בננות - בלוגים / / שני דברים שעיצבנו אותי בטלוויזיה
יעל ישראל עושה אהבה
  • יעל ישראל

    סופרת, עורכת ספרים, מבקרת ספרות וקולנוע, מנחת סדנאות כתיבה, מייסדת ומנהלת את "בננות בלוגס". זוכת פרס אס"י של איגוד סופרי ישראל לשנת 2009 על הרומן "אני ואימא בבית המשוגעות"

שני דברים שעיצבנו אותי בטלוויזיה

 

נתחיל בפרסומת החדשה של "תנובה" למעדן חלב. ילד עם פנים חמוצות ורעות שר לאימו: "כשאת אומרת לא למה את המתכוונת", הידוע גם בשמו השני "שיר האנסים" או "שיר הקצבים".

 

 בבד בבד הוא מחרבש לה את הבית, גומר לה אותו ממש, מקצץ את גדילי השטיח עם מכסחת דשא, מושך וגוזר את שיער אחותו בהבעה סדיסטית, מנפץ את כל הסרוויסים והקריסטלים, מה לא. והכול בבריוניות שלא הייתה מביישת את כל משפחות הפשע בארץ.

 

האנס, הוונדליסט, הגנב ורוצח הזקנות של מחר מככב במלוא הגועל בפרסומת של קונצרן החלב הגדול בארץ. חינוך למופת. 

מה אגיד, תנובה, זה אפילו לא מצחיק. סתם מגעיל. בעידן בו ללכת לבית ספר זה להסתכן בנפשך וכל ילד שני הוא גנגסטר, זה ממש ממש לא לעניין פרסומת אווילית וחסרת טעם כזו.

 

ונמשיך בתוכנית "סופר נני", שאני דווקא מאוד אוהבת, בעיקר כי היא מדגימה את מה שאני  צורחת זה שנים: הורות זה לא דבר אוטומטי, צריך ללמוד אותו!

 

אבל בסוף התוכנית יש פנייה להורים לפנות לעזרת סופר נני. כך נאמר שם: כל אימא יודעת הכי טוב למען ילדיה!!!

 

באמת????? בשבוע בו בכל יום מתגלים הורים נוספים שחובלים בילדיהם בכבלי חשמל ובכלים חדים, מרעיבים אותם, מצמידים אותם לתנור כדי שיקבלו כוויה, כובלים אותם באזיקונים, מכבים עליהם סיגריות, אונסים אותם ומזניחים אותם בכל דרך שאפשר להעלות על הדעת, ממש לא נראה לי מתאים להגיד שכל אימא יודעת מה הכי טוב בשביל הילד שלה. מ-מ-ש לא. אבל ממש.

 

7 תגובות

  1. רונית בר-לביא

    וואיי, אני לא מאמינה.

    בדיוק גם אני הערב צפיתי בערוץ הזה,
    והפרסומת עם הילד והשיר השוביניסטי ההוא ישר הקפיץ אצלי את הפיוז, והאמתי שחשבתי עלייך באותו רגע.
    את חושבת שיש כאן איזו טלפתיה ?

    לי השיר המקורי לא מפריע, אבל השימוש בו ע"י ילד שהופך את אמא שלו כאילו למכשפה שאוסרת את הכל, ובכך כאילו לביץ" העצבנית, זה כבר שוביניסטי.

    סופר נני אני אוהבת, זה מעניין אותי.
    אבל הפנייה לאמהות בלבד, כאילו הן האחראיות הבלעדיות לילד, אותי מיד מקפיצה.

    והפרסומת או התשדיר שהכי הקפיץ אותי
    (הפרס היומי):
    הטאטו – מי שתורם לילדים בסיכון לאלימות, מקבל טאטו,
    או שע"י קניית הטאטו הוא תורם, כבר לא זוכרת:
    מיד עלה לי לראש הרעיון שהמנטרה החוזרת על עצמה של "תקנה תקנה תקנה", שלא נדבר על "טאטו" לילדים רכים בשנים, גם אם מדובר ברק מדבקות, זה בדיוק מסמל את אחת האלימויות הכי קשות שלנו בחברה ואת הסיכון בו נמצאים רוב ילדי התרבות המערבית:
    החשיפה ההרסנית לתרבות הצריכה המעוותת והחולנית, ולשנאה העצמית שלובשת דמות של פגיעה בגוף בין השאר ע"י קעקועים.

    זה מה לי עלה בראש.

  2. כמה נכון.

    ויש עוד הרבה דברים מעצבנים בטלויזיה.

  3. חנוך גיסר.

    את "סופר נני" אני לא מכיר, ובערוצים עם הפרסומות אני משתדל לא לצפות (לא איכפת לי כלל אם זה נשמע פלצני).
    בכל אופן: אני מסכים איתך לגבי אותה פרסומת של תנובה".
    יחסי הגומלין שבין "הקפיטליזם החזירי" (מונח שטבע בזמנו שמעון פרס, שהמשיך לטבוע בקונצנזוס) לבין אמצעי התקשורת כבר מזמן הפכו את הערכים האנושיים לסלט אנטי חינוכי שדוחפים אותו בכוח להמונים.
    מעצבןןןןןן !!!!!!!!!!

  4. אסתי ירושלמי

    האמת שהייתי בהלם מהפירסומת הזו. בהתחלה חשבתי שאולי זו פירסומת לאגודה למען אמהות במצקוה או משהו כזה… היא נוראית עם מסרים שמראית שהטלוויזיה עברה כבר מזמן את כל גבולות הטעם הטוב. איכס.

  5. מסכימה איתך יעל.
    הראשון זוועה
    ההערה השנייה חשובה ודי למיתוס !

השאר תגובה

כתובת המייל שלך לא תפורסם באתר. שדות חובה מסומנים ב *

*


*

© כל הזכויות שמורות ל