף לנו גרפומניה? אפתח לך מכל הלב. למה לא, רק תבקש.

    • יעל ישראל

      מוטי, למול יצירה ענקית כמו למשל "אלה תולדות" של מורנטה, אין לי בעיה להשתחוות. שים לב שלא כתבתי שאני משחווה לאדם שיצר אותה, אלא אליה. אין זו כלל וכלל אידיאליזציה. זו התפעמות מול יצירה מלאה, עמוקה, חובקת כל, מופתית בקיצור. אין הרבה כאלה באמת. זה לא אמרתי. אבל אם אני אוהבת, אז מכל הלב, מתוך הנמקה מה אוהבת.

      • יעל, אני לחלוטין מסכימה איתך לגביי "אלה תולדות" אני זוכרת כמה התרגשתי כשקראתי אותו.(לפני יותר מעשר שנים)
        מה שמזכיר לי כמה יקר הזמן. לילה טוב 🙂

  11. חותמת על כל מילה שלך.

  12. בדרכי שלי למדתי שגם התעלמות היא סוג של תגובה

    • יעל ישראל

      בהחלט לאה. גם בעיני.

    • לאה, ראשית, עדיף לקרוא ולשתוק מאשר לא לקרוא. אבל גם זו לא חובה – אין אונס.
      שנית, במקרים שאת לא מוצאת משהו בונה או דרך דיבור שאפשר לומר בפורום פומבי כמו כאן. אולי עדיף לשתוק.
      ושלישית, הרי יכולת לבוא בטענה הזו גם אל עצמך, לא? אבל לא, מותר גם בכלל לא להגיב. מי אמר שזו חובה? הגבתי פה לא פעם לאנשים שמעולם לא הגיבו למשהו שפירסמתי פה. אבל זו בשום אופן לא טענה: זו בחירה של כל אחד. אני לא חושב שאפשר או רצוי לאלץ אנשים לתקשר.

  13. רונית בר-לביא

    המונח "קנאת סופרים" הוא בעיני פשוט מונח שנשמע יפה יותר ל"צרות עין" או לקנאה, שנטבע ע"י סופרים 🙂

    קנאה היא תכונה שנורא מתביישים בה ונורא משקצים אותה והיא נחשבת גרועה מאד.

    יש דבר אחד יותר הרסני ממנה בעיני והוא חוסר מודעות אליה, ולכן טוב שאת מעלה אותה כאן בכזו כנות.

    לקנא זה טבעי, כולם חוטאים בזה, במידה זו או אחרת.
    לפחות מניסיון אישי אני לומדת, שככל שאני יותר מייצרת ויותר עושה את מה שמתאים לי, ופחות מתוסכלת,
    ככה יש בתוכי מקום להכיל את הצלחתם של האחרים, ובפרט, של ה"מתחרים" שלי.

    כשזה מצליח לקרות, זה כל כך מרחיב.

  14. על פי הקבלה, מה שניתן לזולת לא בא על חשבונך. כלומר מתנת הכישרון שלי ניתנה לי על פי מידותי ובטח שאפשר לחוש צביטה כשרואים שהזולת קיבל הרבה יותר , אבל מאחר והצלחותיו לא קשורות אלי אל לי לחוש צער או טינה מסוג כל שהוא.

    אני באמת עובדת על לנטרל ולהיות אוביקטיבית גם בתגובות שלי כאן.

    לא יודעת אם התגובות או חוסר התגובות תמיד באות ממקומות אוביקטיבים. ברור שאצל חלק מהאנשים כן, אני לא נכנסת לזה, כי אלה מקומות חשוכים. סתם סברה.

    אהבתי את הכנות שהדיון גלש אליו אז הרשיתי חעצמי להשתפך.

    אמיר, מאד יפה מצידך שאתה כל כך נדיב בתגובות ובביקורת הבונה. אבל באמת טוב שנמנעת מלהכפיש את המשוררת ההיא, בשם שמירת הלשון.

  15. אני ממש לא רוצה כאן בלוג. אם לא הבנת לדעתי יש פה יותר מדי בלוגים גם כך, ופחות מדי איכות.

    • יעל ישראל

      חבל נורא בא לנו שתוסיף קצת מהגרפומניה שלך. אחרת לא נישן בלילה בשקט.

  16. כל קבוצה ספרותית היא ביצה מסריחה. לכו תחפשו ת"חברים שלכם.

השאר תגובה ל לי ביטול תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות ל