מי שהוא בתול בנשמה לא יכול להיות בלוגר טוב

לא יודעת מה טוב יותר, לקבל עווית סופרים בשורש כף היד מרוב כתיבה בבלוג, או "עווית זין", כמו שקורה למריאן פיית"פול בסרט בריטי חביב אחד שראיתי לאחרונה, בו היא מקבלת עווית סופרים ומרפק טניסאים בגלל שהיא עושה ביד לגברים במועדון בסוהו.

מכל מקום, כדי להיות בלוגר טוב צריך לעבוד. וקשה. ונדמה לי שמעטים יודעים לעשות את זה. ואין כמו הדוגמה של מריאן פיית"פול בסרט הזה כדי להמחיש את העובדה שבלוגר טוב הוא זונה של קוראים. ותאמינו לי שאני לא אומרת את זה באירוניה, וגם לא בביקורתיות, וגם לא בלעג למקצוע החדש הזה: בלוגריזם. אני אומרת את זה במובן הטוב של המילה.

בלוגר טוב צריך לחזר אחר קוראיו ולא לעשות פוזות של פרימדונה. אתה רוצה שיקראו אותך? תנסה לרדת לטיב הקשר המוזר בינך לבין קוראיך. נסה פענח את החוזה הלא כתוב שיש ביניכם. והחוזה הזה אומר דבר ראשון שהם לא חייבים לך כלום. הם לא חייבים לקרוא אותך, ואם הם עושים את זה, ואם אתה רוצה אותם אצלך, אתה צריך לתת להם את מה שהם רוצים.

ואיך עושים את זה בלי לזנות לגמרי? יש דרכים, ובמשך שנתיים וחצי של בלוגריזם למדתי איך לשכלל אותם יותר ויותר. איך להאכיל את הקוראים במה שאני רוצה, בלי שהם ירגישו ובלי להעיק עליהם בלמדנות המנופחת שלי. ולזה צריך מידה של ענווה ומידה נוספת של תחכום.

דבר ראשון: לעולם אל תשעמם את הקורא שלך. בלוגר טוב חייב להיות יצירתי, לפענח את הרוחות המנשבות, לעמוד עם יד על הדופק של הקורא שלו, לא לחזור על עצמו, ולא לחשוב שכל מה שהוא כותב זה זהב, ואילו אתם, קוראים בזויים, רק בואו, בואו ללקק לי את הידיים.

דבר שני: מינונים. בלוגר טוב לומד את חוכמת המינונים. איך לא להכביד על הקורא, ועם זאת להביא את האג"נדה שלו. קצת הומור בתור לובריקנט זה לא רע בכלל. קצת להבעיר אש, גם טוב. קצת לדגדג בבטן של הקוראים ולנגן להם על העצבים הרגישים – גם טוב. תזכרו: אתם רוצים אותם אצלכם, במינונים גבוהים. בקיצור: מטרתכם היא שהקוראים יתמכרו אליכם. שרק אתם מעלים פוסט, ישר, מיידית, יש עשרים כניסות על הדקה הראשונה, ואלו רק הולכות ומתרבות כל זמן שהיית הפוסט בחלון העדכונים.

דבר שלישי: לפוסט טוב יש חיי מדף ארוכים. פוסט טוב ישוב וייקרא במשך השנים בזכות גוגל אהובנו, וימשיך להכות גלים גם אם עוברים שלוש שנים מכתיבתו. יש לי כמה פוסטים כאלה שתמיד ממשיכים להגיב לי עליהם, לשלוח מיילים וכו", למרות שעברו כמה שנים מאז שהעליתי אותם. או אז אני יודעת שעשיתי את עבודתי היטב.

ובמה שונה בלוגר מקצועי מעיתונאי? אוי, כמה שונה. יש לך מבקרים על הרגע, את יודעת מה הם חושבים על מה שכתבת, ואין לך את מגדל השן להסתתר בתוכו כמו הנסיכה ההיא שהסתתרה במגדל מפני הבועל העתידי שלה.

כשאתה בלוגר, הקוראים מטפסים למגדל שלך כל הזמן, ובועלים אותך כמה שהם רוצים. וזה מה שיפה כאן. מי שהוא בתול בנשמה לא יכול להיות בלוגר טוב. מי שהוא עדין מדי, מי שהוא נפוח מדי, מי שהוא פחדן, מי שהוא אטום מדי, מי שמצפה שיקראו אותו רק כי הוא בטובו העלה איזה פוסט דלוח – נמצא בעסק הלא נכון.

ולעיתונאים ולסופרים שבינינו אני ממליצה לרדת מהפוזות שהתרגלתם אליהם מאחורי מסווה הנייר, שלא מאפשר נגישות בלתי אמצעית, ולהתחיל לכתוב בדיוק כמו שאתם נושמים, מחרבנים וחיים.

כי להיות בלוגר זה מקצוע, כי להיות בלוגר זו אמנות.  

(תסלחו לי שהעליתי היום שני פוסטים, דבר שאינו מקובל כאן ולעולם איני עושה אותו. אבל הייתי חייבת להגיב על ההתבכיינות שהיתה כאן אתמול)

ואל תשכחו להיכנס לפוסט הקודם שלי: כשאמריקה תבחר אישה….